מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה ממרוקו והקליטה בארץ

אני וסבתא
החתונה של סבתי
תקופת הילדות

תקופת הילדות

שמי  דהן סוזן. נולדתי בדרום מרוקו, בכפר "קלעה" להוריי חיים ואסתר דהן. בילדותי למדתי בבית הספר "אליאנס" בכפר בו נולדתי.

אמי, אסתר מלכה, נולדה ב 'בנימלאל'. סבי היה רב קהילתי וקראו יוסף מלכה.

במרוקו בכל עיר יש קהילה יהודית ולאזור הזה קראו לו מחל (ריכוז יהודי) ובתוכו היה בית כנסת ובית ספר. את יום הלימודים התחלנו בשעה 8:00 וסיימנו  בשעה 17:00 ואחרי בית הספר שיחקנו משחקי חברה, כמו חבל וחמש אבנים. בשבתות, אבי היה הולך לבית כנסת והמשרתת שהיתה גויה (ערביה) הביאה את החמין מהמאפיה המרכזית. אחרי האוכל היינו הולכים לקולנוע, כי בעיר שגרנו לא היה ים.

אבי נולד בכפר ליד מרקש. אבי התייתם מאמו וסבי לקח אותו ואת אחיו הצעיר והביאם לאחים של סבא לגדל אותם. עם הזמן, אבי התפרנס במסחר והוא היה סוחר תבלינים וצמחי מרפא.

 

באחת הפעמים, אבי, חיים, הגיע לעיר שאמי נולדה בנימלאל, היתה לו תעוזה והוא ביקש את ידה. סבי הסכים והם התחתנו ועברו לגור בכפר. הם חיו שם כמה שנים ושם נולדה בשנת 1946, אחותי הבכורה, חנה, הקרוייה על שם סבתי. אחי שלמה נולד בשנה ובחודש שהכריזו על מדינת ישראל, בשנת 1948. אמי כתבה לאחיה שגר בארץ ישראל וביקשה לדעת איך החיים בארץ. הוא ענה לה שהחיים בארץ קשים בגלל מלחמה, בשל הקשיים שעלו ממכתבו אמי ויתרה על הרצון לעלות לארץ והחיים במרוקו המשיכו.

אני נולדתי בשנת 1951 ואחריי נולדה אחותי בת שבע-שבה, בשנת 1954.

אחת החוויות מילדותי היתה שבפסח היה נהוג שילדים מארחים את החברים. המטרה שהילדים יבשלו לחברים. היו לנו כלים קטנים וההורים דאגו למצרכים. אחרי האוכל היינו משחקים עם אגוזים, משחק הדומה לחמש אבנים. אחת החוויות הזכורות שבפסח היינו מקבלים מצות מהארץ, שאיתם השתמשנו רק בערב ובשאר הימים היו מכינים מצות בבית. בחצר היה טבון לאפיית מצות, שדמו לפיתה עירקית.

במצות שקבלנו מהארץ, השתמשנו ביום האחרון של פסח. היה נהוג לכבד את שכנים הערבים ובתמורה קיבלנו חלב, קמח וחמאה, שזה שימש לסיום החג בהכנת מופלטות. את המופלטות נהוג לאכול במימונה. את ההכנות למימונה היו מכינים בחול המועד, זה כלל ריבות, עוגות כשרות לחג. את השולחן ערכו עם סמלים שהם דג לרבייה, חלב ודבש, שעורה סמלים לשפה, את הקמח עם מטבעות לפרנסה. היה נהוג שראש המשפחה לוקח תמר וחמאה ומברך. כך היה נהוג לברך אחד את השני: "תרבחו ותסעדו" (תבורכו).

הוריי חיו ברווחה עם חיים טובים וזכור לי מקרה שאבי נהג לקחת אותי בחופשות לשווקים. אבי היה שולח את העובדים לארגן סחורה בשוק. אבי היה מגיע והיה מקפיד ובודק שכל הסחורה היתה מאורגנת ולא היה כועס במידה כזו שהעובד היה מאוד מבוהל ולא ימשיך לעבוד.

