מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הצנחנית הראשונה במשפחה

אני הצנחינת
עם ציוד הצניחה
הצניחה שלי

יש לי פחד גבהים. מטורף. מכול גובה. גם כשאני טסה במטוס, אני לא מעיזה להסתכל למטה. אפילו היום כמרצה, כשאני עומדת על הבמה, אני מרגישה את פחד הגבהים – אבל על זה כבר למדתי להתגבר, היום אני כבר לא נותנת לפחד לנהל אותי!

שמי עידית קידר, לבית אקשטיין, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מכונן שהתרחש בתקופת השירות הצבאי שלי והשפיע על התנהלותי בחיים.

בשנת 1974 התגייסתי לצבא. לאחר הטירונות, נשלחתי לחיל הצנחנים ושובצתי לשרת כפקידה בלשכת המפקד בבית ספר לצניחה. הגעתי לשם די במקרה. לא הייתי בחורה ספורטיבית משהו, הייתי אפילו די עגלגלה.

כול שלושה שבועות התחיל קורס צניחה חדש והגיעו חבר'ה חדשים לקורס, את חלקם הכרתי, הם היו תלמידי השיכבה בתיכון בו למדנו. החבר'ה שהיו פוגשים אותי בבסיס, רובם היו אתלטים, גבוהים וספורטיביים, כאלה שעומדים להיות לוחמים. הם ניסו בכל דרך לשכנע אותי להצטרף לקורס צניחה שנחשב לגולת הכותרת של החייל – חווייה של פעם בחיים. התביישתי לסרב כי חששתי שאחשב ל"פחדנית" – "מה יגידו עליי?". בסופו של דבר, נכנעתי ללחץ החברים ועד היום אני לא מבינה איך? ומה גרם לי להסכים?

אני הצנחנית

מצטרפת לקורס הצניחה

קורס הצניחה היה לי קשה ממש. אומנם הוא נמשך רק שלושה שבועות, אך יום יום היו שעות של אימונים, קפיצות מכל מתקן אפשרי ועצום בגודלו. כל קפיצה הייתה פוצעת אותי עוד ועוד וכל קפיצה רק הגבירה את חרדתי מהגבהים. מדריך הצניחה שזיהה את הקושי שלי, השתדל מאוד לעזור לי, הוא עודד אותי וקיווה שככול שאתאמן אפסיק לפחד, ולכן הוא החליט לאמן אותי בנפרד, בשיעורים פרטיים. כך בכל סיום יום האימונים של חברי הקורס, המשכתי להתאמן בהדרכתו….  ואני, רק המשכתי ליפול ולהפצע –  שנאתי כל רגע.

אחרי שלושה שבועות קשים מנשוא הקורס הסתיים. היה עלינו להתייצב ביום שלמחרת בשעה שש בבוקר, באיזור פלמחים כדי לצנוח בפעם הראשונה. עד הרגע האחרון התלבטתי אם להגיע ולהצטרף לצניחה הראשונה, ידעתי שאני לא חייבת לעשות זאת… זה  נחשב לבונוס… אבל מה, להגיע עד הלום, אחרי כל מה שעברתי ולא לצנוח?? כל הלילה התלבטתי עם עצמי, דמיינתי את המטוס והמצנח בחששות שאולי המצנח לא ייפתח דווקא לי, דמיינתי את הגובה העצום בו נהיה לפני הקפיצה, את משב הרוח… הו אלוהים, מה לעשות?

בשש בבוקר התייצבתי שם. בפלמחים. עלינו כולנו למטוס. כולם רועדים מפחד. המטוס מתרומם ומתרומם…

אני זוכרת שהייתי בהלם מוחלט. כולנו ישבו על ספסלי עץ, שקטים, אך מאוד לחוצים וחיוורים. המדריך עבר בין כולנו וחיבר אותנו לוו המחובר למצנח. והנה היגיע תורי. עמדתי הראשונה בדבוקה, הדלת כבר נפתחה, ואני מחזיקה בשתי ידי את צידי הפתח, אוחזת בכול הכוח, מאובנת ורואה את כל העולם מתחתיי, ים יבשה, הכל מסתובב, הרוח משתוללת ומכה בי בפנים.

עוד רגע זה יקרה… עוד רגע אני אקפוץ מגובה שאין לתאר. ואז פתאום האור האדום מתחלף לירוק – זה הסימן לקפוץ. אני נשארת קפואה ולא מסוגלת לקפוץ. לפתע  הרגשתי  בעיטה בגבי – המדריך בעט בי מאחור כדי שאקפוץ ואצא לצניחה. ואז שקט מוחלט. המצנח נפתח ואני בין שמיים לארץ. כל הנוף פרוש לרגליי, ושקט. שקט כל כך חזק, שיכולתי אף לשמוע את קולותיהם של הוריי שחיכו לי על החוף. אני תלויה באוויר, עפה עם המצנח שמתחיל לרדת מטה, כל ירידה מלווה במעט תחושת הקלה, קצת נרגעתי וכבר  הייתי בהיכון לנחיתה על הקרקע… התפללתי שרק אזכור את כל ההנחיות, לבצע את כל מה שלמדנו בקורס ושרק חס וחלילה לא אפצע.

