מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לארץ וההתאקלמות של דתיה ענבר

סבתא ואני
סבתא כשהייתה בת שנתיים
העלייה מרוסיה לארץ ישראל

שמי דתיה ענבר, נולדתי ברוסיה בשנת 1945 אחרי מלחמת העולם השנייה. כשהוקמה המדינה התחלתי ללכת לגן. אמי, פנינה קולסקי מבית רינג, שגדלה בגורליצה בפולין בשם פשקה, נולדה בשנת 1919. אני נולדתי בברנאול בסיביר רוסיה בשם פרומה. עלינו בשנת 1947 לארץ באונייה, הייתי בת שנתיים. אין לי פרטים באיזו אונייה עלינו, אולם הגענו לנמל חיפה. ומשם כמו את רוב העולים העבירו גם אותנו לבית עולים שהיה בתל אביב ברחוב עלייה.

בבית העולים היו מבנים גדולים מפח, כמו קרונות של רכבת, ובהם היו שורות של מיטות ברזל ובהם שיכנו הרבה מאוד משפחות שעלו לארץ מאירופה באותה תקופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

אני בגן

כילדה היה לי מאד נחמד, היינו הרבה ילדים והרבה משפחות ביחד. אולם אי הנוחות הייתה בתנאים הכלליים, כמו לדוגמא שהשירותים היו מחוץ למבנים.

אבי, אברהם קולסקי, שהיה ציוני – נשאר באירופה על מנת להעלות יהודים לארץ בתקופה שבה שלטו הבריטים. חצי שנה לאחר שעלינו לארץ אבי, שנשאר בחו"ל והמשיך לדאוג לעליית יהודים לארץ עם דרכונים לא לגאליים (מזויפים) – נתפס שוב באירופה. באופן שאני לא יודעת אודותיו, הצליחו לחלצו מצרה ולהביאו לארץ. מאחר ולא קמה עדיין מדינת ישראל, שלטו פה הבריטים והיה חשש לחייו, הוסתר אבי בחדרה עד להקמת המדינה. את אמי ואותי היו לוקחים אליו מדי פעם וכך זה נמשך כחצי שנה. עם קום המדינה, לאחר מלחמת השחרור, אבי הצטרף אלינו ועברנו לגור בדירה משלנו בדמי מפתח, ברחוב זבולון 45 בתל אביב. זו הייתה דירה קטנה של חדר וחצי ששימש גם למגורים וגם לעבודה של אמי שעבדה כתופרת בבית "מצאת החמה עד צאת הנשמה" על מנת לקיים את המשפחה. ושוב השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. לאחר קום מדינת ישראל, אבי התחיל לעבוד במשרד הביטחון בקריה.

אני והוריי

שמי

בגיל 6 נרשמתי לבית הספר "יבנה" ברחוב יבנה בתל אביב. בארץ הוחלט לשמר את השפה העברית ושכל השמות של הילדים שלא היו עבריים ישונו לשמות עבריים ("עיברות"). לכן בכתה א' בבית ספר "יבנה" בו למדתי, המורה הציעה לילדים עם שמות זרים כמו שלי ("פרומה") לשנות את השם. המורה הציעה לי את השם 'חסידה '- תרגום לעברית מפרומה, לא הסכמתי. ואז היא הציעה לי את השם דתיה (שמצא חן בעיניי) והחלטתי לשנות את השם. זאת למרות אי שביעות רצונם של הוריי, מאחר ושמי היה על שם סבתי. אני החלטתי לשנות וכך קוראים לי עד היום.

אני בכיתה א'

איך הרגשתי

הרבה מאוד דברים לא זכורים לי מהתקופה הזאת, אבל אני יודעת שמאוד מאוד שמחנו למרות התנאים הקשים בארץ, שמחנו שאנחנו הגענו לארץ ישראל. בשנת 1948 התחלתי ללכת למעון של נעמת, היכן שהיום בית ספר ביאליק ברחוב לוינסקי. למרות שהתנאים לא היו פשוטים שמחנו להיות פה בארץ ישראל. היה לי קשה מאוד כי לא דיברתי עברית, דיברתי רק פולנית, יידיש ורוסית. כולנו היינו ילדים עם שפות זרות, התחלנו לדבר בעברית ואז החלטתי שגם בבית אני רוצה להמשיך לדבר עברית וללמד את הוריי עברית. לא הסכמתי לדבר שום שפה אחרת וכך למדנו את השפה העברית. לא היה פשוט. על מנת להתאקלם הוריי עבדו מאד קשה. עברנו מלחמות, אבל הייתה תקווה ושביעות רצון. בגיל 5 נולדה אחותי חנה, חיינו אז בדירה הקטנה והצפופה. בגיל 9 עברנו לשכונה חדשה – נווה צה"ל – של עובדי משרד הביטחון, אנשי צבא ומשטרה. שם הייתה לנו דירה יפה ומרווחת של שלושה חדרים עם מקלחת ושירותים בדירה.

אני מנגנת בפסנתר

עברתי לבית ספר בר גיורא, סיימתי תיכון ושירתי בצבא בשלישות ברמת גן. בדירה זו גרתי עד נישואיי. נולדו לי שלושה ילדים, אני מבורכת בשמונה נכדים וממשיכה להתגורר בתל אביב עד היום.

משמאל: אני בנעוריי, מימין: אני היום

וזה הסיפור שלי.

הזוית האישית

דתיה ואמה: למרות שהמפגשים התקיימו בזום, היה מרגש מאד. נוצר קשר קרוב ועמוק ביננו. הדרך בה רבקה (המורה המובילה רבקה שמאי) הובילה את המיזם היה בסבלנות ובנועם. היה לנו כיף ולמדנו אחת על השנייה, עבדנו בעבודת צוות ובשיתוף פעולה יפה מאוד. אני מודות מאוד לרבקה שהעבירה את המפגשים בצורה כל כך טובה ונעימה.

דתיה ענבר תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: הטבעת של אמי

מילון

לא לגאליים
מזוייפים, בלתי חוקיים.

גורליצה
גורליצה (בפולנית: Gorlice, ביידיש: גאָרליץ, נהגה "גוֹרליץ") היא עיר קטנה בדרום פולין (בעבר בגאליציה), 287.2 קילומטר דרומית לוורשה, ובה אוכלוסייה של 28,707 איש (נכון ל-2004). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי הוסתר בחדרה עד להקמת המדינה. את אמי ואותי היו לוקחים אליו מדי פעם במשך חצי שנה“