מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של סבא נח טרייבנד

יום הולדת 69 של סבא
בן 15 בבית הספר החקלאי בנהלל
מאוסטריה לארץ המובטחת.

שמי נח טרייבנד ואספר את סיפור העלייה שלי מפולין לארץ ישראל:

עוד לפני שנולדתי, הוריי גרו בוורשה בפולין. כשהתחילה המלחמה בשנת 1939 וכשהתחילו לשמוע את רעם התותחים, הוריי הלכו להוריהם ואמרו להם שהם רוצים לברוח מהגרמנים, כיוון שהגרמנים התכוונו לכבוש את ורשה. סבי היה רב והתשובה שלו לבריחה הייתה: "אני מוכן שתברחו, רק אם אני אחתן אתכם היום בערב." הם התחתנו, וברחו לכיוון הגבול (רוסיה) אך הרוסים עצרו אותם ושלחו אותם למחנה עבודה בכפייה בסיביר. במינוס 45 מעלות!

הוריי התחילו לברוח לכיוון רוסיה באמצעות רכבת. הם הסתובבו באירופה במהלך הבריחה מהגרמנים, כשהם רק בני 18. כך הם הסתובבו באירופה, משנת 1942 ועד שנת 1945 תום המלחמה.

בתום המלחמה, אספו את כל היהודים שברחו מהגרמנים באירופה ושמו במחנות עקורים באוסטריה (שטייר) ושם נולדתי. הצריפים, לפי התמונות היו צריפים ארוכים ובכל צריף היו כעשים משפחות, עם הפרדה של וילון בלבד בין משפחה למשפחה. אני הייתי במחנה העקורים כשנה וחצי, משנת 1947 ועד שנת 1949.

בשנת 1949 העבירו את היהודים עם משאיות ממחנה העקורים לים התיכון, ומשם עם אונייה עלינו לארץ. היתה זו אוניית מעפילים שהגיעה ארצה, כשכל היהודים שוהים בה בצפיפות רבה ובתנאים קשים. כשהגענו ארצה, התגוררנו בעיר עכו באוהלים. מכיוון שלא היו מספיק בתים, אז שיכנו את העולים החדשים באוהלים. באוהלים גרנו חצי שנה וכשקמה המדינה, הערבים ברחו מהארץ, משפחתי ועוד כמה משפחות השתלטו על מבנה שהיה תחנת רכבת טורקית. בעבר עברה בה רכבת מחיפה ללבנון, ושם גרנו, עד שהגעתי לגיל שלוש וחצי. את המבנה הרסו כבר לפני כמעט עשרים שנה. כשעזבנו את המבנה גרנו בשיכונים שבנו לעולים חדשים.

האירוע הזה משמעותי לי יותר ממלחמת ששת הימים בה השתתפתי ,כיוון שאני דור שני לניצולי שואה, זה אומר, שבזמן צעירותי, חיינו בבית שבו אמי (כל משפחתה נספתה בשואה חוץ מאחות אחת) הייתה תמיד בדיכאון, לא הייתה לה שמחת חיים. אני ואחותי בתור ילדים היינו צריכים לעודד ולחזק אותה. כשעזבתי את הבית בגיל שלוש -עשרה, לפנימייה חקלאית בנהלל, אחותי הייתה צריכה עוד יותר, ולבד, לתמוך באמי.

בגיל שש עשרה, הלכתי לקורס קציני – ים, והפלגתי בים בתור קצין ספינה, מה שאומר שבגיל שלוש -עשרה עזבתי את הבית לגמרי. מהפנימייה החקלאית הלכתי לקורס קציני ים, שם הכרתי את סבתא, ולאחר מכן התגייסתי.

אימא שלי נפטרה בגיל שבעים וארבע, מדום לב כשאני הייתי בן ארבעים ושש, ואבי נפטר בגיל שמונים ושתיים כשאני הייתי בן חמישים ושש, ממחלות זיקנה ולבסוף מסרטן.

כיום אני בן שבעים ושלוש, עדיין נשוי לחברה שלי מגיל ארבע -עשרה, עם שלושה ילדים: ירון ,אבישי, ועידן ועם נכדיי.

הזוית האישית

מעיין: התלבטתי איזה סיפור לבחור, את הסיפור על הילדות והעלייה, או על המלחמה, ולבסוף בחרתי לכתוב אל הילדות והעלייה של סבא. תוך כדי הסיפור וההקלדה הופתעתי לגלות, כמה קיצונית ומיוחדת הייתה הילדות של סבי, מהדיכאון של סבתא רבתא שלי, ועד למחנות העקורים. היה לנו מאוד כיף ביחד, ואני רוצה לאחל לי ולסבי עוד המון חוויות. ושנגשים את כל חלומותינו.

סבא: היה לי העונג לשבת עם הנכדה המדהימה מעיין, ולספר לה על כל מה שעברתי, היו לנו שעות איכות נדירות מלאות בסקרנות, התעניינות והמון אהבה.

מילון

מחנות עקורים
מחנות העקורים (1956-1945) היו מחנות שהקימו בעלות הברית המערביות באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה לאחר השואה. במחנות אלו התגוררו באופן זמני כ-11 מיליון עקורים. בין עקורים אלה היו כרבע מיליון (כ-3%) יהודים ניצולי השואה. רובם הגיעו ממזרח אירופה במסגרת הבריחה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בתום המלחמה, אספו את כל היהודים שברחו מהגרמנים באירופה ושמו במחנות עקורים באוסטריה (שטייר) ושם נולדתי“