מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מבגדד של תמר אטיאס

סבתא ואני בביתה
סבתא בגיל עשרים ב"מחנה ישראל"
חיים משותפים בארץ ישראל

שמי תמר אטיאס, נולדתי בבגדד בסוף 1939.

בשנת 1940  היה פרהוד –   בבגדד, נגד היהודים, ושררו אווירה של אנטישמיות ופחד גדול.

אנחנו היינו משפחה אמידה. במשפחה היינו שלושה ילדים. אחי הבכור שלום, שגדול ממני בשנה, ואחותי הקטנה חביבה, שקטנה ממני בארבע שנים. אני זוכרת שגרנו בבית גדול, היו לנו עוזרים, מנקים, טבח, ואפילו נהג שהיה מסיע אותנו ברחבי בגדד, לטיולים וסידורים. עד היום אני רואה בעיניי את הגנים הגדולים והמרהיבים של בגדד.

בשנת 1944 אבי עלה לארץ ישראל, ללמד חיזוי מזג אוויר. הוא היה משכיל מאוד, וידע שבע שפות. הוא למד באוקספורד, וכשהוא הודיע כי הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, זה נראה לנו במשפחה טבעי מאוד.

כשעלה לארץ, הוא הכיר אישה חדשה, והקים פה בארץ ישראל משפחה חדשה. אנחנו עדיין היינו בבגדד וחיכינו לו שיחזור אלינו.

בבית דיברנו ערבית ספרותית, אני למדתי בבית ספר יהודי, עד כיתה ד', זה היה בית ספר מודרני לבנות. אחי הבכור שלום, למד בבית ספר צמוד לבניין שלי, בית ספר של בנים בלבד.

היהודים בעירק היו ציונים בכל נשמתם. בשנת 1948 כאשר הוכרזה הקמתה של ארץ ישראל, היו בבגדד מהומות רבות, התפרעויות, והייתה אווירה של פחד. ראיתי כיצד עוצרים יהודים, וצועקים ברחובות "מוות ליהודים". למשפחתי היו קשרים עם מקורבים לשלטון והרגשתי קצת יותר מוגנת בשל כך. היהודים בעירק החלו לחפש דרכי יציאה מעיראק, משפחות בעלות אמצעים, יצרו קשר עם עיראקים בעלי קשרים ואמצעים,  וניסו להימלט משם. תמורת כסף ותכשיטים העבירו משפחות יהודיות לפרס, משם לסוריה, ללבנון, ולבסוף לארץ ישראל. אנחנו נשארו כמעט לבד, כשרבים מבני משפחתינו עזבו. נשארנו אימא ושלושה ילדים קטנים, ללא אבא. אמי חשבה מה לעשות והייתה מודאגת מכך מאוד.

בשנת 1951 התארגנה עלייה לארץ ישראל, מיד הצטרפנו לקבוצה הזו והתכוננו לצאת לדרך. לא נתנו לנו לקחת דבר מרכושנו בעת העזיבה, היינו משפחה אמידה, ולא יכולנו לקחת שום דבר. יצאנו לדרך רק עם הבגדים שלגופינו.

הגענו בטיסה לארץ ישראל ביוני 1951. הגענו לשער העלייה, גרנו יחד שלוש משפחות באוהל אחד, ולאחר שבוע ימים עברנו לפרדס חנה, וגם שם גרנו באוהל סיירים.

הפשטות בחיי הארץ, המגורים באוהל, והאתגר לחיות יחד עם משפחות נוספות, היווה אושר גדול בשבילנו. בשנת 1952 ירד בארץ שלג ואנו נהנינו מכך מאוד. אני זוכרת שאמי רצה איתנו בשלג, צחקה ונהנתה איתנו, וזרקנו זה על זה כדורי שלג. הייתה לה נשמה של ילדה.

לאחר שבעה חודשים בהם היינו בפרדס חנה, הודיעו לנו שאנו עוברים למעברת "מחנה ישראל". במעברה היו בתי אבן קטנים, עם גגות העשויים מפח. היה לנו חשמל מהשעה שש בבוקר, ועד השעה שש בערב. יכולנו לשמוע חדשות. ש היו שם יהודים רבים שהגיעו ממקומות שונים בעולם. היו גם הרבה ניצולי שואה. לימדנו זה את זה מנהגים שונים, כל אחד מארצו. לימדנו זה את זה מילים שונות משפתינו, וחיינו חיי חברה עשירים ומגוונים. היכולת הזו ליצור יש מאין שימחה אותי מאוד. מכל דבר שמצאנו הכנו משהו חדש לביתנו הקטן.

בשנת 1953 אבא שלי יצר איתנו קשר, נפגש איתנו וסיפר לנו שכעת יש לו משפחה נוספת, והציע לקחת אותנו שלושת הילדים אל משפחתו החדשה. אבי אמר שידאג לנו ויקדם את השכלתנו. אנחנו הילדים לא הסכמנו לעזוב את אימנו, ולא הלכנו איתו. כל השנים דאגנו לאמינו שלא ייחסר לה דבר.

בשנת 1959 בהיותנו במחנה ישראל הכרתי את עמיקם בעלי. הייתי אז חיילת בצבא, הייתי בקורס מדריכי גדנ"ע, ועברתי את הקורס בהצטיינות. הקשר עם עמיקם היה קשר רציני ועמוק מההתחלה, בשנת 1960 התחתנו, בבית כנסת "אוהל מועד" בתל אביב.

חיפשנו לנו מקום לחיות בו ולגדל את משפחתינו. הגענו למושב רם און, כאשר היה לנו כבר את התינוק הראשון שלנו, בנינו בכורינו רועי.

קבלת הפנים במושב הייתה קבלה לבבית, תומכת ואוהבת. עבדתי במשך שנים בחקלאות, גידלנו גידולים רבים ושונים. לצד העבודה החקלאית עבדתי בגני הילדים במשך שנים רבות.

נולדו לנו עוד ארבעה ילדים במושב, אחים לרועי: לילך, נמרוד, גלעד ומורן. בצער עמוק, נמרוד בני חלה במחלת הסרטן, ולאחר מאבק קשה וממושך הוא נפטר בשנת 1984.

היום כאשר אני בפנסיה, אני נהנית מהשהיה עם הילדים ועם הנכדים, ואפילו נולדה לי נינה. השנה בצער וביגון נפרדתי מעמיקם בעלי שנפטר במרץ 2021.

סבתא תמי בתקופת השירות הצבאי

סבתי בחתונתה

הזווית האישית

עידו: נהניתי לשמוע את סיפורה של סבתא. למדתי רבות על החיים בבגדד.

סבתא תמי: נהניתי לשבת עם נכדי היקר עידו, לספר לו מהי ציונות, וללמד אותו איזה דברים חשובים יש לנו בחיים.

מילון

פרהוד
פַרְהוּד הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון–ז' בסיוון תש"א, 1–2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. ויקיפדיה

מעברה - מחנה ישראל
ישוב זמני, תושביו מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם. מחנה ישראל היה מגדולי מחנות העולים בארץ. שכן צפונית לעיר לוד.

ציטוטים

”היכולת להינות מדברים פשוטים לאחר שחיו חיים אמידים בארץ אחרת. זוהי משמעות הציונות“