מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העשור המשמעותי בחיי חווה ליבוביץ'

אני וסבתא ביום הולדתי
סבתא בצעירותה
חיינו בארץ וההתאקלמות

שמי חווה ליבוביץ'. העשור המשמעותי בחיי הוא בין השנים 1959-1969.

בינואר שנת 1959 הגענו לארץ ישראל, לאחר שנים רבות של ציפייה לאישור עלייה. הדרך לארץ הייתה בעבורי מעניינת ומרגשת כי זו הפעם הראשונה שיצאתי מעיר הולדתי שברומניה, בוטושן. הייתי בת 12 וחצי.

נסענו לבוקרשט, לעיר הבירה של רומניה, שם קיבלנו את כל המסמכים הקשורים לעלייה לארץ, משם נסענו ברכבת בדצמבר 1958 דרך הונגריה, מעבר גבול קורטיץ', שם עברנו בדיקות ביטחוניות מאוד קפדניות. הגענו ברכבת לווינה, שם שהינו שבוע ימים במלון שהיה בשבילי שבוע חלום. עיר מאוד יפה, מתורבתת, מערבית ומאוד עשירה.

כעבור שבוע עלינו לארץ במטוס מווינה עם עוד הרבה עולים. ההתרגשות והשמחה היו גדולים והגענו בשלום. בשדה התעופה קיבלו אותנו על ידי הסוכנות היהודית מאוד יפה והועברנו בג'יפ לקיבוץ גבעת ברנר ליד רחובות, למרות שאבי ביקש לגור בקרבת הוריו שהגיעו לארץ לפנינו וגרו בהרצליה.

קיבלנו דירה חדשה בקיבוץ שבה גרו הוריי ואילו אני ואחותי גרנו בבית ילדים. בשבילנו זה היה מאוד קשה ומוזר שלא גרנו עם הורינו ביחד. אני ואחותי למדנו עם מורה את השפה העברית שלא ידענו אותה כלל (בבית ברומניה דיברנו רומנית ויידיש כי למדנו בבית ספר יהודי). ההורים התחילו לעבוד בקיבוץ ובערב למדו עברית. אבי ואני ואחותי אהבנו את חיי הקיבוץ אבל אמי לא הסתגלה לחיי השותפות והרחקת הילדים מהבית והמרחק משאר המשפחה (משפחת אבי גרה בהרצליה ומשפחת אמי בבאר שבע).

הוריי ביקשו העברה מהקיבוץ והועברנו לעיירת פיתוח קריית גת, שהיא קרובה יותר לעיר באר שבע. שם קיבלנו דירה רכבת, כלומר, רצף של בתים כמו קרונות ברכבת. אלו היו תנאים מינימליים: בלי בלטות, בלי מטבח, ישנו על מיטות סוכנות מברזל, שולחן עץ מארבע כיסאות מהסוכנות ומספר שמיכות. הגענו מרומניה עם ארגז בו שמנו את החפצים הנחוצים ביותר לניהול משק בית בארץ.

ההורים עבדו מאוד קשה, אמי בקטיף כותנה ואבי ניקה ביובים והם היו מאוד מתוסכלים. אבי היה חייט מאוד מוכשר ולאחר מספר חודשים התחיל לעבוד במתפרה בקריית גת והיה לו יותר קל. המשכורת הספיקה רק לדברים בסיסיים. אני ואחותי למדנו בבית ספר ושגרת החיים המשיכה כרגיל. מדי פעם הוריי, אני ואחותי היינו מבקרים את המשפחה בהרצליה ובבאר שבע.

פעם ביקר סבי, אבא של אבי בקריית גת וראה את התנאים בהם אנו חיים בהם ואמר שהוא לא משאיר אותנו רחוק ממנו. הוא עשה הכל כדי להעביר אותנו להתגורר בהרצליה. עברנו לגור בהרצליה בדירה משותפת עם עוד מספר משפחות (היינו ארבע משפחות שגרנו יחד עם מקלחת ושירותים משותפים). אני ואחותי למדנו בבית ספר יסודי. אבי עבד במתפרה בתל אביב ואמי עבדה במלון "אכדיה" בחוף הרצליה. אני ואחותי היינו בתנועת נוער "מחנות עולים". הוריי עבדו קשה, שעות רבות, ואני הייתי הבת הבכורה לכן נאלצתי לעזור במשק הבית.

