מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של סבתא דיאנה

סבי גריגורי בצעירותו
סבי וסבתי ביום חתונתם
המעבר של משפחתי ממולדובה, לארץ ישראל

שמי אלכסה זגריבלני מכיתה ז4. השנה אני משתתפת בתוכנית "הקשר הרב דורי", ובחרתי לתעד את סיפורם של בני משפחתי מצד אימי.

סבי גרגורי נולד במולדובה שבמזרח אירופה. באותה תקופה במולדובה היו שלושה מנהגים שנגעו בעיקר לגברים: הבאת ילד בכור לעולם, בניית בית עבור המשפחה, ונטיעת עץ ליד הבית. גרגורי סבי היה בעצמו הבן הבכור, והוא המשיך באותה מסורת, כמו אביו.

גרגורי הכיר את סבתי אמיליה כשהיה בן שבע עשרה. סבי בחר להתגייס לצבא במולדובה בגיל עשרים, ולכן רק לאחר  שלוש שנות שרות צבאי, הם החליטו להינשא.

בהתאם לשלושת המנהגים גרגורי ואמיליה בנו בית, הביאו לעולם את הבת הבכורה דיאנה (אמא שלי), ונטעו עץ אגוזים מיוחד. בנוסך לכך, גרגורי חפר באר שסיפקה למשפחה את כל תצרוכת המים. כשדיאנה הייתה בת עשר, נולד להם בן שני בשם סרגיי. הילדים גדלו בנחת ובשלווה. דיאנה עבדה וגם למדה מקצוע, אחות רפואית וסרגיי עוד היה בבית ספר תיכון.

לאחר שנים רבות במולדובה, כשהיא בת עשרים ושלוש, החליטה אמי דיאנה לעזוב את מולדובה ולהתגורר בישראל. לצערה הרב, הדור הצעיר במולדובה לא המשיך במסורת הנהוגה. ומכיוון שמשפחתה התנגדה לעזיבתה היא עלתה לארץ לבד. לפני עזיבתה של אימי את מולדובה, סבתה נתנה לה שרשרת ישנה שמשפחתה נהגה לענוד, ולהעביר בין הדורות. אמי שמרה את השרשרת וענדה אותה.

כשאימא הגיעה לישראל, היא החלה לבנות את חייה מחדש. היא התחילה מחדש את לימודיה, ולמדה לימודי אחיות. לאחר מכן היא גם התקבלה  לעבודה. אחרי זמן מה, כל משפחתה הגיעה ארצה. גרגורי (סבא) אמיליה(סבתא) וסרגיי (דודי).

אחותי הבכורה, קתרין ,בהגיעה לגיל שש, קיבלה מאימי את השרשרת שעוברת בין הדורות. לדבריה של סבתי: "את השרשרת אנו כבר לא נוהגים לענוד, אך בכל זאת זו מזכרת טובה, שמזכירה את הימים הטובים"

הזווית האישית

אלכסה: נהנתי מאוד לכתוב את סיפורה של משפחתי, סבי וסבתי ואימי. למדתי על שלושת המנהגים שהיו נהוגים בעברם. בתחילה חשבתי שאלו מנהגים מוזרים, אבל לאחר שסיפרו לי מה המנהגים האלה היו עבורם, הבנתי את המשמעות הרבה עבור משפחתי.

מילון

באר
מבנה מלאכותי שנוצר בחפירה או בקידוח במטרה להעלות מי תהום מן האקוויפר התת-קרקעי אל פני השטח.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”"את השרשרת אנו כבר לא נוהגים לענוד אך בכל זאת זו מזכרת טובה שמזכירה את הימים הטובים"   “