מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מבולגריה לישראל

סבתא שלי מחזיקה אותי כשהייתי תינוק.
תמונה שלה ושל משפחתה מבולגריה.
החיים של לאה ארנון מילדות ועד היום

שמי לאה ארנון נולדתי בבולגריה, ב1938 בעיר קטנה שקראו לה אסנוב גראד.

לאבא שלי היה אח בעיר, שבה גרה אמא שלי. קראו לעיר הזו קרג'לי. הוא אמר לסבא שלי "הנה יש לי אח אז בוא נכיר בין שרה לאח שלי" שקראו לו מרדכי והכירו. הם נפגשו קצת, והחליטו שהם יכולים להסתדר והתחתנו.

אני גדלתי באסנוב גראד. הייתי שם שנה וחצי, ועברנו לקזנלק. בקזנלק אני זוכרת שהיה בחצר עץ גדול, של ערמונים, וכשהגיע החורף היינו קוטפים את הערמונים. אמא שלי מאוד אהבה סרטים. שלוש פעמים בשבוע הלכנו לבית קולנוע, ומה שאני זוכרת, זה שכאשר הגרמנים נכנסו לבולגריה, הם גירשו אותנו מהעיר..

בחנוכה הדלקנו חנוכייה, של פתילים בשמן. לא היה שמן, כי סגרו את החנויות של היהודים, אבל מכיוון שהיו לנו יחסים מאוד טובים, עם הבולגרים, אבא שלי הצליח לשכנע את אחד השכנים הלא יהודים, (גוי)  לתת לו קצת שמן. כד השמן הזה התהפך ונשפך, אבל בכל זאת הצלחנו להוציא עוד חצי כוס שמן. אבא שלי בא הביתה, הכין את החנוכייה והדליק אותה. מכיוון שזאת הייתה מלחמה, כל ערב היו שמים יריעות שחורות על החלונות, ורק אחר כך היו מדליקים נרות, באותו ערב  הדלקנו את החנוכייה. כשהיינו הולכים לישון ההורים היו מכבים את האור, ומגלגלים את הוילונות של החלונות. באמצע אותו לילה הייתה הפצצה של האנגלים,. גרנו לא רחוק מבית חרושת לנשק, ומהבית שלנו היה אור של החנוכייה. הבולגרים התחילו לצעוק: "הרב של היהודים מוסר לאנגלים, מאותת לאנגלים". למזלנו בעל הבית שלנו היה ראש הג"א בעיר, הוא ידע שיש לנו חג אז הוא אמר: " ליהודים יש חג". בינתיים ההורים שלי לא הבינו מאיפה האור, אז מישהו צעק לאמא שלי: "שרה האור מהמטבח!" אבא שלי רץ נתן מכה לחנוכייה, הפיל אותה כדי שהאור יכבה. הם מאוד פחדו מה יקרה. אבל הכל עבר בשלום.

כעבור כמה חודשים קיבלנו הוראה שאנחנו חייבים לעזוב את הבתים, והיה גירוש מקזנלק ללום. הודיעו שמותר לקחת סכום מסוים של כסף. ערב לפני שיצאנו בא עיתונאי להורים שלי, ואמר להם: "תשמעו, הודיעו לכם שמותר לכם לקחת כך וכך כסף, שמעתי שמתכוונים להחרים לכם חלק גדול מהכסף". ההורים שלי הצליחו להודיע לכל היהודים, אבל הם לא האמינו. ההורים שלי לעומת זאת, התחילו להחביא את הכסף, בכל מיני מקומות. נשאר סכום כסף שהם עדיין לא החביאו. ביום האחרון השכנות הגויות באו. אחת הביאה ריבה, השנייה הביאה סבון, וכל מיני דברים שיכולים לעזור. ההורים שלי חיכו שהן ילכו כדי להחביא את הכסף. אני לא יודעת איך זה נודע להן שאמא שלי מחכה שילכו, והן אמרו לאמא שלי: "מאתנו את מפחדת? את לא מתביישת?".

לקחנו סיר קטן, שמנו את הכסף, שמנו על זה נייר פרגמנט, ואת הסיר מילאנו עם ריבה, וככה הצלחנו להעביר את כל הכסף ללום. בלום שיכנו אותנו בחדר של כיתה,  חמישים ושתיים משפחות. תוך זמן קצר הם אפשרו למי שהייתה לן אפשרות, לשכור חדר. אמא שלי הצליחה לשכור חדר בקומה רביעית, אבל חדר קטנטן. מה שאני זוכרת מהחדר, זה שהכל היה מלא במיטות. היינו שם עשרה חודשים. ואז אפשרו ליהודים לעבור לאיזשהו כפר כדי לעבוד בחקלאות.

