מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של משפחת לוי מפרס

סבתא עם חלק מבני המשפחה
סבא רבא ז״ל וסבתא רבתא ז״ל
סבתא יפה מספרת את סיפורה של משפחת לוי

שורשיה של משפחת לוי (מצד סבתי) צמחו באירן (פרס).

סבא רבא שמעון נולד בשנת 1881 וסבתא רבתא בתיה נולדה בשנת 1887. הם חיו וגדלו שם בעיירה בשם ברוג׳רד מדרום מערב לאירן. בזמנו היה נהוג להשיג את הילדים עם בני המשפחה הקרובים. את סבתא רבתא השיאו לבן דודה בגיל 12 ואילו סבא רבא היה אז בן 18 (המשפחה מספרת שבליל כלולותיה ברחה בתיה מאוהל בעלה לבית ההורים).

הם חיו באירן בתקופה נוחה ליהודים, משום שהאבא של השאה הפרסי, המלך מוחמד רז׳ה הנודע, משושלת פהלווימלך באותה תקופה בפרס, והוא התייחס ליהודים בכבוד ובאהדה ואיפשר להם לחיות בחופשיות ככל העם הפרסי במדינה. בנו של השאה רז׳ה פהלווי הלך בדרכו ובהמשך קשר קשרים עם הישראלים. המצב הכלכלי היה קשה, כמו בכל העולם, והם הסתפקו במועט.

סבא רבא עסק לפרנסת המשפחה במסחר זעיר. הוא רכב על סוסו העירה להביא סחורה ומכר אותה בעיירה בו חיו, ואילו סבתא רבתא בתיה למדה מאמה את תורת ריפוי החולים בעזרת צמחי מרפא, בה הועבר הידע מאמהות לבנותיהן, שעסקו באבחנה של צמחים ועשבים שונים המתאימים לכל חולי.

הקהילה היהודית כולה הייתה דתייה מאוד ושומרת מצוות. סבא רבא למד בחדר בעיקר תורה. סבתא רבתא לא ידעה לקרוא וסבא רבא שמעון למד והיה מספר לה את סיפורי התנ״ך. היא הוקסמה מההיסטוריה היהודית ולמדה את התנ״ך ופרושיו בעל פה! כך הפכה להיות ציונית ודתית. ההשפעה עליה הייתה כה רבה, עד שחלמה להגיע לא״י ולחיות בירושלים – הלא היא ציון. עם הזמן נולדו להם שבעה בנים, סבתא רבתא בתיה לא וויתרה על חלומה ובהחלטה נועזת החליטו לצאת מפרס ונכנסו להרפתקה מסוכנת, משום שלא הייתה אז תחבורה ולא היו תנאים נוחים למסע שכזה, היה סיכון רב בדרכים. הם יצאו לדרך עם הילדים בשנת 1922, כשסבתא רבתא הייתה בהריון, הם רתמו זוג סוסים לעגלה וכמה חמורים, אספו את מיטלטליהם והעמיסו אוצר של שני שטיחים פרסיים.

המסע החל בדרך קשה, במעברים בין הרים ועמקים, מדבריות לכיוון עיראק ובדרך מכרו שטיח אחד למחייתם. הם המשיכו בדרכים כאשר מדי פעם התנפלו עליהם שודדים עד הגיעם לסוריה. המסע ארך כחמישה חודשים מייגעים, אך הם המשיכו בדרכם הנחושה עד שהגיעו לגבול לבנון – ישראל. בגבול לבנון תקפו את סבתא רבתא בתיה צירים והיא ילדה את בנם השמיני – אברהם.

המסע המשיך, חלקו ברגל וחלקו על בהמות שהיו איתם. כך הגשימו את חלומם הציוני – דתי והגיעו לירושלים בשנת 1922. הם התיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים ושם נולד הבן ציון. כל שמות הבנים נלקחו מהתנ״ך: יוסף, בנימין, פנחס, מנשה, אפרים, דניאל, אברהם וציון. כחלומה של כל אם בירושלים, סוף סוף נולדו שתי בנות: אסתר, ובת שבע.

החיים בארץ ישראל

המשפחה גדלה והתרחבה, חלק מן האחים הקימו משפחות, הבנים וסבא רבא שמעון עסקו בבניית הארץ, סלילת כבישים, בנייה מאבני ירושלים המיוחדות ושירות בצבא הבריטי. מאחר ולא הייתה מספיק עבודה לכולם ירדו חלק מהאחים לשפלה לחפש מקורות תעסוקה כמו החקלאות, פרדסנות, סיוד בתים וכו׳

סבא רבא וסבתא רבתא העתיקו את מקום מגוריהם למושבה בפתח – תקווה,  כאשר סבתי בת שבע הייתה כבת שלוש. מזכרונות הילדות שלה היא עדיין מריחה את ניחוח החמין עם שקית האורז והביצים החומות שסבתא רבתא בתיה הייתה מכינה כל יום שישי על פתיליה עד למחרת לשבת. כשסבא שמעון היה חוזר מבית הכנסת כולם היו מסובים יחד לארוחה. היא גם זוכרת את הסמוואר (כלי מיחם) בן עשרות שנים בצבע נחושת בהיר ובו היו תמיד מים חמים לשתיית הצ׳אי המסורתי.

שלושת הילדים הצעירים: ציון, אסתר ובת שבע גודלו וחונכו בפתח – תקווה בבית ספר ״בית – חינוך״. כמובן שכל הילדים גדלו על ברכי הציונות, היו פעילים בתנועות נוער – בנוער העובד, בשומר הצעיר, יצאו להכשרות בקיבוצים, שרתו בהגנה, בפלמ״ח, באצ״ל ובצה״ל.

סבא רבא שמעון נפטר בגיל 72 בשנת 1961 וסבתא רבתא בתיה נפטרה בגיל 97 בשנת 1982. שניהם קבורים זו לצד זה בבית הקברות ״סגולה״ בפתח – תקווה.

במשך השנים נפטרו כל האחים והאחות אסתר ז״ל וסבתי, בת שבע, נותרה האחרונה לספר את סיפור המשפחה, והעבירה אותו לנו ועכשיו אני, יפה שרעבי, נכדתה של סבתא רבתא בתיה ובתה של בת שבע, כאן כדי להמשיך לספר את סיפור המשפחה שלנו לדורות הבאים ואני מעבירה אותו לנועם שרעבי, נכדי.

הזוית האישית

נעם שרעבי: השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת מחוייבות אישית – בחרתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ואז הייתה לי הזדמנות ללמוד ולשמוע את סיפורה של סבתא יפה – שסיפרה בעצם על השורשים של המשפחה שהגיעו מפרס הרחוקה.

מילון

שאה
הוא תוארם של מלכי פרס (כיום איראן) והאימפריה הפרסית הקדומה. מקור התואר הוא במילה הפרסית הקדומה שמשמעה "מלך". (ויקיפדיה)

סמוואר
כלי מיחם בן עשרות שנים בצבע נחושת בהיר ובו היו תמיד מים חמים לשתיית הצ׳אי המסורתי.

ציטוטים

”סבתא רבתא בתיה לא וויתרה על חלומה ובהחלטה נועזת החליטה לצאת מפרס ונכנסה להרפתקה מסוכנת...“