מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הקול שנדם בטרם עת

יום הולדת 55 של אבי אלי ז"ל עם אימי ז"ל
תמונת נישואין
נעים זמירות ישראל

שמי אורל דובני בן ישי, שמו של אבי: אלי בן ישי, בן בכור למשפחה בת שבעה ילדים – חמישה בנים ושתי בנות. אבי נולד בשנת 1935 בעיר "COLOM-BESHAR"  אשר באלג'יריה, העיר נמצאת סמוך לגבול מרוקו, עיר בעלת אקלים חם במדבר הסהרה. לאבי אליהו ולאמי זנט ז"ל בת למשפחת דלויה נולדו שישה ילדים כאשר אני הבכורה – אורלי, אחריי דוד, יעל משה מרים וחדוה.

אי אפשר להתחיל לספר על אבי בלי לתת הקדמה על משפחתו לפחות על אביו וסבו. סבו היה בן לשושלת מפוארת של חזנים ורבנים, סבו היה מוהל, שוחט וחזן אשר היה מתבקש לעבור מעיר לעיר כמנהג רבנים דאז. הוא נקרא גם באלג'יריה וגם במרוקו, שמו היה "שלמה בנישו" כאשר כינויו היה "שלמה חזאן", שכן היה חזן ופייטן. גם סבי היה חזן ופייטן באלג'יריה ואף צורף. כאשר עלה ארצה בשנת 1956 נאלץ לעבוד בכל עבודה מזדמנת בשל תקופת עבודות הדחק, מצורפות וחזנות לא ניתן להתפרנס לא מחזנות ולא מצורפות, על כן פנה לעבודה הראשונה שנקראה בדרכו בסולל בונה – פועל בניין ובחזנות שימש כחזן בית הכנסת בהתנדבות, שמו היה –"משה בנישו" ז"ל. נפטר בשנת 1976 בגיל 60 בלבד.

אבי אלי, יהי זכרו ברוך, היה אדם חכם ואינטלגנטי מאוד, בקיא בתורה ונעים זמירות אשר השאיר חלל עמוק במשפחתנו בלכתו מאיתנו בטרם עת בגיל 58 שנים בלבד נפטר בשנת 1993.

העלייה לארץ ישראל הייתה מלווה בתלאות דרך מחנה היהודים, מחנה מעבר "קונדרינס" אשר במרסיי בדרום צרפת, הוא ומשפחתו המורחבת שהו במחנה המעבר במשך שלושה חודשים, תקופה קשה של מחסור ואי וודאות לגבי העתיד. לבסוף הגיע היום המיוחל והצליחו להגשים חלומם ולעלות ארצה באונייה "ירושלים". גם באונייה התנאים היו קשים מנשוא ואחיו של אבי אשר היה בן מספר חודשים בלבד חלה והיה חשש כבד לחייו. התנאים הקשים והמחסור במזון ושתייה השפיעו על הלך הרוח ולמרות הכל לא נפלה רוחם, הם חיכו בשמחה וכליון עיניים להגיע ארצה. בהגיעם לחופי חיפה שמחו עד בלי די ונישקו את הקרקע של ארץ ישראל מולדת האבות.

כמובן שהם ביקשו לגור בחיפה ונציגי הסוכנות אמרו להם "בוודאי, אין בעיות" והעלו אותם על משאית (המתאימה להובלת בקר). אבי תמיד ציין שזו הייתה משאית להובלת פרות… נאמר להם שהם יהיו במרחק של כרבע שעה מחיפה… ולאן בדיוק הם נלקחו? אל קריית שמונה.

האכזבה הייתה קשה במיוחד עבור סבתי מרים, אשר חשבה שהיא רואה קברים, אך במהרה הסתבר לה כי אלו הם הפחונים הקטנים והאפורים אשר היא ומשפחתה יתגוררו בהם. הרגשות היו מהולים: עצב ושמחה, התנאים במעברה היו קשים כמו לכל האנשים בתקופה ההיא. אבי ומשפחתו לא היו מסוג האנשים הממורמרים והכועסים ,להיפך: מדי ערב היו יושבים ושרים ושמחים, וסבתי הייתה מתעוררת כל בוקר ופוצחת בשירה ושבח לבורא עולם. שמחת החיים שלה הקרינה לכל המשפחה, חום ואהבה ושמחה מילאו את החלל וגברו על החסכים האחרים. סבי, יחד עם זאת, היה אסרטיבי. הוא הלך לממונים במקום ואמר להם שהוא ומשפחתו מתכוונים לעזוב אז תוך שלושה ימים בפחונים, הם קיבלו שיכון והם גרו שם מספר חודשים. סבי עבד בקרן הקיימת וכן גם אבי, עד שיום אחד אבי לקח פיקוד על המצב ואמר לאביו: "אני לוקח את האופניים ונוסע לחיפה". דברים אלו חלחלו אל סבי והחליטו לעשות מעשה. אבי נסע לחיפה, התעניין וקנה בית בחיפה, בן שני חדרים גדולים ברחוב הכנסיות 26 (כיום לשכת עורכי הדין בחיפה). לימים חדר אחד מהם היה בית הוריי ושם נולדנו אני ושני אחיי. אחר מכן עברנו לדירה אחרת.

שמחת החיים במשפחה

אבי הביא איתו שני חפצים חשובים לו עד מאוד: הגיטרה אשר ליוותה אותו שנים רבות יחד עם קולו הערב וכן את האופניים. לימים הגיטרה הייתה מאוד משמעותית בחייו ובחיי משפחתו, המגורים ברחוב הכנסיות לא היו האידיאליים ביותר שכן היו בשכנות עם עוד כמה משפחות סביב ל"הול" (מרחב בין חדרים משותפים) ושירותים –בול פגיעה משותפים ומקלחת עם מים קרים בלבד משותפת. עם כל הקושי, מדי ערב התכנסו כולם בחדר של אבי חברים והורים לשירה ונגיעה בעברית בצרפתית ובערבית.. שירי ארץ ישראל ופיוטים, הכל מהכל: שירי געגועים ושירי אהבה … כך תוך כדי ערבי שירה ושמחת חיים עד מהרה הפכו השכנים כמעט לבני משפחה.

ביום העצמאות 1962 אבי הכיר את אמי שבאה מבאר שבע לראות את המצעד הצבאי בחיפה. היא מצאה חן מאוד בעיני אבי ואכן תוך שלשה חודשים נישאו. אבי היה מלא בשמחת חיים ואהב את הדברים הטובים של החיים, כמו להיות תמיד בחברה של אנשים קרובים משפחה וחברים, לשמוח ולשמח אחרים, לצחוק ולהתבדח, כמובן היה אדם ירא שמיים חובש כיפה סרוגה, מלא בערכים וחכמת חיים בקיא בתורה מדבר עברית רהוטה ושנון, שימש כחזן בבית כנסת "בית פאני קפלן" בהתנדבות.

לימים גם למד לנגן על "עוד" – כלי נגינה מזרחי, וניגן והנעים בכל אירוע משפחתי בקולו הערב ובנגינתו המיוחדת. כמו כן כתב והלחין מספר שירים, למד תווים להנאות ושילב בכל יום את נגינתו… לצערנו נדם קולו בטרם עת: ביום בהיר אחד ללא הודעה מוקדמת יצא לעבודה – הוא היה בעל חנות בגדים ונדוניה כאשר יצא שמח וטוב לב שאז נולד אחייני, אבי זימר ושר כל אותו הבוקר את שירי ברית המילה… הוא תכנן שתהיה לנו שבת נפלאה ושמחה "כולם יחד"… ניבא ולא ידע מה ניבא… באותו היום קיבל אירוע מוחי בחנות כאשר הוא מתכונן לצאת לשליחות מצווה – טקס זבד הבת של גיסתי, אך במקום זאת הגיע לבית החולים בני ציון ותוך שעה המצב הידרדר. הוא אפילו ביקש שנשמח ונשמור על ז'נט (אמנו, שכן היא הייתה חולה בעת ההיא.. ) בירך אותנו אחד אחד, קרא שמע ישראל על עצמו ואיבד את ההכרה… כך היה במשך יומיים שכל בני המשפחה באו לבקר… למעשה להיפרד … ובמהלך השבעה הייתה לנו ברית מילה של האחיין שלי אליעד בן ישי, שייבדל לחיים אירועים וטובים.

סרטון עם תמונות מחיי משפחה של אבי ויחד עם פס קול של שירתו העריבה: 

הזוית האישית

אורלי: בחרתי להנציח חלק מסיפורו של אבי אלי בן ישי ז"ל, לצערי לא זכיתי לראיין את אבי בעודו בחיים מאחר ונפטר לפני 28 שנים, הכל כאן על סמך זיכרון שלי בלבד. התרגשתי מאוד לבצע את התיעוד הזה ואני שמחה על הזכות שהיה לי אבא כזה מושלם.

מילון

נעים זמירות ישראל
בעל קול ערב ונעים בשירה ופיוט מהמסורת.

ציטוטים

”מי שאין לו שכל בראש יהיה לו כוח ברגלים“