מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה ממרוקו לארץ ישראל

סבא גסטון וגאיה הנכדה המקסימה
בגרות
החיים במרוקו

רקע משפחתי – החיים במרוקו

שם: גסטון – דוד שוקרון.

נולדתי במרוקו בעיר אוג'דה Oujda בשנת 1930. העיר הייתה סמוכה לגבול אלג'יר. משפחתי, משפחת שוקרון, מנתה 11 נפשות: הורי: חיים וסלין, שמונה אחים: אליס, ז'ול, רוג'ה, סלומון, גסטון-דוד, מוריס, מרי ורימונד (שלוש בנות וחמישה בנים) וסבתי מצד אבי פרחה שוקרון. אבי התפרנס מעבודת הצורפות שהייתה מאוד מכובדת בשנים הללו ואימי הייתה עקרת בית אשר דאגה לגדלינו עם הרבה חום והשכלה גבוהה.

הורי חיים וסלין-אסתר שוקרון

גסטון ודודה רנה

גסטון, מוריס, מרי, רימונד והדוד אלברט

בילדותי בגיל שלוש אימי רשמה אותי לגן שנוהל ע"י נזירות. הגן היה גן נוצרי שהנזירות ניהלו את מהלך היום. בגיל חמש, אימי רשמה אותי לבית הספר בשם: "אקול פרנקו ישראלית" Ecole Franco Israélite. כל התלמידים והתלמידות וצוות המורים היו יהודים לחלוטין. למדתי בבית הספר הזה במהלך חמש שנים עד גיל עשר. לאחר מכן עברתי לבית ספר נוסף ששמו "אקול ברטולו" "Ecole Berthelot"  על מנת לעבור מבחן ולקבל תעודה הנקראת: "סרטיפיקה דאטוד פרימר" Certificat D'étude Primaire .

נערות

זכור לי שבתקופה זו  הייתה מלחמת "העולם השנייה" היות וסמוך לחצר בית הספר היה שדה פנוי וגדול ובו חפרנו תעלות לצורך הגנה בזמן התקפה. אני זוכר שהגנרל שארל דה-גול Charles de Gaulle עבר מצרפת לאנגליה. משם דה-גול היה בקשר עם הפרטיזנים בצרפת ועזר להם לנהל את מלחמתם נגד הגרמנים.

לאחר קבלת התעודה, לא ראיתי את עצמי ממשיך את לימודיי בכיתות הגבוהות יותר (תיכון) שנקראו בשם: "ליסה דה-גרסון"   Lycée De Garçon, היות והיה חוק שנקרא: "החוק של וישי" שאומר שיהודים ממוצא מרוקאי לא יכולים להמשיך ללמוד בבתי ספר גבוהים. מי שהיה אחראי לחוק נקרא מרשל פטן Marechal Pétain . באותה תקופה חיפשתי מה לעשות על מנת שלא אהיה מובטל וכן גם אחיי הגדולים ממני. מצאתי עבודה במשרד להנהלת חשבונות. אהבתי את התפקיד ותפקיד זה עזר לי למעשה ללמוד ולהעשיר את הידע כמה שיותר. חבריי, שהיו ממוצא אלג'ירי המשיכו את לימודיהם, כך שבזמני הפנוי למדתי איתם ונעזרתי בהם, בעיקר במקצועות: מתמטיקה, מדעים והיסטוריה.

קבוצת כדורגל של העיר אוג'דה USO גסטון עומד קיצוני משמאל

באותם ימים, הגיעה למרוקו משלחת גרמנית שהגיעו לחקור את התושבים היהודיים על מנת לקבל כמה שיותר פרטים ולסמן את בתי היהודים. החשש היה גדול מאוד. כאות סולידריות עם הגרמנים, הגיבו הצרפתים ולא אפשרו לצבא האמריקאי להיכנס, אבל למזלנו, ב 8/11/1942 הגיע הצבא האמריקאי לחוף בקזבלנקה, הם הגיבו חזרה ושיתקו את הצבא הצרפתי. זו הסיבה שהמשלחת הגרמנית לא התחילה בחיפושה וחקירתה במרוקו.

החיילים האמריקאים שהגיעו למרוקו היו מפוזרים בערים שונות. קרוב לביתי היו גם מספר חיילים ששהו במקום ובעזרתם למדתי את השפה האנגלית.

מאוחר יותר, "החוק של וישי" השתנה והייתי יכול להירשם שנית ולעבור מבחנים חוזרים לבית הספר הגבוה, בי"ס תיכון. אודות לזיכרון שהיה לי והמוטיבציה הצלחתי לעבור את המכשולים והתקבלתי לבית הספר בגיל מאוחר יותר.

בתאריך 7/6/1948 בעיר קטנה הנקראת ג'ראדה Jerada ובעיר הולדתי אוג'דה, שתי ערים סמוכות, הערבים המוסלמים התארגנו בקבוצות והחלו לטבוח ביהודים. באותו יום נרצחו 44 איש בשתי הערים יחד.

ביום הטבח כל היהודים היו מפוחדים והחלו לנוס לכל עבר. הם נסו בעיקר למרכז העיר, היכן שנמצאת תחנת המשטרה, במחשבה להרגיש מוגנים.

הטבח באוג'דה, עיר הולדתי, החל בערך בשעה 14:00. שעת צהריים כשפתאום ראיתי את אבי מגיע, נכנס במהירות הביתה, מתנשף וביחד איתו קבוצה נוספת של אנשים שלא הכרתי כלל. מהר מאוד ביתנו התמלא היות וגרנו בסמוך לתחנת המשטרה. היינו כל כך מודאגים לייתר בניי המשפחה, היות ובשעה זו כל אחד נמצא במקום אחר, בעיסוקיו הוא. האנשים שנכנסו לביתנו החלו לספר מה עיניהם ראו בדרך תוך כדי מנוסה. שתי אחיותיי וגיסי ג'ו עמר בילו באותה השעה את זמנם בבית קולנוע סמוך. בזמן ההקרנה אורות האולם נדלקו ובעל בית הקולנוע שהיה ממוצא ערבי-מוסלמי הכריז את הנעשה ברחובות העיר. הוא אמר שכל אדם רשאי לעשות את שעולה על רוחו. בעל בית הקולנוע נתן את האופציה להישאר בבית הקולנוע והדלתות יינעלו, או שמי שרוצה לצאת ולנוס על נפשו, יכול. אחיותיי וגיסי החליטו לצאת מבית הקולנוע ולנוס במהרה הביתה. הבית היה בקרבת מקום ובדרך הם נתקלו בכמה אנשים פצועים שחלקם היו שכובים על הארץ. לדודי הייתה חנות צורפות בעיר וכאשר ראה גם הוא את מה שמתחולל, סגר את החנות ונס במרוצה, עם כוונה להגיע לביתי. בזמן מנוסתו היה ערבי-מוסלמי עם גרזן שרץ אחרי הדוד במטרה לפגוע בו, אך הוא ניצל כשנכנס לאחד מבתי הקפה, רגעים לפני שנעלו את דלתותיהם. הוא חיכה עד שהמצב יירגע, והגיע אל בייתנו בלוית שוטר.

לקראת שעות הערב, הצבא והמשטרה סיירו בעיר. הם החזירו את הביטחון לתושבים רק למחרת בבוקר. ידענו מספר אבדות בנפש, מספר פצועים ורבים שנבזזו. כאשר חזר אחי הגדול למחרת לביתו, לא מצא מאומה. כל רכושו נבזז. לאחר יומיים נערכו הלוויות של כל התושבים שנרצחו ללא כל סיבה. הייתי מאוד סקרן ולכן נכחתי במהלך הקבורה. זכור לי שהיו מספר אישים מכובדים במהלך הטקס, אחד מהם היה הפאשה – מושל העיר. עדיין אני זוכר את התמונה המחרידה של 44 ארונות קבורה מסודרים אחד ליד השני.

כפי שאני ראיתי את הדברים, הטבח הזה היה למעשה על רקע פוליטי. הייתה פה אמירה מצידם של הערבים המוסלמים. והיו לכך שתי סיבות: האחת, הם לא קיבלו שתקום מדינה יהודית שהיא מדינת ישראל – כאות לסולידריות עם הפלסטינאים. והסיבה השנייה, היא רצון הערבים לקבלת עצמאות במרוקו. הצרפתים לא מיהרו להתערב בטבח שנעשה ולתת את המענה. הסיבה הייתה על מנת להראות לעולם שהתנהגותם הפראית של הערבים-המוסלמים, כפי שהוצגה בטבח, אינה מתאימה ואינה מתורבתת ולכן הם זקוקים להמשך השלטון הצרפתי.

העליה שלי לארץ ישראל

ניסיון ראשון לעליה לארץ ישראל

מימין לשמאל לוסיין, ג'לברט וגסטון.

 

החודש הוא חודש יולי 1948 ואנו נמצאים בחופשת הקיץ, אבל אני מאוד עסוק בלימודיי על מנת לסיימם בהצלחה. במהלך החופשה הגיע קרוב משפחה שלנו מישראל, שהיה שייך לסוכנות היהודית ועבד מטעמם על מנת לגייס אנשים הרוצים לעלות לארץ ישראל. שמו היה יצחק ששון. הוא עלה קודם לכן מעיר הולדתי אוג'דה לישראל והקים משפחה בקיבוץ "איילת השחר" שנמצא בצפון הארץ. יצחק ביקש את עזרתי בגיוס אנשים ונעניתי בחיוב. יצחק נתן לי כמות של טפסים מודפסים בכדי שאנשים ימלאו את פרטיהם. בכל ערב היינו נפגשים בביתי ובודקים מה מצב הטפסים. מאחר ועסקתי בזאת זמן רב, החל לחלחל בתוכי רעיון העלייה לארץ ישראל. התחלתי לשקול את עלייתי, בעוד אני נכון ובטוח שמשפחתי נשארת במרוקו ללא כל ידיעה או רמז שאכן אני נחוש בזאת.

כאות הזדהות עם הטבח שנעשה בתאריך 7/6/1948 והכמיהה לעלות, לתרום לארץ ישראל ולחזק אותה שיתפתי מספר חברים טובים בתחושותיי וברעיון לעלות ארצה. שניים מהם הסכימו להתלוות אלי ולשמור זאת בסוד על מנת שההורים לא יגלו זאת. הלכתי לרכוש מזוודה מבלי שאף אחד ידע או יראה ובכל ערב בשקט ובסתר התחלתי לאסוף את בגדיי ולהכניסם לתוך המזוודה שהחבאתי אצל אחת המשפחות הנמצאות בקרבת ביתי. החלטנו להיפגש ולתכנן את הנסיעה. כעבור חמישה ימים יצאנו לפנות בוקר שלושתנו: ג'וזף-יוסף דריי, פרוספר סבן ואנוכי גסטון-דוד שוקרון. נסענו לכיוון תחנת הרכבת ולקחנו את הרכבת שנוסעת לכיוון אלג'יריה. עלינו לרכבת במטרה להגיע לעיר אורן Oran. היינו מאוד שמחים להגיע כמה שיותר מהר לעיר אורן. במהלך הנסיעה ברכבת, שני אנשים ששייכים לשיטור, הלבושים בבגדים אזרחיים התקרבו אלינו וביקשו מאיתנו את התעודות למטרת בדיקה. השיח היה בשפה הצרפתית וכך נאמר: "בבקשה את הניירת" אני הוצאתי את "תעודת הסטודנט" שלי, ליבי פעם בחוזקה, לא הבנתי מה עומד לקרות היות והשוטר החזיק את התעודה שהצגתי אני וחברי פרוספר. לג'וזף לא הייתה כל תעודה. לקחו אותנו לתא מסוים בתוך הרכבת והורידו אותנו בתחנה הבאה ללא כל תעודה מזהה. את התעודות השאירו אצלם. בתחנה בה ירדנו, בעיר "סידי בלבס" הוליכו אותנו לתחנת משטרה. אני זוכר שתחנת הרכבת, צבעה היה ירוק עז. צבע זה חרוט בזיכרוני.

לאחר שהסגירו אותנו, הפרידו בינינו וכלאו אותנו בתאים כך שבכל תא היה לנו מקום מאוד מצומצם של 1.5 מטר רוחב על 2.5 מטר אורך ומדרגה עליה היינו אמורים ללון. המדרגה הייתה ברוחב של 60 ס"מ. הזמן ששהינו בתאים היה כ – 48 שעות (במהלך יומיים). את המזון רכשנו בכספנו כל זמן שהיינו במעצר. ביום השלישי בשעות הבוקר הוציאו אותנו מן התאים ובחדר סמוך חיכו לנו שני שוטרים אחרים שהיו אמורים להחזיר אותנו לעיר אוג'דה ממנה הגענו. הכרתי את שני השוטרים היות והיינו גרים ליד תחנת המשטרה של העיר (בית הורי) ובכל יום הייתי רואה את הצוות שהיה שייך לתחנת המשטרה. אחד מהם היה ערבי-מוסלמי והשני היה שוטר אירופאי. הם היו שוטרים סמויים ללא מדי משטרה.

