מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הקמת משפחת של סבתי בארץ ישראל

אני וסבתא
סבתא ואחותה
בעבודה שלי. ראיינתי את סבתי פנינה על ילדותה ,עלייתה לארץ והקמת המשפחה המורחבת.

להורים של סבתא פנינה קראו אסתר, שהייתה עקרת בית  ולאביה קראו אליהו שהיה קבלן בניין. סבתא פנינה מספרת: "קוראים לי פנינה pearla על שם דודתי אחות אבי. נולדתי במרוקו., בעיר מקנס. בבית היו לנו 4 חדרי שינה. בישלנו במטבח. בבית לא היה מקרר. את האוכל אכסנו במרתף למטה שם היה קריר והאוכל לא התקלקל. את שאר האוכל שמנו בעליית הגג בתוך קופסאות וסירים. את האוכל בישלנו בעצמנו וכמובן אפינו את העוגות לבד. המקלחת  הייתה ממוקמת בקומה השנייה וישנו על מזרונים על הרצפה. היו לנו שתי עובדות בבית לעזרה. מכיוון שהיינו  שישה ילדים את הכביסה עשתה הכובסת.

אחר הצהריים כשחזרנו מבית הספר שיחקנו במשחקי חברה למשל בקלאס, כדור, ותופסת סבתא סיפרה לי שמאוד אהבה לשחק בקלאס אפילו היית לה אבן מיוחדת שנתנה לה מזל. השכונה הייתה תוססת והיו לה הרבה חברים. לא היה עוני אלא חשו שלא חסר להם כלום וחיו חיי רווחה. לא היה להם חוף ים בסביבה אבל הם עשו פיקניקים  בחיק הטבע. היה הרבה בתי כנסת בקרבתם  אבא שלה אליהו היה ממונה על אחד מבית הכנסת וכל משפחתנו נהגה ללכת לשם כל יום להתפלל.

המאכלים שאכלו בבית : ביום יום הם אכלו הרבה ירקות, בשר, גבינות ,חמאה, ביצים אבל בעיקר המון ירקות. המאכלים היו מאוד מתובלים והוגשו בצלחות של חמר. "אני לא אשכח הריחות שעלו מהמטבח של אימא והטעם הנפלא של התבשילים". בכל שבת הכינו חמין בגלל הכשרות על פלטה בגלל שאסור להם היה להשתמש בחשמל. הם גרו בשכונה יהודית מקומות המפגש היה בבתי כנסת ובבתים פרטיים. בעיר היו  חנויות מכולת חלק של יהודים וחלק של בני המקום המרוקאים הם גם נהגו לקנות ובשווקים מיוחדים שהיו בעיר. סבתא הייתה נוהגת ללכת לשוק לקנות ירקות ובשר. היה שוק תבלינים ושם הייתה קונה קמח כדי לאפות לחם בבית וקוסקוס שהיה מאכל מיוחד שאכלו פעם בשבוע. "לא אשכח את הקוסקוס המתוק שהכינה רק בראש השנה הוא היה לבן ועליו היו פזורים פירות יבשים ומתוקים".

בקשתי מסבתא לספר לי  על ההורים שלה, "אימא שלי אסתר הייתה יפת תואר, אימא טובה, תמיד שמחה, נדיבה, מכניסה אורחים בסבר פנים יפות. היא אהבה להיות מטופחת ואלגנטית. תמיד תפרה לעצמה שמלות מיוחדות שכולם  החמיאו לה. התחביבים של אימא שלי היו שירה, רקמה, תפירה, קונדיטורית. היא הכינה כל מיני עוגיות בכישרון רב היא אהבה לאפות לשמוע שירים במרוקאית ולשיר. וכל בני המשפחה נהגו להגיע בערב לטעום מהם ולשתות תה.

אבא שלי היה בעל חוש הומור מספר בדיחות. לכן היה מאוד חביב על האנשים ותמיד כולם רצו להיות בחברתו. הוא אהב להיות מטופח ואלגנטי. (הוא נהג  ללכת רק עם מותג אחד נעלי "בתה" תוצרת איטליה). הוא היה חכם, עוזר לזולת, אהב מאוד אורחים. אהב לשיר, הוא היה שליח ציבור מטעם ההסתדרות הציונית, הוא אהב לצייר ולקרוא" .