אחרי כמספר שנים רכשנו בית חדש בשכונת "פטיש" בהרצליה בבעלותנו. כעבור זמן מה עברנו לבית החדש ונאלצנו הוריי, אני ואחותי להירתם ולעזור. אבי היה מביא מהמפעל שבו עבד, מתפרה גדולה, בגדים שאותם כולנו עזרנו לגהץ, עשיית מכפלות, תפירת כפתורים ועשינו זאת כמעט כל ערב. אני ואחותי עלינו לתיכון. אמי חלתה והייתה מספר חודשים בבית החולים ועברנו תקופה קשה.

היו לי חיי חברה וחברות טובות, היינו מבלות בים ובמסיבות סלוניות. כאשר סיימתי את כיתה י"א, התגייסתי לצבא ושירתי במפקדת הנח"ל כאפסנאית. השתחררתי מהצבא בשנת 1964 ולאחר מכן התחלתי לעבוד. הייתה תקופת מיתון, לכן לא היו עבודות. לא הייתה לי הכשרה ולכן עשיתי קורס של פקידות, קצרנות, הנהלת חשבונות, אנגלית ותכתובת. בתקופה זו עבדתי במלון השרון בהרצליה כטלפנית, תוך כדי זה שלמדתי.

לאחר מכן תקופה במשרד רואי חשבון בתל אביב, ולאחר תקופה עבדתי כמזכירה במפעל "שביט", לתנורי גז וחשמל. בשנים אלו הייתי בקשר טוב עם משפחת אבי בהרצליה, ביקרתי אותם וביליתי הרבה בחברתם. היינו משפחה מלוכדת, מגובשת, ומסורתית, ובילינו את החגים יחד. במפעל "שביט" בו עבדתי נהניתי מאוד, היו לי חברים וחברות והיינו מבלים יחד בסופי שבוע.

סבתא בתקופת הצבא

הייתי מאוד עצמאית, הרווחתי כסף, עזרתי למשפחתי וגם חסכתי. הייתי קונה לעצמי כל מה שהייתי צריכה. באחד הביקורים ביוקנעם בשנת 1970 הכרתי את בעלי שגם עלה עם משפחתו מרומניה, יחד הקמנו משפחה לתפארת ושם אנו גרים עד היום.

הזוית האישית

חווה: אני, סבתא של זיו, רואה את תכנית הקשר הרב- דורי שיזם משרד החינוך, כדבר מבורך, חינוכי וחשוב. חשוב לי להביא את הסיפור האישי שלי כדי שיכירו את העבר שלי, את ההיסטוריה של המשפחה שלי ושהנכדים יכירו את השורשים שלהם. השיח הזה בין סבתא לנכדתה מחזק את הקשר בין הדורות, מייצר שיח והעלה שאלות רבות אצל זיו שגרמו לי להיזכר בהמון רגעים וחוויות משמעותיות מילדותי .

זיו הנכדה המתעדת: במסגרת תכנית זו זכיתי לראשונה להכיר את הסיפור של סבתי ומשפחתה. אודות חייהם ברומניה, סיפור עלייתם לארץ, החיים בארץ באותה תקופה. הכרתי צדדים נוספים בסבתי שלא ידעתי שקיימים, הבנתי עם איזה קשיים התמודדה. למרות שזכיתי לצאת עם סבתי לטיול שורשים ברומניה, במסגרת התכנית הזו הצלחתי לשמוע ולהכיר לעומק הרבה יותר פרטים וסיפורים משמעותיים מילדותה של סבתא.

מילון

בית ילדים
בקיבוצים היה נהוג שהילדים יגורו וישנו בבית ילדים משותף בהשגחת מטפלות, ההורים עבדו שעות רבות ובאו לבקר.

חייט
חייט או תופר הוא מקצוע עבודת כפיים ואומנות בתחום עיבוד האריגים (טקסטיל). חייטים הופכים בדים מסוימים לבגדים, באמצעות חיתוכם ותפירתם. כלי המלאכה העיקריים של חייט היו, מאז תקופות קדומות, המחט, החוט והמספריים, סרט מידה ומאז המאה ה-19 גם מכונת התפירה. לעיתים נעשה שימוש במונח "חייט" לתאר רק אדם המייצר חליפות גברים (ואז נקראת המקבילה לתפירת בגדי נשים בשם "תופר") או חליפות לנשים ולגברים (אך לא סוגים של בגדים אחרים, כמו בגדים תחתונים). הבדים בהם משתמש החייט הם בדרך כלל צמר, כותנה, משי ובדים אקריליים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הגענו מרומניה עם ארגז בו שמנו את החפצים הנחוצים ביותר לניהול משק בית בארץ“