שוטרים אלה ליוו אותנו ברכבת חזרה לתחנת המשטרה של אוג'דה. השוטרים העמידו אותנו בפינת החצר ואמרו לנו להמתין. החצר הייתה מלאה בערבים-מוסלמים וכולם היו אזוקים. שוטר שיצא בכדי לבדוק את החצר שמע את אחד המוסלמים אומר דבר מה, לפתע ראינו שהשוטר חובט במוסלמי בחוזקה פעמיים רצופות עד זוב דם. ומהסיפורים ששמענו ברקע, היות וידענו את השפה הערבית, הבנו שהאזוקים שנמצאים סביבנו הם אלו שלמעשה היו מארגני פרעות מסוגים שונים נגד היהודים. זמן קצר לאחר מכן, קראו לנו בשמותינו, הכניסו אותנו שוב לתאים נפרדים ומרוחקים זה מזה. זה היה יום חם מאוד ויבש. הרגשתי שפשוט חסר אויר בתא היות ובכל תא היינו כ- 15 אסירים. תמיד השתדלתי להיות בקרבת הדלת ליד הפתחים על מנת לנשום כמה שיותר אוויר צח. התא ברוב שעות היום היה חשוך מאוד. הריח בתא לא היה נעים כלל.

בסביבות אחר הצהריים, בשעה 17:00 הוציאו אותנו בנפרד אחד מהשני והכניסו אותנו לחדר סמוך על מנת לתשאל אותנו. במהלך התשאול היו שני שוטרים ששאלו אותנו שאלות שונות כדי לתאם גרסאות. הם רצו לדעת איך התארגנו? האם אדם נוסף פעל או סייע לנו? היכן היה מקום המפגש בו תכננו להיפגש ולעלות לארץ ישראל? במהלך התשאול אחד החברים העונה לשם ג'וזף חשף את הסוד היות וכאשר נשאל סיפר על המתרחש כי כנראה חשש מאותם שוטרים. זכור לי כאשר נשאלתי מספר פעמים מה הביא אותי לנסוע ברכבת כברת דרך זו , עניתי: "נסעתי לטייל" כך הייתה תשובתי לכל שאלה שנשאלתי הייתי עקבי בתשובותיי עד שלבסוף התייאשו והניחו לי לנפשי.

מאוחר יותר, בסביבות השעה 19:00 בערב, אחי רוג'ה הופיע בתחנת המשטרה היות ואחד השוטרים שהכיר אותי וידע שהוא אחי סיפר לרוג'ה על המקרה.

בתחילה, אני מאוד הופתעתי כשראיתי אותו בתחנה, זה היה בדיוק בסיום התשאול. כך שחררו כל אחד ואחד מאיתנו. התחבקנו שלושתנו והחלפנו חוויות מהרגעים הקשים הללו.  וכך יצאנו בליווי של אחי רוג'ה מתחנת המשטרה. חזרנו כל אחד לביתו, עם כל הציוד שלקחנו עימנו.

אני חששתי מאוד מהשיבה הביתה. יחד עם זאת, הייתה גם שמחה היות ומאוד מאוד התגעגעתי בתקופה הקצרה שנעדרתי מהבית. בני המשפחה, האחים והוריי קיבלו אותי בברכה והרעיפו עליי המון אהבה ובין היתר התעוררו גם שאלות רבות מתוך דאגה לשלומי וללא נודע.

העליה שלי לארץ ישראל

לאחר שבוע ימים, שוב הכנתי מזוודה עם בגדים וייתר הפריטים שהייתי אמור לקחת עימי והחלטתי סופית שהפעם אני מעדכן את הוריי ומקבל כמובן את הסכמתם שאכן אני עולה לארץ ישראל, ביחד עם חברי ג'וזף. פרוספר חברנו לא הסכים שוב לנסות ולעלות ארצה היות וחשש ששוב יתפסו אותנו. באותו היום השעה הייתה 12:00 בצהריים התאספנו כל בני הבית אחיי, דודיי והוריי היקרים בכדי להיפרד. אבי חיים עליו השלום חיבק אותי בחוזקה ובירך אותי לשלום ושה' ישמור אותי, לקח מכיסו חבילה של שטרות והכניס לי אותם לכיסי. כולם היו עם דמעות בעיניים.

הפרידה עבורי הייתה קשה ועצובה היות והייתי בגיל שמונה עשרה וקשור מאוד להוריי ולמשפחתי. בתוך תוכי ידעתי שאני פשוט עוזב את היקר לי מכל ומי יודע מה יעלה בגורלי כשאגיע לארץ ישראל ללא משפחה לצידי. היו המון חששות, אך האומץ שהיה בתוכי גבר על הפחדים. לקחתי מזוודה ויצאתי בחיפזון על מנת לפגוש את ג'וזף שחיכה לי בדרך לתחנת הרכבת שכלל לא הייתה רחוקה מביתי. משם יצאנו לכיוון אלג'יריה. במהלך הנסיעה גו'זף ואני סיפרנו אחד לשני כיצד נפרדנו מהמשפחה וכמה קשה הייתה הפרידה. כך הרגשנו שיש לנו משהו משותף, העצב היה מהול בשמחה. הנסיעה כלל לא הייתה משעממת. במהלכה נחשפנו לנוסעים מוסלמים שהיו מבריחים מגבול אחד לשני דברי מתיקה וסיגריות אמריקאיות. הם היו מאוד מתוחכמים, הם הרימו את המושב שעליו ישבו, שם היה תא קטן שאת הפריטים שהיו להם הם הסתירו בתוכו ובזמן שעבר הבידוק הביטחוני הם אף פתחו את חלונות הקרון ויצאו דרכו ועלו על גג הרכבת בכדי שלא ייתפסו.

לאחר מספר שעות של נסיעה הגענו למקום היעד, העיר אורן. משם נסענו במונית שהביאה אותנו לרחוב שנקרא: רחוב המרד ובלועזית רו דה לה רוולוסיון Rue De La Révolution, שזהו מקום מפגש של כל הנוסעים שעולים לארץ ישראל. במקום היה מבנה תת קרקעי (מרתף) בתוכו כבר היו מספר משפחות שהגיעו והמתינו בסבלנות ליום בו יפליגו באונייה למרסי שבצרפת . כאשר מגיעים למבנה זה נרשמים ונקראים על פי סדר הרישום לבצע בדיקות רפואיות. לאחר ביצוע הבדיקות יש להמתין לתוצאותיהן. במהלך ההמתנה, ניגשנו שנינו לחפש בית מלון ששם נתאכסן. היה חשוב שהמלון יהיה קרוב למקום המפגש. בית המלון אותו מצאנו נקרא בשם: טורינג הוטל Touring Hotel . תוצאות הבדיקות היו מאוד חשובות היות וזהו הגורם המכריע אם אנו נעלה לאוניה או לא.

