מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה והטביעה

סבא שלי ואני - חביב וליאם
אח של סבא חביב שורה שלישית הכי ימני
תיאור המסע של סבי לארץ ישראל

סבא סיפר לי: מסע העלייה לארץ ישראל התחיל בכך שיצאנו מהבית במרוקו ונסענו ברכב. מצאנו עוד רכב שחיכה לנו, ירדנו מהרכב ועברנו לרכב השני. את כל זה עשינו כדי שהממשלה לא תתפוס אותנו עולים לישראל.

כשעלינו לרכב השני נסענו 50 קילומטר, אחר כך מצאנו עוד רכב מחכה לנו. עלינו עליו ונסענו עוד 50 קילומטר. הגענו בערב בחשכה לכפר ערבי.

הערבים עבדו עם הסוכנים שלנו שעזרו לנו. הסוכנים שילמו לערבים כסף כדי שישמרו עלינו. "ישנו שם ערב אחד, כשבצד אחד פרות, עזים וחמורים ובצד השני גדר החוסמת את המעבר".

סבא סיפר לי  על אחיו: עבר ערב ורצינו לצאת לכיוון הים ולעלות לספינה, אנחנו בינתיים מתכוננים ליציאה. אלו שבכפר באו לומר לנו שהים סוער ואנחנו לא יכולים לצאת – תחכו למחרת. ישנו שם עוד ערב. באמצע הלילה בשעה 3 בבוקר באו ואמרו לנו שהים יותר שקט ושאפשר לצאת. הלכנו בערך קילומטר וחצי ברגל בתוך השדה. היה חורף באותו זמן האדמה הייתה בוצית, הרגליים שלי נתקעו בבוץ ונעליי נשארו שקועות בבוץ. הגענו לחוף, עלינו על הספינה ובספינה  44 איש ומתוכם 4 משפחות, אני ואימא שלי ושני אחי. סבא שלי עם אשתו והילדה. דוד שלי עם אשתו וילדיו. והייתה עוד משפחה שלא הכרנו.

הגענו ללב הים, וכל גבול הים קילומטר וחצי עברנו לצד השני של הספרדים. באמצע הים הפך סוער. בים נעשתה מערבולת, וכמעט טבענו. בעל הספינה ועוד שותף דיברו בניהם ספרדית, ואחד אמר לשני תקפוץ למים, תשחה לצד השני ותגיד לאלה שמחכים לנו שלא נוכל לעבור מפה, צריך לעשות משהו. עברה שעה ועדיין מצאנו את עצמנו בלב הים. אחר כך נתנו לנו סימן עם פנס בלילה – שאפשר לעבור דרך הנמל. בדרך היו שוטרים על סירות אשר בדקו את האנשים העוברים בנמל. לכל שוטר שילמו כדי שלא יגלו אותנו .סוף סוף הגענו והכניסו אותנו לבית כשאנחנו רטובים ועייפים.

היו גלים בגובה 4 מטרים לכן נרטבנו. בבית שהתארחנו נתנו לנו שמיכות, בגדים חמים ושתינו שתייה חמה ונשכבנו לישון. עד למחרת בלילה. ואז לקחו אותנו בעוד ספינה גדולה. היינו בספינה לילה אחד. למקום בו הפלגנו קראו מנדור מלליה. הגענו למלליה. חיכו לנו הסעות ולקחו אותנו למלגה. במלגה שכנו בערך שבועיים כל המשפחות יחד. לאחר שבועיים באו לקחת אותנו. נסענו לצרפת.

בצרפת שכנו גם  ביחד שבועיים. היה קר והיה שלג בחוץ, אחרי שבועיים באו לקחת אותנו מצרפת לישראל. הגענו לישראל – כל אחד למקום שהוא גר. גרנו בקריית שמונה במשך שנה. אחרי שבועיים קיבלנו הודעה שהספינה הקודמת טבעה. היו בה 43 אנשים. אחד מהם אח שלי. הם עברו באותה הדרך, הים היה סוער, את הספינה של אחי הטביעו בכוונה. שילמו לקצין של האנייה שיטביע אותם. אחרי הספינה הגדולה גררו סירה קטנה לקצין ולעוזר שלו. מי ששילם לקצין היה נצר מלך מצרים.

