מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מקהיר לארץ ישראל

תוכנית הקשר הרב דורי
סבא וסבתא שלי, ביום חתונותם.
חיי לפני העלייה ומסעותיי לארץ

שמי משה תמיר נולדתי במצרים ב – 1940.

בילדותי גרתי בקהיר, בקומה החמישית, בבניין קומות, והיה צפוף מאוד. כיהודים, היינו שומרים על עצמינו מפני המוסלמים, נשארנו רב הזמן בבית ולא יצאנו החוצה, כי היה מסוכן לצאת. בין הערבים ליהודים היתה שנאה, והיה מתח. היו הרבה מלחמות, ומי שיצא, קיבל אבן בראשו, או נפגע מכל מיני דברים שנזרקו עליו.  בבית הספר למדנו רק ערבית, כי לא היה בית ספר יהודי בסביבה. באלכסנדריה היה בית ספר יהודי בשם 'אליאנס', בית ספר צרפתי. אליאנס היה מאוד רחוק אז לא למדנו שם. בזמנו לא הייתה טכנולוגיה, לא הייתה טלוויזיה, מעלית, או מחשבים, היו רק טלפונים ענקיים.

עלינו ארצה ב1949.  עלינו על אונייה והפלגנו בה, לכיוון איטליה ומשם לארץ ישראל, ישר לחיפה. אני זוכר שהפלגנו באוניות בצפיפות רבה, וכשהגענו לישראל הגענה ל"שער העלייה". "שער העלייה" היה יישוב קליטה, ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס", בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה. ויקיפדיה.

התחתנתי ברמלה במסעדה, והגיע מספר קטן מאוד של אנשים, ולא היתה חגיגה גדולה. לא חגגו  'סוף שבוע', ולא יצאו  ל'ירח דבש'. קיבלנו מתנות בלבד, כמו סיר לאוכל, או כמו מכונת בשר ידנית, שקיבלתי מאחותי. לא היו מתנות יקרות, קבלו מתנות שימושיות וצנועות.  אז קיבלו ספרים, צלחות, וסירים. אלו היו המתנות, ולא קבלנו כסף בכלל. לא נתנו אז מתנות יקרות או כסף, רק מתנות שימושיות.

אני זוכר שקניתי לבן שלי טלפון כשהיה בצבא, כי דאגתי לו ורציתי שישמור על קשר.  קניתי לו טלפון ענק, שנקרא נוקיה 29 ס"מ עם אנטנה. בזמנו עד שהתפתחה הטכנולוגיה, השתמשנו במכתבים. כתבתנו בכתב יד והדבקנו בול (מדבקה ששמים על המכתב), ועד שהגיע המכתב לקח שבוע-שבועיים, ועד שהנמען קיבל את המכתב ושלח חזרה, לקח המון זמן יחסית. היום אפשר רק לרשום הודעה, ולשלוח בשנייה.

בזמנים ההם היינו כותבים אחד לשני מכתבים. אחותי  גרה בירושלים, ואנחנו בחיפה, וכשרצינו לדבר איתה או לשאול אותה משהו, היינו צריכים לכתוב מכתב. הטכנולוגיה טרם התפתחה למצב בו היא נמצאת היום. אבא שלי או אמא שלי, היו כותבים ביד בערבית. לא היתה מכונת כתיבה או מחשב עם מדפסת.

דבר נוסף שאני זוכר – היינו כותבים מכתב עם בול ושולחים אותו לאחותי, היה לוקח למכתב שבוע להגיע. אחותי היתה קוראת, ומחזירה לנו מכתב. אנחנו היינו צריכים לחכות עוד שבוע, כדי שנקבל את תשובתה.

גם כשבגרתי והייתי נשוי כבר, עם ילדים, עדיין לא היה מחשבים. הייתי הולך לרופאה, שהיתה פותחת את הספר, שלה את המחברת, ושואלת "מה יש לך אדוני"?, "אה כואב לך הראש?" והיתה כותבת כואב לו הראש, וקיבל כדור כזה וכזה בכתב יד. היא הייתה כותבת הכל במחברת ולא כמו היו במחשב, כי ככה זה היה. הזמנים היו שונים מהזמנים של היום. גם הזמנים של היום, לא יהיו כמו הזמנים של הילדים שלך, או של הנכדים שלך. העולם מתקדם כל הזמן קדימה, הלאה והלאה.

היה לנו מאכל מסורתי שקוראים לו מלוחיה, ואהבנו לאכול אותו בארוחות המשפחתיות. מלוח'יה היא מאכל המורכב מנזיד עלים צעירים של מלוחיה נאכלת וסוגים משתנים של בשר. בדרך כלל מוגשת מלוח'יה מלווה באורז לבן. מקורה במצרים שם היא נחשבת ל"מאכל לאומי" והיא מוכרת גם בישראל במטבחם של פלסטינים, ושל יהודים יוצאי מצרים. את המאכל מתקינים מעלים צעירים של מלוכיה נאכלת, שהופרדו מגבעוליהם ונרחצו. ויקיפדיה.

אלה היו זיכרונותיי מהימים של פעם, שהיו שונים, פשוטים וטובים.

הזווית האישית

שלי (שירה): הייתה לי חוויה מדהימה, הייתי כמו חוקרת ונהניתי מאוד, למדתי המון דברים על המשפחה שלי.

מילון

מלוחייה
זה מן מרק שהיינו אוכלים אותו. עשוי מירק ועלים.

ציטוטים

”בזמנים ההם היינו כותבים אחד לשני מכתבים. אחותי  גרה בירושלים, ואנחנו בחיפה. כשרצינו לדבר איתה או לשאול אותה משהו, היינו צריכים לכתוב מכתב, לא היה דבר כזה טכנולוגיה“