קיבלנו את התוצאות במעטפות סגורות ונפרדות. היינו כל כך סקרנים לדעת מה התוצאות מראות אם הן חיוביות או שליליות. פתחנו את המעטפות והתשובות היו חיוביות לחברי ולי. החזרנו את המעטפות לאחראים על ההפלגה ומפיהם נאמר לנו שאנו צריכים להמתין שישה ימים, להפליג למרסיי שבצרפת ולהגיע לרחוב "דה קונוולסון" Rue Des Convalescents, Marseille. הבנו שצריך להיות תיאום על האוניה שיוצאת ממרסיי לישראל, על מנת להמתין שישה ימים. היינו צריכים לעשות חישוב מחודש לגביי המזון והשהייה בבית המלון. הייתה לנו האפשרות מבחינת הזמן שעמד לרשותנו לבלות מעט בעיר אורן שהייתה עיר מאוד גדולה ויפה. בזמן ההמתנה פגשנו עוד מכרים מהעיר אוג'דה.

בלילה שלפני ההפלגה נותרנו עם מעט כסף והמקום היחיד שנותר לנו ללון בו הוא אחד מגגות הבתים. למזלנו זה היה בעונת הקיץ ולכן לא היינו זקוקים למכסה מפני הקור. למחרת בחצות, הפלגנו באונייה למרסיי שבצרפת. למרסיי הגענו בשעות הבוקר המוקדמות. כאשר עגנו וירדנו מהאוניה הופתעתי לראות את הרחובות וצורת הבנייה של הכבישים. הכבישים היו בנויים מאבנים גבוהות וצפופות וצמוד למדרכה היו כמויות של מים ששוטפים את הרחובות מדי בוקר. נכנסנו לבית קפה לשתות כוס קפה ולטעום מעט את הקרואסונים הצרפתיים הטובים ביותר ומשם עשינו סיבוב גדול בעיר והמתנו למונית שתיקח אותנו בחזרה ל"רו דה קונוולסו" שם היינו צריכים להתאסף ולהירשם ולהחליף לנו את שמותינו הפרטיים שנכתב על נייר צבעוני, על מנת לא לשכוח.

לקראת ערב, הועלנו למשאיות ונסענו אל תוך החשכה. בתוך שלושת רבעי השעה הגענו לנמל קטן. הראות הייתה מאוד קשה. שם הייתה קבוצה גדולה של אנשים שהמתינה להפלגה ואנו ביניהם ואוניה שעגנה ממש קרוב לנמל. מסביבם עמדו אנשי צוות שבדקו אותנו והכינו רשימה והאוניה יצאה על פי הרישום שנעשה. נקראנו לאוניה ולאחר שכולם עלו לסיפון, הרימו עוגן ולאט לאט האוניה התרחקה מהנמל. בשקט בשקט מבלי שאף אחד יבחין ומבלי להשמיע קול צופר.

אורות האוניה החלו להיות עמומים וכך התחלנו את הפלגתנו והתרחקנו מהחוף. אט אט אורות העיר מרסיי בקושי נראו לעינינו.

ההפלגה הייתה כשבוע ימים. כל העת היינו על הסיפון. במהלך ההפלגה היכן שהיינו אמורים ללון, עמד תנור שכלל לא היה תקין, מכוסה סביבו צמר זכוכית. כאשר הדליקו אותו צמר הזכוכית היה עף לכל עבר והקשה עלינו, גרם לגירודים בגופנו. היה מאוד מסוכן שיפגע בעינינו, לכן העדפנו לישון על הסיפון ולא על המזרונים שניתנו לנו ושם התנור דלק.

רוב החבר'ה שהיו בסיפון, היו מאוד צעירים ואנו ביניהם. בזמן חלוקת המזון, את המים נתנו בצמצום. כל אדם קיבל מימיה מאלומיניום ועימה הוא היה צריך להסתדר. האוכל היה יחסית בנדיבות. את ימי ההפלגה בילינו בסיפורים ובמשחקי דמקה, שחמט וקלפים.

בוקר אחד, בשעות המוקדמות של הבוקר, הבחנו בחוף שנראה באופק והחלו קריאות מצד הנוסעים "הנה ישראל, הנה ישראל, הגענו" נשמעו קריאות שמחה, העיניים היו קורנות. שמחנו לראות את החוף ולהיות גאים במדינתנו. ככל שהתקרבנו יותר ראינו את העיר חיפה והתמונה הייתה ברורה מאוד. הגענו בשלום וצוות האוניה זרק את העוגן לים והחלו להוריד אותנו אט אט. קודם ירדו הצעירים מבינינו ולאחר מכן המשפחות. על המזח היו אוטובוסים שהמתינו להגעתנו.

הבוקר היה בוקר יום שישי משם יצאנו אנו הצעירים למחנה בית עולים הנקרא בשם "בת גלים". המקום היה מאובזר בצריפים מסודרים בשורות ומאוד נקיים. המקום היה מרווח, שכלל בתוכו מגרש כדורגל והעולים שהגיעו לפנינו היו משחקים בכדורגל. כל כך שמחתי שאמרתי לחברי ג'וזף "אני רואה שגם כאן משחקים בכדורגל ואוהבים את הספורט וכך לא ישעמם לנו". הצוות שקיבל אותנו נתן לנו את הצריף המיועד. נכנסנו להתקלח ולנוח מההפלגה, אכלנו את ארוחת הצהריים והספקנו לשכוח מהגירוד שהיה. בערב היה זה ערב יום השישי הארוחה הייתה חגיגית עם קידוש, שרנו שירים עד חצות ומאוד התרגשנו מהמעמד. למחרת בבוקר יום שבת קמנו קצת מאוחר ותכננו ללכת לטייל בעיר חיפה. התארגנו עשרה חבר'ה ויצאנו לטיול רגלי. הדרך הייתה ממושכת עד שהגענו לעיר. ציפינו לראות חנויות פתוחות, אך כל החנויות היו סגורות ומה שכן הפתיע אותי מאוד שהשילוט היה בעברית: בתי קולנוע, חנויות… הייתה בי התרגשות ויחד עם זאת הייתי גאה לראות את ארצנו ושהשפה העברית שולטת. שמחתי בליבי שהגענו להגן על ארצנו, ארץ מולדתנו.