העלייה לישראל

בשנת 1963, הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל.

העלייה היתה ממקום ילדותי לעיר הגדולה ומשם לצרפת למחנה עולים במרסיי. הייתי שם כחודש ומשם הפלגנו באוניה "תיאודור הרצל" לנמל חיפה. אמי ביקשה לגור בנהריה כי אחיה גר שם.

 

פקיד הסוכנות הסביר לה שמנהריה לדימונה זה 20 דקות נסיעה. פקידי הסוכנות, בזמן הרישום, שינו לנו את השמות כי אמרו שבארץ צריך שמות עבריים. אנט (חנה), סוזן (שושנה), שבה (בת שבע).

משם נסענו לדימונה. הגענו בלילה ואמי היתה בהריון עם אחי הצעיר והנסיעה היתה מטלטלת. אחרי כמה שבועות, השכנה שהיתה ותיקה לקחה את אמי לבאר שבע, ללדת את אחי. אבי לא הבין מה עם אמי ולאן לקחו אותה, אבל השכנה הסבירה לו שאמי ילדה את אחי מאיר.

אבי מצא עבודה בחקלאות, כדי לפרנס את המשפחה ועם השנים אמי יצאה לעבוד, כדי לעזור בפרנסה.

אני ואחותי הצעירה הלכנו לבית הספר ולאחי ואחותי הגדולים, לא היתה מסגרת לימודית והם היו צריכים לצאת לעבוד. סיימתי את בית הספר היסודי, כמחזור ראשון בבית הספר 'בן עטר'. בתיכון דתי מקצועי, למדתי תפירה וסיימתי כמחזור ראשון בהצלחה.

 

לא מצאתי את עצמי בדימונה ועזבתי לתל אביב. בתל אביב עבדתי כתופרת מקצועית. באחת הפעמים, נפגשתי עם קרובת משפחתי, שהיא גם חברה והיא הציעה לי לבקר בן דוד שלה, שעבד בחברת דלק כמנהל חשבונות.

באחת הנסיעות שלי לדימונה הלכתי לאח של אבי לביקור. דוד שלי שאל אותי אם יש לי חבר? ועניתי לו שכן, וקוראים לו שלמה הבן של  אליעזר וחסיבה. הוא חייך ואמר: "זה הנכד שלי". אני לא הבנתי מה הקשר. אחרי זה הוא הסביר לי שאמא של שלמה היא הבת שלו והיא לא בחיים, אבל אבא שלו התחתן שוב עם אישה שקוראים לה גם חסיבה.

ההיכרות בנינו הובילה לנישואים וגרנו בתל אביב.

 

נולדו לנו שלושה ילדים: אסתר, אליעזר וחפציבה. עם הזמן הבית היה קטן ועברנו לגור בראשון-לציון. שלמה קיבל קידום ועבד כאיש שיווק בחברת דלק ואני עבדתי בחברת ביטוח ונולד עוד ילד, יוחאי. עם הזמן הילדים גדלו, התגייסו לצה"ל ולמדו באוניברסיטה.

 

שלמה, בעלי היקר, נפטר ב- ל' בתשרי, התשע"ז, 1.11.2016.

היום, שניים מתוך ארבעת ילדיי נשואים. עזר נשוי למאיה ויש להם 3 ילדים עיליי (שלמה), יהב וגפן. עזר עובד כאיש שווק ומאיה כמנתחת התנהגות.

חפצי עובדת כגננת ונשואה לרז מילר. הוא עובד בתכנות מחשבים, ויש להם 5 ילדים דורון (חיים), שחר, ברק, גליה ויעל.

אתי עובדת בחברת ביטוח ויוחאי במסעדנות.

הזוית האישית

היה לנו מעניין ומהנה יחד.

מילון

מחל
ריכוז שכונה יהודית

ציטוטים

”הוא חייך ואמר: "זה הנכד שלי" אני לא הבנתי מה הקשר... “