מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התמונה המשפחתית האחרונה מאיראן שנעלמה

נועה וסבתא שרית
נועה וסבתא שרית
שרית סולימני-הסיפור שלי

שמי נועה קוסטיקה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו תיעדתי את  סיפורה של סבתי שרית סולימני, שספרה לי על ילדותה, עלייתה לישראל וחייה בארץ.

סבתא שרית זוכרת את ביתה כבית חם ואוהב שבו דיברו אך ורק בשפה הפרסית. בביתה היו מנהגים מיוחדים כגון: הנבטת זרעים בצלחות וכשהיו ירוקים, היו שמים אותם כקישוט. בנוסף, בביתה בישלו כמה מהמאכלים המיוחדים של איראן, למשל: תאדיק- אורז מטוגן עם תפוחי אדמה, וגונדי – קציצות חזה עוף מקמח חומוס עם בצל ותבלינים.

שרית גדלה במהלך המהפכה באיראן וחיה עם הוריה טובה ואהרון פרהיבר. היא למדה בבית הספר פרסית, אנגלית וערבית. כשהייתה קטנה הייתה משחקת גולות, חבל, כדור, מחבואים, סריגה, עבודות יד ובנוסף, הייתה בהרבה טיולים ובפעולות נוער.

היא עלתה לארץ בגיל 34 יחד עם הוריה ואחיותיה.

סבתא שרית מספרת: "נולדתי בתאריך 20.3.1953 , בפרס שבאיראן. השליט באותה התקופה היה מוחמד מוסאדק. בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר 'שיראז'. הלימודים היו מתקיימים בדומה להיום, לימודים רגילים בכיתה, למדנו עם ספרים ומחברות ומורה שהיה מרצה ומסביר. המורים היו משתמשים בלוחות גיר, מפות וסיורים פעם בכמה חודשים ברחבי העיר. למדו איתי בבית הספר בנות בלבד, לא היה ערבוב של שני המינים לאורך כל תקופת הלימודים. בהתחלה הייתי בבית ספר יהודי, שבו למדתי עם יהודים בלבד למשך שנה, ולאחר מכן עברתי לבית ספר בו לומדים יהודים עם גויים ביחד בכיתות.

סיימתי את לימודיי בגיל 18 וקיבלתי את תעודת הבגרות. הוצאתי לאחר כמה שנים תעודת קצינה, עבדתי בכמה חברות עסקים ואפילו הגעתי לעבוד בחדשות, שם הייתי מקלידה את הטקסטים הנאמרים ומכינה את המקום לקראת הצילומים. באיראן הייתה לי עבודה יותר משמעותית וחשובה, אולם בגלל העלייה שלי לישראל בגיל 34, לא ידעתי את השפה העברית ולא הצלחתי להבין ולקרוא שום דבר, וכתוצאה מכך לא יכולתי לעבוד בכל מיני מקומות שדרשו וקרוא וכתוב. הפכתי לעקרת בית עד שאצליח להבין ולדעת את השפה, וכיום אני מטפלת בלבד, עקב גילי שאינו מאפשר עבודות אחרות."

סבתי שרית נפגשה עם בעלה דוד בתחנת דלק, הם התחתנו בתאריך 7.1.1977 באולם בתל אביב ולאחר 33 שנה התגרשו. כיום היא עובדת כמטפלת ובשעות הפנאי אוהבת לשחות בבריכה וללכת לחדרי כושר.

לסבתא יש זיכרון אחד עיקרי שהיא זוכרת מהתקופה שבה עלתה לארץ – כשהיא ירדה מהמטוס היא לא ידעה עברית, היא הלכה ברחובות ופגשה המון אנשים שלא ידעה כיצד לתקשר איתם. יום אחד היא החליטה שהיא רוצה לדעת את השפה ללא קשיים, לכן ישבה ברחוב למשך כמה שבועות, כל יום כמה שעות, והקשיבה לשיחות של אנשים אחרים שדיברו עברית, וכך לאחר כמה זמן, למדה את השפה.

התמונה המשפחתית האחרונה מאיראן שנעלמה

ישנה תמונה של משפחתה של סבתי בזמן העלייה שלהם לישראל. התמונה צולמה באיראן והיא הייתה להם למזכרת לאורך השנים שלהם פה בישראל, בזמן ששאר משפחתם נמצאת באיראן. לאחר העלייה נוצר נתק בין המשפחות שעלו לבין מי שנשאר באיראן ולכן התמונה הייתה השריד האחרון שנשאר כמזכרת מכולם. המשפחה של שרית שמרה על התמונה בצורה הטובה ביותר שיכלו.

לאחר כשש שנים מהעלייה, אביה של שרית נפטר והתמונה נשארה אצל טובה אשתו. לפני כשלוש שנים, טובה נפטרה ומאז לא מוצאים את התמונה, וכך למעשה נעלמה עד היום ואין מזכרת כלל מהמשפחה שנשארה בפרס, איראן. "התמונה הייתה המזכרת היחידה שלנו, היא הייתה מה שחיזק אותנו במשך כל השנים, היא הייתה יקרה מאוד לליבי ואני עצובה מאוד על כך שאין אפשרות למצוא אותה או לשחזר אותה". לא נשארה שום תמונה כמזכרת מהעבר באיראן של סבתי ומשפחתה.

סבתא שרית, חיה כיום בחולון, עם בנה לירן והיא דוברת מצוינת את השפה העברית.

הזוית האישית

נועה קוסטיקה: כאשר הקשבתי לסיפורים של סבתא שלי על מה שעברה כנערה, ואיך היו החיים באיראן בתור תלמידה ובעיקר בתור יהודיה הייתי האמת די מופתעת. התדמית שיצאה לאיראן כלפי היהודים באופן כללי היא תדמית שמראה שנאה בלבד, ללא חמלה וללא רצון לחיות לצידם, אך כששמעתי שהיא עבדה במקומות משמעותיים ואפילו בחדשות באיראן הייתי מופתעת, חשבתי שהממשלה ומקומות העבודה לא יסכימו לשילוב כזה לעולם, אבל נראה שכן היו משלבים אותם במקומות עבודה. אולם היחס אליהם ככל הנראה היה שפל, אם בסופו של דבר הם החליטו כולם לברוח ולעלות לארץ.

נהניתי והסתקרנתי להקשיב לסיפורים ולשמוע קצת מהחיים האמיתיים שבתוך איראן, ואיך זה באמת לחיות במדינה שונאת ישראל ויהודים, בתור יהודיה. בנוסף, זכיתי לשמוע ולגלות עוד על המשפחה שלי ועל דברים שלא הייתי זוכה או יכולה לשמוע מכל אדם אחר.

מילון

גונדי
קציצות חזה עוף מקמח חומוס עם בצל ותבלינים

ציטוטים

”שרית זוכרת את ביתה כבית חם ואוהב שבו דיברו אך ורק בשפה הפרסית.“