במהלך הטיול עלינו גרם מדרגות מהנמל, לעיר חיפה. הגענו לרחוב המרכזי, רחוב "הרצל" וגם שם כל בתי העסק היו סגורים. לאחר הליכה מרובה חזרנו למחנה העולים "בת גלים". למחרת השכם בבוקר, יום ראשון היינו אמורים להיות מוכנים בשעה 7:00 ליד האוטובוסים שהמתינו לנו ולקחו אותנו למרכז העיר למקום שנקרא Traffic אולם זה היה מצויד בתאים תאים הבנויים על ידי וילונות. שם היינו אמורים לעבור בדיקה נוספת בדיקה גופנית ע"י רופאים מומחים. בסיום הבדיקות שוב עלינו על האוטובוסים והיה עלינו להגיע למחנה צבאי הנקרא "בית-ליד" (זה היה מחנה מעבר).

השירות הצבאי

במשך כל הנסיעה שלא הייתה נוחה היות ואוטובוסים היו מאוד ישנים, עברנו דרך שדות יבשים, פרדסים ודרך שיחי הבננות חשבתי בליבי מדוע השדות כל כך יבשים? בכלל לא מעובדים. לבסוף חזרנו למחנה המעבר, היו שם האנגרים גדולים בתוכם שולחנות המסודרים בשורה ומול כל שולחן ושולחן היינו אמורים להסתדר בטור ולחכות לתורנו לרישום. אנו היינו שם רק הצעירים מביננו. לאחר תשאול קצר הבנתי שכל מי דובר השפה הצרפתית היה מסומן בפנקס החייל שקיבל. הסימון היה בצבע כחול. את בגדינו היינו אמורים להחליף למדי צבא, להסתדר בטור ולהמתין שיפנו אותנו למקום לא ידוע. בזמן ההמתנה אני הייתי הראשון בתור, אך האחרון באוטובוס וביקשו ממני לעלות. התנגדתי מאוד היות ורציתי לעלות עם חברי ג'וזף לאותו האוטובוס ואילו ג'וזף היה הראשון באוטובוס שהגיע מאחור ולנו נאמר מהצוות שאנו מגיעים לאותו מקום ואין צורך להתעקש. לאחר שהאוטובוסים התפנו כל אחד לדרכו גילינו לתדהמתנו שנפרדו דרכינו, ג'וזף הגיע צפונה ואני הגעתי למרכז לבסיס בשם "תל ליטווינסקי", שכיום נקרא בשם תל-השומר.

כאשר הגעתי לבסיס הייתה בי התחושה שסתם השלו אותנו, תחושת אכזבה. לזה לא ציפיתי כלל. כאשר הסתדרנו שוב בטור, להירשם לגדוד הקומנדו הצרפתי מספר 75, היינו קבוצה של 17 חיילים. השעה הייתה כבר 16:00 אחר הצהריים לפתע הרגשתי שמישהו מושך את חולצתי באזור הכתף מאחור, הסתובבתי לעברו וגיליתי שזה אחי שלמה (ממה). התחבקנו בחוזקה והתנשקנו לא הבנתי מאיפה ומתי הגיע לארץ? ואז פנה אליי ואמר: "אתה לא יודע היכן אתה נמצא? מספיק שאני כאן. זהו גדוד קומנדו" ומשך אותי בחוזקה שאצא מהטור. הוא לקח אותי לאוהל שלו והסביר לי שלא צריכים להיות שני אחים באותו גדוד, זהו גדוד מאוד מסוכן! אני זוכר שהאוהל היה בנוי מבלוקים ומעל יריעה של בד מתוחה בארבעת הפינות. אחי מאוד דאג לי והשאיר אותי במהלך שבוע ימים. דאג לי למזרון מקש, לכמה שמיכות. היה מביא לי מזון ורק בלילות הייתי יוצא מהאוהל. הייתי פשוט מבודד במהלך כל השבוע. את חברי ג'וזף שיבצו בבסיס בצפון בסיס הקרוב לעיר צפת. ג'וזף יצא לחופשה ובטרמפים הגיע לאזור המרכז והחליט לחפש אותי. ג'וזף הגיע למועדון בתל אביב ברחוב הירקון, זהו מועדון שרק חיילים היו נפגשים. שם שאל עליי כמה חיילים שאמרו לו שאני נמצא בתל ליטווינסקי (תל השומר). ביום בהיר אחד הופיע ג'וזף בבסיס בו אני ואחי שלמה נמצאים. השמחה הייתה גדולה התחבקנו, החלפנו חוויות ולא הבנו איך לא שמו אותנו יחד באותו בסיס. ג'וזף בילה איתנו את היום ולן עימנו את הלילה באוהל. יום למחרת יצא בחזרה לכיוון בסיסו בצפון. שנינו היינו עם דמעות בעיניים הפרידה הייתה קשה מאוד, לא רצינו להיפרד כלל ולעזוב האחד את השני. הרגענו אחד את השני ואמרנו שיש בנו תקווה להיפגש שוב האחד עם השני.

לאחר שג'וזף נסע, לקחתי את אחי ואמרתי לו שאני לא יכול להישאר מבודד ומסוגר באוהל, אלך שוב להירשם ומה שיעלה בגורלי הוא אשר יהיה. אחי נתן את הסכמתו, ניגשתי למשרד שם היה רב סמל בשם דומברובסקי עדיין זכור לי שמו וגם החזות שלו שהייתה מרשימה עם שפם גדול ושעיר מאוד. כאשר פניתי אליו, הוא הופתע מאוד לראותי, החל להרים את קולו ולשאול: "היכן היית כל כך הרבה זמן?" המשיך ואמר: "אתה פשוט כמו הלחמנייה האחרונה בתנור" כמובן שבשפה הצרפתית כך זה נשמע: "לה דרנייה דה לה דרנייר פורנה" "Le Dernier De La Dernière Fournée" משפט זה עדיין חרוט במוחי. אני מיד הבנתי את כוונתו שאני הולך להשלים את הפאזל שחסר לו, עוד חלק אחד. מר דומברובסקי ביקש להכניס אותי לאחד האוהלים ולסדר לי שם מיטה. משם הפנה אותי אל מגד הבסיס ששמו היה קומנדה טדי, מוצאו היה נוצרי צרפתי שהתנדב לצבא הישראלי. לאחר שיצאתי מהמגד, הגיע אחי שלמה (ממה) לבדוק עם הרב סמל היכן שיבצו אותי ואמר לרב סמל שאני צעיר מדי להיות משובץ ביחידת הקומנדו ולא כדאי ששני אחים יהיו באותה היחידה. לאחר כשבוע ימים עברנו לבסיס בשם "עין שמר", שהוא ממוקם קרוב לחזית. אחי, בכל זמן נתון לא הרפה ואמר שאני לא צריך להיות ביחידה הזו. עם כל דמות אפשרית הלך ודיבר מתוך דאגה.