סבתא סיפרה לי על העלייה לארץ והחיים בשנים הראשונות בארץ ישראל. "בשנת 1949 עליתי ארצה עם הוריי ואחיי הגענו דרך אלג'יריה ומשם  למרסיי שבצרפת שם שהינו חודשיים ואז הם עלינו ארצה באנייה "טרנסילבניה" אנייה רומנית כשירדנו מהאנייה  הסיעו אותנו במשאיות למעברה "ברנדס" שבחדרה גרנו שם באוהלים, שתי משפחות בכל אוהל. (היינו באוהל עם משפחת גוזלן שמנתה שמונה איש).

ואחרי חודשיים עברנו לצריף מפח בגודל של 4 מטר מרובע בינתיים הגיעו הסבא והסבתא שלי ממרוקו (שמם סבא שמואל וסבתא עלייה) אבא קנה דירה בקריית שמואל שבמפרץ חיפה. הם גידלו כלב ששמו היה שחורי וכולם כולל סבא וסבתא כולם גרו  בדירה אחת – 10 נפשות.

אני הייתי בת 11 הכניסו אותי לכיתה בכיתה ד' (בית ספר אהרון והיו לה הרבה חברות וזה היה בית ספר ממלכתי-דתי)  לא ידעתי עברית רק צרפתית הלכתי  לתנועת הנוער "בני עקיבא" ושם רכשתי חברים רבים. ובזמנו הייתה תקופת צנע (לא היה אוכל בארץ) ואת האוכל קיבלו בהקצבה. ואת חגיגת הבת מצווה חגגו לי בבית יחד עם כל בני המשפחה המורחבת. סבתא הכינה עוגיות מיוחדות ואפתה עוגות מיוחדות. רקדנו ושרנו  שירים . ספרי לי על המשפחה שהקמת ועל העבודה שלך: סבתא פנינה מעידה שהיו לה מחזרים רבים אבל לבסוף התחתנה עם אריה זמל . ילדתי  לו שלוש בנות: לאה- על שם סבתו של אריה, רחל- על שם סבתא שלה, אתי- על השם אמי (קיצור לאסתר).

שאלתי את סבתא אילו משחקי ילדות היו לכם?, היא סיפרה: "חמישה אבנים, קלאס, חבל, מחניים- הייתי הכי טובה בחבורה, עמודו, גולות, תופסת, ארץ עיר- אהבתי מאוד לשחק. בשעות הפנאי בעיקר עזרתי בבית לאמא  ולאחים. יצאתי לתנועת נוער, לריקודים ושירים, גם היו לי כל מיני אוספים כמו: אוסף בולים, אוסף מפיות מארצות אחרות, התכתבתי עם ילדה מפינלנד, באנגלית. שמה היה דיאנה. בשביל לשמור על השפה האנגלית ועוד ילד שהתכתבתי אתו בצרפתית היה ג'ורג' ובמכתב האחרון ממנו כתב שמגייסים אותו להילחם במלחמה באלג'יר ומשם לא שמעתי מימנו כלום.

בית הספר שלמדתי בו  נקרא "אהרון" – בית ספר דתי שבקריית שמואל בו גדלתי. היחסים עם המורים היו טובים, רכשנו להם כבוד ולעיתים פחדנו מהם. בתחילת השיעור קמנו וכולנו במקהלה אמרנו "בוקר טוב המורה". שם המנהל בית הספר היה: מר בלאופלד. הייתה משמעת חזקה בבית ספר  העונשים היו, לכתוב 200 פעם, לעמוד בפינה עם הפנים לקיר או לקבל מכות עם סרגל על קצות האצבעות (סבתא לא נענשה בדברים כאלה).

תלבושת האחידה לא הייתה לנו, המורים לא הרשו לנו  להביא פירות בגלל "תקופת הצנע" שהיה מחסור באוכל. יצאנו לטיולים, נסענו במשאיות לכל רחבי הארץ פעם בשנה(חוץ מאילת),  חיכיתי  תמיד לפורים כי מאוד אהבתי להתחפש. את הבת מצווה שלה חגגה בביתה ביום שבת בבוקר יחד עם חברות מהכיתה הבית שלה היה יחסית גדול קומה אחת וחצר מול הבית. זכור לי המתנות שקיבלתי : שעון, אופניים, ספרים. אימא הכינה הרבה מאכלים אפילו עוגיות מרוקאיות מיוחדות שרק היא ידעה להכין. בבת מצווה רקדנו  ובאו כל החברים והחברות. וכמובן כתבו לי ברכות חמות.

הייתי בתנועת נוער "בני-עקיבא" . כל יום שבת הייתה פעולה והיו באים המון ילדים שגרו בשכונה. למדריכה קראו: מרים דרך אגב גם  במרוקו הייתה בתנועת נוער ב"צופים" , באנו במדים מיוחדים לתנועה עם חצאית ארוכה כחולה  שהגיעה עד אחרי הברכיים חולצה מכופתרת לבנה ועניבה כחולה ועל ראשינו  שמנו כובע דמוי סירה (כמו שיש לדיילים)".  היא זוכרת שאבא שלה תפר לה כל הלילה את המדים כי לא היה להשיג חליפה כזאת בחנויות.

על יחסי בנים ובנות סבתא מספרת:  הקשר נוצר לפעמים בשידוך (אצלי לא היה שידוך), אצלנו נוצר הקשר בן חברים באולמי ריקודים. נהגו לחזר אחרי בן זוג על ידי קניית מתנות שליחת פרחים הביתה עם שליח. שלחו מכתבים של חיזור. לגבי סוג אינטימיות בני הזוג היו מאוד מרחוקים אחד מהשני. ההורים והאחים הגברים תמיד שמרו עליי שלא אחזור מאוחר הביתה. שלא אסתובב עם גברים ולפעמים היו מלווים אותי כדי שלא יציקו לי גברים. ההורים לא דיברו על אינטימיות פתוחה הם התביישו. בדרך כלל האחות בבית ספר דיברה אתנו על דברים אינטימיים. אני ואחותי היינו מדברים על יחסי בנים בנות. ההורים היו יותר מרוחקים ונתנו להם כבוד. נהגנו לעשות יחד ארוחות שבת חגים מעט מאוד טיולים".

על הקמת המשפחה של סבתא היא מספרת: "את בן זוגי הכרתי במסיבה אצל חברה  בקריה. היא חגגה לי יום הולדת 18 והוא הגיע לבד. החברה שלי הכירה בנינו ומאז המשכנו להיות בקשר עד שהתחתנו. נולדו לנו 3 בנות לאה רחל ואסתר, ו- 10 נכדים.        

עלייה תקומה והתיישבות: "עליתי לארץ ישראל בשנת 1949 הסיבה – ציונות. הגענו לארץ ישראל באנייה מצרפת לנמל חיפה  ומשם ישר למעברה בחדרה גרנו באוהלים ואחר כך עברנו לקריית שמואל ליד חיפה. נכנסתי לכיתה ד' ושם למדתי את השפה עולה חדשה היינו מבודדים חברתית  כי החברה שם הייתה אשכנזית דתייה. אבל במשך הזמן השתלבנו. בצעירותי הלכתי לתנועת הנוער "בני עקיבא" . הסיפור הקשה שאני זוכרת הוא שחגגו לי בת מצווה ולא הגיעו הרבה ילדים כי בארץ היה צנע המצב הכלכלי  היה קשה ובגלל שהתביישו להגיע בלי מתנה הם נעדרו ואני הייתי ממש עצובה. הבית כל הזמן היה שמח, תמיד הבית היה מלא אורחים ואימא שלי הייתה מכינה לכולם עוגיות ועוגות. בעת הכרזת המדינה היינו עדיין במרוקו ושמענו על ההקמה ברדיו. אני זוכרת שההורים שלי קפצו מאושר ואמרו שהם מקווים שבמהרה נגיע לירושלים".   

תשע"ו

מילון

תקופת צנע
תקופה שבארץ היתה מצוקה כלכלית

ציטוטים

”אם לא תהיה לנו מדינה לא נוכל להמשיך להתקיים כעם.“