חוויה של פעם בחיים

סופסוף הגעתי לקרקע. נחתתי מצוין, כמו בלרינה. מסתבר שלנחות על האדמה אני יודעת טוב יותר ומעדיפה לנחות מאשר לעוף… מודה לאל שהכול עבר בשלום. זהו נגמר!!

 נחתתי על הקרקע

 

למחרת בשש בבוקר היינו צריכים להתייצב שם שוב, וגם אני התיצבתי שוב בפלמחים. שאלתי את עצמי: 'למה לעזאזל אני הולכת לעבור שוב את הסיוט הזה? אולי כי אם מתחילים משהו צריך לסיים? אולי כי לא רציתי לאכזב? להוכיח לעצמי ולאחרים??'

יש כל כך הרבה אנשים שמחכים להזדמנות לצנוח, חולמים על חוויה כזו, ואלה שעשו זאת חלקם נוצרים את רגעי המעוף האלו כל חייהם.

עבורי סיפור הצניחה ייזכר תמיד כאבן דרך משמעותית בחיי. כשאני מספרת אותו לנכדיי, אני מסכמת ואומרת שאומץ הוא דבר חשוב לחיים, אומץ מתוך אמונה שאם עליי לעשות דבר שנראה לי קשה, לא אוותר ואסיים אותו עד תומו גם אם זה לא יהיה מושלם. יחד עם זאת, היום במבט לאחור, ממרום גילי, אני בטוחה שאם זה היה קורה היום, הייתי אומרת "לא". לא, אני לא חייבת להוכיח שאני יכולה לעשות הכל… היום כבר יש לי הכוח להגיד  את המילה "לא" – "זה לא בשבילי"…

 כתבה בעיתון מתאריך 15.1.1976 – על קורס הצניחה שלנו

הצניחה  שלנו שודרה בתוכנית רדיו של גלי צה"ל בשם "מיקרופון צונח". הכתב עופר טלר, הצטרף לקורס הצניחה שלנו, במטרה להקליט ולתעד את הרשמים והחוויות  של החניכים בקורס ובין השאר כך כתב: "הצנחנים שהשתתפו בתוכנית והייתה גם בחורה (זו אני!!), ביטאו בצורה פשוטה פחדים, מוסווים בבדיחות מקאבריות. היו שפחדו, שהיססו לקפוץ וזה נשמע כה אנושי – איך אפשר בכלל שלא לפחוד?"

הזוית האישית

עידית קידר: המילים שכתב העיתונאי עופר טלר: "איך אפשר בכלל שלא לפחוד?", מהדהדות כמסר לחיים. אנחנו מתנסים במהלך חיינו באירועים שונים וחוויות שונות המזמנות לנו אפשרות להתגבר על הפחדים ולהתמודד עמם.  חווית השירות הצבאי שלי וקורס הצניחה היוו "בית ספר" עבורי. עד היום אני אין משימה או מטלה שאני לא אבצע, עם כל החששות או הקשיים כשמתחילים, יש לסיים!!

יחד עם זאת אין ספק שבמבט לאחור, ייתכן, כפי שציינת שאולי היום הייתי אומרת גם את המילה "לא" – "זה לא בשבילי!". אין לי ספק שהתנסותי בחוויה זו, שפורסמה בתקשורת, בידיעה שהשתתפה בקורס גם "בחורה", תרמו להתפתחות שחלה במהלך השנים בשירותן הצבאי של נשים בצה"ל, בתפקידים המגוונים שהן ממלאות היום ולוקחות בהם חלק בהצלחה רבה!

עידית קידר מתנדבת בתנועת של"מ. הסיפור תועד במסגרת תוכנית המתעדים – תנועת של"מ.

עידית קידר, העלתה סיפורים נוספים למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי:

קישור לסיפורה של אמה, רחל אקשטיין: "עלייתה של רחל אקשטיין מפולין".

קישור לסיפורה של חמותה, שרה קידר: "עלייתה של שרה קידר מטורקיה"

מילון

צניחה
צניחה היא טכניקת שינוע של עצמים, שנעשית באמצעות הגדלת שטח הפנים של העצם הנופל נפילה חופשית באטמוספירה, כדי שהחיכוך עם האוויר יאט את התאוצה הנגרמת בשל כוח המשיכה, ויביא לידי ריחוף איטי ונחיתה רכה שהעצם הנופל יוכל לעמוד בו. הגדלת שטח הפנים נעשית באמצעות מצנח, שהוא חופה עשויה מחומר קל, דק וחזק. בדרך כלל הצניחה מתבצעת ממטוס, אך היא גם יכולה להתבצע מבנינים גבוהים או ממצוקים גבוהים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מסתבר שלנחות על האדמה אני יודעת טוב יותר ומעדיפה לנחות מאשר לעוף...“