בוקר אחד הוזמנתי לרופא המחנה לבדיקה. את הבדיקה יזם אחי שלמה ובבדיקה עצמה הצליח לשכנע את הרופא שאני לא כשיר כלל ליחידה הזו. משם הועברתי לגדוד 141, גדוד זה שימש כממלא מקום לגדוד שכבש איזור מסויים. תפקידו היה להיכנס במקום החיילים שכבשו בו זמנית.

באותו החודש הגיע אח נוסף ממרוקו בשם רוז'ה עם אשתו ובנו הבכור שהיה רק בן 3 חודשים.הם הגיעו למרכז עולים בפרדס חנה ומשם הם עברו לחיפה, היות ומצאו בית. התינוק שהיה איתם נקרא סרג', הוא חלה בפתאומיות מהתקררות קלה, אושפז בבית חולים איכילוב בתל אביב במהלך שבוע ימים. לאחר השבוע הגיעו שני נציגים מבית החולים והודיעו שנפטר התינוק וכבר נקבר בנחלת יצחק בתל אביב. היינו המומים מהסיפור ומהמקרה, כי כל מה שהתרחש לא היה הגיוני כלל! איך יכול להיות שהילד נפטר? נקבר? ללא ידיעתנו?! כיום, לאחר סיפור הילדים שנחטפו בימים ההם, ילדי עדות המזרח, אני בטוח שגם הילד הזה ומשפחתו – נפלו לאותו גורל מר, אך בימים ההם לא הייתה מודעות. לא בדקו ולא חיפשו.

לאחר שאחי הגדול שלמה גם חיפש בית שיהיה קרוב לבית של רוג'ה אכן נמצא בית בעיר חיפה ברחוב סטונטון. אחי שלמה השתחרר מהצבא והחל את עבודתו. באותה התקופה בין השנים 1948-1950 הערבים ברחו מפחד מהערים וניתן היה להיכנס לבתים לגור בהם, כמו כן חנויות ובתי עסקים. אנו היינו מאוד מרוצים, הרגשנו שליטה בכל אזור ואזור שאכן הארץ הזו שייכת לנו. יצרנו קשר עם ההורים  והחלטנו שהם חייבים להגיע לארץ. אבי שהיה בעל עסק חנות זהב, צורף במקצועו, מכר את העסק, מכר את הבית והם נסעו לאלג'יריה להמתין לאות מאיתנו שיגיעו ארצה.

השנה הייתה שנת 1950 זו השנה שהחלה להיות שנה קשה, תקופה קשה, תקופת הצנע בה התקיימה מדיניות הקיצוב, הייתה זו מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל. הקצבה יומית לנפש, קיצוב קפדני במזון. התקופה החלה לאחר הכרזת המדינה. באותם השנים עולים רבים הגיעו ארצה ומכאן מספר התושבים בארץ הוכפל. בינתיים הוריי ממתינים מספר חודשים עוד באלג'יריה ומחכים מאיתנו לאות על מנת להגיע ארצה. המצב בארץ מבחינה כלכלית החמיר מאוד ולכן לא הסכמנו שיגיעו הנה והם עשו את דרכם בחזרה למרוקו. הוריי חזרו לביתם שהיה אז בדמי שכירות וגרו שם. הם רכשו שוב חנות והמשיכו לעבוד באומץ כשש שנים.

החזרה שלי למרוקו-1951

בגרות

 

לאחר ששרתתי בצבא במהלך שנה וחצי, היות והייתי מתנדב מחוץ לארץ הסימן לחייל מתנדב היה כתוב בראשי תיבות מ.ח.ל.

השתחררתי מהצבא בשנת 1950 והחלטתי שאני חוזר למרוקו שוב, כי הוריי רצו בכך. הפלגתי חזרה באוניה שיצאה מנמל חיפה למרסיי שבצרפת לנמל אורן שבאלג'יריה. מאלג'יריה לאוג'דה עיר הולדתי. בו בזמן שהגעתי, אחי יהודה העונה לשם ז'ול, רצה שאעביר את הזמן בחודש הראשון בטיול ובבילויים ואפצה את עצמי על כל הטלטלות שעברתי כשהגעתי לישראל וגויסתי לצבא. כך היה, לאחר כחודש ימים פנה אליי אחי ז'ול ושאל במה הייתי רוצה לעבוד/לעסוק האם אני רוצה להיות איתו בחנות הצורפות או לעסוק במקצוע אחר. אני אמרתי שחשוב שהעבודה תהיה אקטיבית, קשה לי מאוד לעבוד ולשבת במקום אחד הייתי מאוד רוצה לעסוק במכונאות רכב. וכך היה, אחי ג'ול פנה לחברו הטוב ממוצא ספרדי בשם חקיתו ומייד התחלתי לעבוד שם, עסקתי בזאת כשנה וחצי. בתום שנה וחצי, דודי הנקרא בשם ג'ק, אח של אימי, פנה אליי ואמר שאני צריך להיכנס לעסק הצורפות של משפחתי על מנת למלא את מקום אבי בעתיד ואחי שפתח לו עסק נוסף בצורפות.

בשנת 1956 אבי קיבל מכתב מחברו הטוב והיקר שעסק בצורפות באותם ימים ושמו היה רפאל בנלי מהעיר פאס שבמרוקו. רפאל היה גם אחד הספקים הגדולים שלנו בזהב. במכתב רפאל סיפר לאבי שהרבה צורפים מהעיר פאס והעיר ספרו, קנו בתים בארץ ישראל במושב הנקרא בשם יד רמב"ם ושהמושב נמצא בתהליך בניה. לאחר שאבי קרא את המכתב והמכתב סבר את אוזנו, המכתב היה כחומר למחשבה. אבי שיתף אותנו בנעשה. באותם ימים אבי היה צריך להחזיר תשובה בכתב לחברו רפאל בנלי לגבי הבית במושב. במהלך אותו חודש, הגיעו לעירנו נציגים מישראל מחברת "רסקו" הנציג נקרא בשם וירט ונציג נוסף מהסוכנות היהודית. והיה אדם נוסף השייך לתנועת הפועל המזרחי בשם חיים מויאל שפעל בארץ ישראל. מטרתם של הנציגים הייתה לשכנע את היהודים לעלות לארץ ישראל למושב יד רמב"ם הנקרא על שמו של "רבי משה בן מימון", שהיה מגדולי הפוסקים והפילוסופים, מדען, רופא והוכתר בשם "הנשר הגדול". הישוב היה שייך לפועל המזרחי.

ליהודים במרוקו הייתה כמיהה להגיע לישוב שנקרא יד רמב"ם, מאחר וכאשר הרמב"ם עזב את ספרד בדרכו למצרים, עבר דרך העיר פאס. שם השאיר חותם של צלחות מעוטרות תלויות על קיר גבוה שהיו משמיעות צלילים מסוימים.

עליית המשפחה לארץ ישראל-1956

הוריי שילמו עבור האדמה והבית שרכשו עוד במרוקו, בסכום של כ-20,000 לירות. עוד באותה שנה 1956 בחודש ספטמבר הורי החליטו סופית שהם עולים ארצה. בני המשפחה היו כשישה נפשות ועלו ארצה והם: סבתא פרחה, מצד אבי, אבי חיים, אימי סלין אסתר, אחי מוריס, אחותי מרים ואנוכי.

החלטנו שאנו עולים עוד החודש, עוזבים את מרוקו ועולים ארצה. לקחנו את הרכבת הראשונה שיצאה לאלג'יריה ומשם הפלגנו למרסיי שבצרפת למחנה הנקרא בשם קמפ ד'ארנס Camp d'Arenas, Marseille, שם שהינו במהלך שבוע ימים. לאחר מכן, הפלגנו ארצה ביום ראשון באונייה האיטלקית הנקראת פאצ'ה "PACE". ההפלגה עברה בשלום והגענו לנמל חיפה ביום חמישי בבוקר. קרובת משפחה שלנו הנקראת בשם מזל-טוב דריי קיבלה אותנו ולקחה אותנו לביתה. מזל-טוב התגוררה בעיר חיפה, שם עברנו את השבת וביום ראשון למחרת נסענו למושב יד רמב"ם, הבית שרכשו הוריי במרוקו. הגענו במונית אשר הביאה אותנו הישר למושב. אימי מאוד הופתעה מהמראה של המקום. במבט ראשוני הייתה אכזבה. המקום היה שומם. אמי אמרה: "מה? זה המושב? יש כאן קוביות קוביות שהם הבתים?, אין צמחיה, לא עצים, לא כבישים או שבילים!", הכל היה כורכר והיא באה בטענות לאבי: "להיכן הבאת אותי?"  "זה המקום המיוחד שרכשת?" אימי הייתה אישה מלאת שמחת חיים שלא הבינה כשהגיעה לבית של 54 מטר מבית שהיה במרוקו מעל 200 מטר, השינוי היה דראסטי מבחינתה. אימי חלתה בעקבות המצב כאשר ראתה את המקום החדש אליו הגיעה. היינו צריכים לאשפז אותה על מנת שתאושש ותחלים. בכדי לשמח את אימי, עם חזרתה הביתה לאחר האשפוז, נטעתי 100 עצי פרי שונים מסביב לבית וורדים בכל מיני גוונים. ולאחר זמן מה הרחבנו את ביתנו על מנת שמצבה ישתפר.

לאחר שמצב אימי השתפר והתחלנו להתרגל למקום ולבית המגורים, היו מדריכים חקלאיים שהיו מגיעים להדריך אותנו ולתת לנו עבודה במשקים חקלאיים כמו לזרוע, לנכש עשבים, לקצור, לערוך קטיף והיו משלמים לנו יומית מסוימת. העבודה הייתה מוגבלת מבחינת זמן העבודה לעיתים חודש מלא או חצאי חודשים הבחירה הייתה לפי נפש מכל בית שיצא לעבודה זו. לאופי העבודה היה גמול – אנו למדנו לעבוד את אדמתנו וכן סיפקנו את כוחנו ומרצנו בעבודה. כל משק קיבל לול של אפרוחים לפיטום על מנת לגדל ולהעבירם למכירה ובית אימון ששימש כמחסן. כך יכולנו להשתכר בכבוד. הגידול ארך כ- 3  חודשים היו לעיתים הצלחות בגידולם ולעיתים הייתה תמותה. כנ"ל בגידול הירקות, הגידול העיקרי שהיה הוא מלפפון, עגבניות, פול, פעמים היה מצליח ופעמים לא. מאחר ועסקנו בזאת כשנתיים, עבדתי במקביל ביחד עם חבר למושב בשם משה סבח, טרקטוריסט שמעבד את האדמות של המושב ואת הפרדס.

הקמת משפחה

מסיבת אירוסין שנחגגה במימונה

 

הזמנה של חתונת גסטון ואסתר שוקרון

חתונת גסטון ואסתר שוקרון

ירח דבש גסטון ואסתר

 

באותה שנה באוגוסט 1961 התחתנתי עם אסתר אבו, שהייתה אחות המושב והתגוררה עם משפחתה במושב. החתונה נערכה באולם "דן" ברחוב הירקון בתל אביב. לאחר שנה נולד לנו בן בכור יפיפה בשם שמעון, חודש לאחר היוולדו, חלה בדלקת ריאות ולא שרד את מחלתו ונפטר. ההתאוששות לא הייתה פשוטה כלל לאחר מותו. באותה השנה, היות והעבודה לא הייתה כלל רציפה בעיבוד האדמה, החלטתי לנסות ולעבוד במקום אחר מסודר עם תנאים סוציאליים. גיסי ג'ו עמר, שהיה נשוי לאחותי רימונד שמע על כך שאני מחפש עבודה. הוא החליט לבוא לעזרתי, היות והיה מקורב לאנשים בלשכת העבודה. האדם שאיתו שוחח נקרא בשם חנניה לוי מהעיר רמלה. הייתה משרה פנויה ב"תעשייה האווירית". לשם קבלה עברתי מבדק, את המבדק עברתי בהצלחה יתרה. היות והיה לי ידע טכנולוגי עשיר, דיברתי וכתבתי את השפות: אנגלית וצרפתית כשפת אם התקבלתי לתפקיד: "מבקר איכות מנועי סילון". התחלתי את עבודתי ב"תעשייה האווירית" בחודש מרץ 1962. באותה שנה רכשנו משק במושב עם בית בנוי.