אני הייתי ילדה קטנה כשהגרמנים גירשו אותנו, הייתי בת ארבע. ליהודים היה מותר בבולגריה לקחת שמיכות, פרימוסים (סוג של פתיליה אבל עם אש חזקה), סירים אוכל ומזרנים. את כל זה ארזו בחבילות כאלה גדולות שקראו לזה באלות. העבירו אותנו אמנם בקרונות של בעלי חיים, אבל הקרונות האלה היו נקיים, ולא דחסו אנשים כמו שעשו במקומות אחרים. אני כילדה, והיו אימהות עם כמה ילדים, מאוד שמחנו, וקפצנו על החבילות. אח של אמא שלי שהוא אבא של עמליה (קרובת משפחה), היה בארץ, והוא שלח לנו אישור לעלות לארץ. כשהרוסים נכנסו לבולגריה, ושחררו את בולגריה מהגרמנים. אותי ואת אחי שלחו לשבועיים לסבא שלי. אחר כך ההורים שלי באו, נדמה לי שהם היו כמה ימים איתנו אצל סבא, ואז נסענו ברכבת לגבול הבולגרי, עם טורקיה. עברנו לטורקיה לאיסטנבול. שם היינו חמישה ימים. אחרי זה עברנו לסוריה ללילה. מסוריה עברנו ללבנון ללילה, בלבנון ישנה סוכנות שלקחה אותנו באוטובוס לארץ, לחיפה. בבת גלים, שם מול בית חולים רמב"ם יש בית ספר, ושיכנו אותנו בבית הספר הזה. היו שם כמובן גברים לחוד ונשים לחוד, לילדים היה בית ספר. ואני עד היום לא אוהבת מרגרינה כי כל בוקר היינו אוכלים פרוסת לחם עם ריבה ומרגרינה, די הכריחו אותי למרוח את המרגרינה ואני לא סבלתי. שם היינו חודש ימים.

בינתיים לאבא שלי היה בן דוד בארץ, בבית חנן. הייתה לו אחוזה בתוך פרדס, ששם השכירו לנו דירה קטנה, היום עושים שם חתונות. היה חדר מטבח והיה בחוץ אולם כזה גדול. ושם התגוררנו כעשרה חודשים. אחר כך ייסדו את בית הלוי, וההורים שלי עברו לשם יחד איתי. בהתחלה לא היה בית ספר, כי רק בנו את המקום אז אותי שלחו לדודה שלי לפתח תקווה, ואני למדתי בבית ספר פיק"א, בפתח תקווה עד פסח. בפסח גמרו לבנות את הבתים, וכל המשפחות הגיעו.  היו לוקחים עגלה וסוס או פרדה וככה היו לוקחים אותנו לבית ספר. בבוקר, היינו נוסעים עם אוטובוס. האוטובוס היה נכנס ב6:30 בבוקר לבית הלוי והיו לוקחים אותנו עד הכביש של כפר חיים, מהכביש הלכנו ברגל. בכפר חיים לא היה בית ספר. למדנו בבית העם של כפר חיים, כיתה א', בבית העם של כפר ידידיה למדנו בכיתה ב',  ובצהריים היינו מתאספים כולם בנקודה אחת, והיו באים עם עגלת פלטפורמה כזאת, עם שתי פרדות, ולוקחים אותנו הביתה, אבל הם לא תמיד היו באים בזמן, אז אנחנו חזרנו לבית ספר רעבים. היה שמה פרדס ואכלנו תפוזים, חיסלנו שני דונם תפוזים, ואז המושב היה צריך לשלם למשפחה הזאת את הכסף על התפוזים.  בכיתה ג' פתחו בית ספר בבית הלוי, שם למדתי עד כיתה ח'. בכיתה ט' פתחו את בית ספר "רופין", עכשיו זה נקרא שש שנתי, ושם סיימתי את התיכון.

בבית ספר עד כיתה י' הייתי תלמידה טובה ב-יא' לא ממש. אבא שלי היה צריך לעבור ניתוח, ופעם היו מחזיקים בבית חולים המון זמן. הוא עבר בסך הכל ניתוח פשוט, ואני נשארתי חודש ימים בבית, והייתי צריכה לטפל במשק: לחלוב פרות, לקצור ירק, לטפל בעופות  והיה לי קשה לשלב את אחזקת המשק עם הלימודים.

כשהתחתנתי עם סבא,  באו לבקש את סבא להיות מרצה בסמינר למורים לטבע וחקלאות, במדרשת רופין.  התעניינתי איך אני יכולה להיכנס לשם. בסופו של דבר קיבלו אותי בחנוכה, ואמרו לי שאתקבל, בתנאי שאני אעשה את כל הבחינות, שכל התלמידים עשו עד חנוכה. התחלתי להיבחן  בבחינות שכולם נבחנו, והציונים שלי היו גבוהים, אז כבר אף אחד לא ביקש ממני להיבחן על החומר שעבר, וככה גמרתי סמינר למורים.

עבדתי שלושים ושתיים שנים  כמורה.

הזוית האישית

רועי: למדתי הרבה דברים חדשים על סבתי, ונהניתי לשמוע כל דבר קטן, היו דברים שהצחיקו וגם דברים שהעציבו. אני ממש שמח שעשיתי את זה, כי גיליתי דברים חדשים על סבתא שלי.

לאה (סבתא שלי): בשבילי זו הייתה הרגשה מאוד טובה לספר לרועי, כי כך אני יכולה להעביר את קורות משפחתי לדור הבא.

מילון

גוי
מישהו שהוא לא יהודי .

הג"א
הגנה אזרחית

ציטוטים

”אבא שלי היה צריך לעבור ניתוח, ופעם היו מחזיקים בבית חולים המון זמן. הוא עבר בסך הכל ניתוח פשוט, ואני נשארתי חודש ימים בבית, והייתי צריכה לטפל במשק: לחלוב פרות, לקצור ירק, לטפל בעופות  והיה לי קשה לשלב את אחזקת המשק עם הלימודים.“