האנייה טבעה ומצאו 26 גופות. היו שני שמות זהים יהודה ויהודה – אח שלי ומשפחה ששלחה את הבן שלהם. אחי טבע. הממשלה לקחה את הגופות וקברה אותם בקנדור. לאחר 15 שנה שר מהממשלה שלנו דיבר עם מלך מרוקו וקבר אותם בהר הרצל. כששמענו שהם טבעו אימא שלי עברה לגור בקריית ים. כל סיפורי היה מאתגר, קשה, מעייף, עצוב, אבל שווה הכל רק בשביל להגיע לארץ ישראל – הארץ הכי יפה וטובה שאני מכיר.

ראיון עם אמא על ילדותה עם סבא בצל מותו של אחיו יהודה

אני: מתי בפעם הראשונה נודע לך על מותו של דודך יהודה?

אמא: נודע לי על כך כשהייתי בת 12, וסבא לא ממש סיפר ופתח בפני את פרטי מותו של אחיו, רק סיפר לי שאח שלו הצעיר ממנו נפטר בגיל 19 מטביעה בים, הוא לא רצה לפרט לי את נסיבות המוות למרות ששאלתי, פשוט לא דיברו על כך בבית.

אני: לא סיקרן אותך לדעת מה קרה באמת לדודך וכיצד טבע בים?

אמא: האמת, שמאוד הסתקרנתי ולא הסתפקתי בתשובותיו של סבך, ולכן החלטתי לפנות אל סבתי מרים ולשמוע מפיה את הסיפור המפורט.

אני: לא חששת מהשיחה איתה?

אמא: חששתי מאוד מאופן התגובה שלה אבל החלטתי לנסות עם המון תקווה להצלחה.

אני: נו ו… אמא?

אמא: נסעתי לבקר את סבתי, בחדר השינה שלה הייתה תלויה על הקיר תמונתו של דודי יהודה, שהיה יפה תואר. שאלתי את סבתי "בן כמה היה דוד יהודה כשנפטר ואולי תספרי לי ממה הוא נפטר"? ואז להפתעתי, עיניה נמלאו בדמעות, היא נאנחה אנחה קלה והחלה לספר לי את הסיפור על טביעתה של ספינת אגוז. הסיפור מפיה היה כל כך עצוב ומרגש עד דמעות. חיבקתי את סבתי דקות ארוכות, כששתיקה הציפה את החדר. בתור ילדה, היה לי מאוד קשה להכיל את הסיפור ולא העזתי לדבר עם אבי על כך, רק לאחר שנים רבות לאחר שנישאתי והפכתי לאם, וכשהעלו את עצמות הנספים באנייה, רק אז דיברנו על כך.

אני:  תודה לך אמא, שמחתי לשמוע את הסיפור מפיך.

 

המצגת המלאה:

 

הזוית האישית

בעבודה זו סיכמתי את סיפורם של אלה שכבר לא איתנו, שאחראים על נכדים ונינים. למדתי שפעם עברו מסע קשה רק כדי לשבת בתוך בית שכולו שלך, שנמצא במדינת ישראל. הם עברו הרבה דברים, כישלונות, עייפות, רגעי משבר, עצב, בכי ובדידות, אבל גם שמחה כשידעו שהם עולים על הספינה ועומדים להגיע לישראל. לא האמנתי שזה מה שעבר על מבוגרים, ילדים ואפילו קשישים. אני כל כך מעריכה את אותם האנשים וכמובן את מדינת ישראל. למדתי שאם קשה לעולם אסור לוותר ותמיד להשיג את המטרה. אני מודה לכל אותם הנספים והאנשים שהגנו על האיש הכי יקר לי בתוך הסיפור הזה סבא שלי. כשסיפר מה עבר עליו הרגשתי שאני רוצה לבכות ולחבק אותו, אך לא רציתי לרגש אותו יותר ממה שהוא התרגש. תודה לך סבא שתרמת לי ידע רב, הראית חוזק שסיפרת לי את סיפורך. בסך הכול נהניתי מאוד לכתוב עבודה זו.

מילון

קנדור
עיר באזור מרוקו

ציטוטים

”הכל היה שווה בשביל להגיע לארץ ישראל הארץ הכי יפה וטובה שאני מכיר“