השנה הייתה 1964 בתאריך 12/1 נולד בננו חיים-מאיר, שמו היה על שם אבי עליו השלום.

בתאריך 22/10/1969 נולדה לנו בת בשם צילה-רחל.

בתאריך 23/11/1970 נולדה בת נוספת בשם שירלי.

בתאריך 22/11/1973 נולדה בת בשם מאיה-מסעודה, היא נולדה במלחמת יום הכיפורים.

בתאריך 22/11/1977 נולד לנו בן בשם אליהו-ראובן.

נולדו, בן פורת יוסף חמישה ילדים.

בכותל המערבי מימין מסעודה אבו (אמא של אסתר), אסתר, חיים וגסטון

מימין גסטון, אסתר, סימון, וסלומון (דוד ממה אח של גסטון) מקדימה שירלי וצילה הבנות

המשכתי את עבודתי ב"תעשייה האווירית". במהלך השנים הללו הצבא הישראלי רכש מסוק מצרפת ששמו סופר פרלו Super Frelon. הגיעו הוראות יצרן מפורטות הכל היה כתוב ידנית בשפה הצרפתית. אחד המהנדסים ביקש ממני לכתוב מערך ביקורת שקוראים לזה "סקדיול" על כל חלקי המנוע וכמובן לתרגם את ההוראות מצרפתית לשפה העברית. במהלך התפעול של המנוע נתקלנו במספר בעיות ולכן הזמנו מצרפת מומחים על מנת לפתור לנו את הבעיות שנוצרו.

המסוק SUPER FRELON פיתוח פטנט במנוע שהתקבל כהצעת ייעול בתעשיה האווירית

אהבתי מאוד את עבודתי היה לי סיפוק רב. דאגתי מאוד לקידום המפעל וזה מה שמינף אותי ועזר לי להתקדם בעבודתי. השתדלתי לשלוח כל זמן מה הצעות ייעול על מנת להקטין את זמן העבודה כי "זמן שווה כסף" ולגרום לחיסכון בהוצאות המפעל. וכך קידמתי את העבודה במחלקה. שלחתי במהלך השנים מספר הצעות ייעול ולאחר זמן מה הייתי המייעל השנתי של כל ה"תעשייה האווירית לישראל" – "בדק". הייעול היה פטנט שנועד לשימוש במנוע המסוק הנקרא טורמו, שהוא אחד משלושת המנועים המניעים את המסוק. הפטנט הוא מניעת התלקחות של המנוע בזמן טיסה. זה אומר לתכנן, כך שלא תהיה הפרדה בין הטבעת החיצונית לטבעת הפנימית עם הלהבים ובכך למנוע בריחת שמן. יצרתי חיבור מיוחד בתוך מיישר האוויר שהשאיר את הלהבים במקומם ואפשר להם לנוע בצורה סיבובית ולא לצאת ממקומם.

הפטנט הזה עשה כותרות. הייתה כתבה גדולה בעיתון "מעריב". גם ב"תעשייה האווירית" היה ערב שבו הוענקה לי תעודה, בה נכתב שנבחרתי למייעל השנה. בערב זה השתתפו קצינים בכירים ועוד כמה אנשים חשובים מן השורה.

גסטון עם חברים לעבודה בתעשיה האווירית

 

הזמנה לציון 20 שנות עבודה בתעשיה האווירית לישראל.

 

קבלת שי שעון לרגל 20 שנות עבודה בתעשיה האווירית לישראל.

כעבור 25 שנה יצאתי לפנסיה מוקדמת מה"תעשייה האווירית" באוגוסט 1987. בעזרת כספי הפיצויים, על מנת לא להישאר בחוסר כל, החלטתי לבנות לול של 6,000 עופות לפיטום. גידלתי במהלך 10 שנים ולאחר שהמצב הכלכלי השתנה במדינה בגלל הורדת הסובסידיה, הפסקתי לחלוטין עם גידול העופות.

לאחר היציאה לגמלאות עבודה בלול שהקמתי. מימין הבן הבכור חיים

גסטון ואלי בן הזקונים

 

במרוצת השנים ילדי גדלו ונישאו.

גסטון ואסתר

 

משפחת שוקרון: מימין לשמאל חיים, גסטון, ארנון (חתן), אלי, זהבה, אסתר, שירלי, צחי, רמי, מיה, קדימה צילה ואלי.

חיימי, בני הבכור עובד ב"נשר" ומתגורר במושב יד רמב"ם.

צילה נישאה לארנון כלף ולהם נולדו שלושה ילדים: קוראל, דניאל-דין וגאיה-אסתר. קוראל, נישאה לקובי כהן ונולד להם בן בשם עילאי. כיום קוראל סטודנטית ל"עיצוב פנים" ב"מכללה למנהל". דניאל משרת כחייל במג"ב בבסיס "עטרות" ביחידת "עטלף". גאיה כיום לומדת בכיתה ה' בית ספר "שדות איילון" ושימשה במשפחתנו כנציגת הקשר הרב דורי וחשפה את סיפור הסב בסקרנות רבה! משפחתם מתגוררת במושב יד רמב"ם.

שירלי נישאה לצחי חזן ולהם שלושה ילדים: אביב, מאי, וליאם. אביב בשנה זו השתחרר מהצבא. שירת כחייל במג"ב ב"בסיס בית-חורון". מאי לומדת בכיתה י"ב בבית ספר "הרצוג" במגמת תקשורת חזותית. ליאם לומד בכיתה ג' בבית ספר "שדות איילון". משפחתם מתגוררת במושב יד רמב"ם.

מאיה נישאה לרמי כהן ולהם שני ילדים: ירדן ושחר. ירדן משרתת בג'וליס ליד אשקלון ביחידה "בית ספר לפוש". שחר לומד כיום בכיתה ט' בבית ספר "רבין" במזכרת-בתיה. משפחתם מתגוררת במזכרת-בתיה.

אלי נישא למאור אזולאי נולדו להם שני ילדים: יונתן ואריאל. יונתן בן ארבע ואריאל בת שנתיים. משפחתם מתגוררת בטקסס, ארצות הברית.

כיום אני בן 86 ואשתי אסתר בת 79 כל שנותר לנו לחיות במחיצת ילדינו, ליהנות ולרוות נחת מנכדיי שגדלים לצידינו ומהנין עילאי לו זכינו.

סבא גסטון וגאיה הנכדה המקסימה

סבא גסטון וגאיה הנכדה בבית התפוצות בתל-אביב.

 

מילון

בצרפתית - "אקול"
בית ספר

ציטוטים

”"איזהו העשיר השמח בחלקו"“