מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה ממרוקו והקליטה בארץ ישראל

ליאם עם אליהו
אליהו בשירותו הצבאי
ילדות, זיכרונות משנות העשרים וסיפור אהבה ומשפחה

אנו, ליאם עזריה ודניאל קידר, מתעדים את סיפורו של אליהו בן שבת (השכן של ליאם) במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בן צבי רחובות

כך מספר אליהו: "שמי אליהו בן שבת, בנם של אברהם ורינה בן שבת ז"ל. נולדתי במרוקו בעיר מרקש ועליתי לארץ בשנת 1955. יש לי תשעה אחים: פנינה, משה, רוברט, ניסים, שלום, מלכה, מאיר, שמעון ויוסף ז"ל. הוריי נולדו וגדלו במרוקו, אמי הייתה עקרת בית ואבי היה צבעי. השפות שדיברנו בהן לרוב הן עברית ומרוקאית.

כשעלינו לארץ ישראל, הקליטה הייתה קשה, זו הייתה תקופת צנע, להוריי היו בעיות פרנסה. גרנו במעברת "רמה" בצריף עץ שבו היו שני חדרים ומטבחון קטן. כשהייתי קטן התקלחנו בגיגית וצינור ואת הכביסה אמי הייתה מכבסת בתוך גיגית ולוח עץ.

גרתי בשכונה יהודית-מסורתית, קיבוץ גלויות: מרוקאים, עיראקים, טריפוליטאים, תורכים ורומנים. אני זוכר טוב שבאותה התקופה הייתה מלחמת קדש. חפרנו תעלות התגוננות מפני החשש להפגזות מהמצרים. מקרה נוסף שזכור לי בתור ילד הוא הרגע שבו הצריף שלנו נשרף. בתור ילד אהבתי לשמוע שירי עמים והורה, אחד השירים היה: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".

בשכונה שלנו היה בית כנסת באחד הצריפים, אבי היה גבאי ובן מייסדי בית הכנסת "בית אלי", היום המבנה בנוי ומהודר. בילדותי למדתי בכיתות א' וב' בבית ספר "רמה", היום נקרא אושיות, ולאחר מכן בכיתה ג' עד כיתה ח' למדתי בבית הספר למלאכה, הנקרא "ויצו" היום. בבית הספר למדנו כל מיני מקצועות כגון: חשבון, עברית, לשון, תנ"ך ועוד. המורים שהכי זכורים לי לטובה הם המורה דבורה, המורה טובה ובעלה מאיר. כמו כן אני זוכר את מנהל בית הספר צוק יעקב. במסגרת בית הספר יצאנו לטיולים לקיבוץ "נגבה", קיבוץ "יד מרדכי" ולצריף של בן גוריון בשדה בוקר. בתור ילד היו לי הרבה חברים במעברה ובשכונת אושיות, החברים היו מבקרים בביתי. היינו משחקים יחד בכדורגל, תופסת, שוטרים וגנבים, אש לילה ופעילויות במסגרת תנועת הנוער "העובד והלומד".

בשנות העשרים עברנו לגור בשיכון אושיות ברחוב הפועל הצעיר. לאחר סיום כיתה ח' עברתי את מבחן סטיפנדיה והייתי אמור להמשיך בתיכון אך לא המשכתי, כי נאלצתי לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת משפחתי. עבדתי בעבודות חקלאות ונגרות. בשנת 1966 התגייסתי לצבא. שמחתי מאוד לשרת בצבא, הייתה לי אהבה לציונות, שירתי ביחידה קרבית בחיל ההנדסה.

השתתפתי במלחמת ששת הימים כחייל סדיר בסיני, מבחינתי זה היה הישג גדול למדינה ולצה"ל. אך עם כל הגאווה והשמחה, לצערי במלחמה זו איבדתי חברים לנשק, היה לי קשה לאבדם, אך החיים ממשיכים למרות הכאב והצער. בשנת 1969, בתום שירותי בצבא, התחלתי לעבוד בשירותי כבאות בתחנת רחובות שהייתה ממוקמת על יד השוק העירוני, למדתי את המקצוע וגם המשכתי ללמוד במסגרת עבודתי בכבאות וכך השלמתי 12 שנות לימוד ובגרויות. בנוסף למדתי לתואר ראשון. אהבתי מאוד את עבודתי בכבאות, ראיתי את עבודתי כשליחות להצלת רכוש ונפש. בנוסף במסגרת המילואים שלי שירתי באותה יחידה באזור סיני ותעלת סואץ. בשנת 1973 במלחמת יום כיפור גויסתי והשתתפתי במלחמה באזור התעלה, המלחמה הייתה קשה מנשוא מאחר ואיבדתי חברים שנפלו במלחמה.

בהמשך עבדתי במכבי האש בתפקידים מגוונים: במדורים, הדרכה, חקירות, מניעת דליקות ולבסוף התמניתי לסגן מפקד התחנה, בתפקיד זה הייתי עד שפרשתי לגמלאות בשנת 2015. משך זמן עבודתי בכבאות הוא 46 שנים.

בחודש אוגוסט 1974 הכרתי את בת זוגתי, מוניק ממשפחת דיין, שהפכה בחודש יוני שלאחר מכן לאשתי. היינו מאושרים מאוד ונולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת (אבי, אתי וחיים). מערכת היחסים ביננו הייתה טובה, החיים היו מאושרים, הילדים גדלו, התחתנו ונולדו לי 11 נכדים ונכדות. לצערי הרב בשנת 2010 רעייתי מוניק נפטרה ממחלת הסרטן, למרות הצער הגדול המשכתי והתמודדתי עם החיים בתמיכת האהובים שלי: ילדיי ונכדיי. מעולם לא שכחתי את רעייתי, אהבת חיי עד היום."

הזוית האישית

התיעוד נכתב המסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בשנת הקורונה, 2021. תיעוד סיפורו של שכן קרוב.

מילון

תקופת הצנע
ימים בהם הוטלו הגבלות קשות על המזון.

מרקש
(בערבית: مراكش) עיר מדברית בדרום מערב מרוקו למרגלות הרי האטלס. העיר מונה כמיליון תושבים (נכון ל-2014) שרובם ממוצא ברברי, והיא העיר הרביעית בגודלה במדינה. מקור אפשרי לשם העיר הוא מהשפה הברברית, שבה פירוש המילים mur akuch הוא "עיר האלוהים". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מעולם לא שכחתי את רעייתי, אהבת חיי עד היום“

”אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה“