מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה החשאית ממרוקו

אות ההצטיינות שקיבל יוסף מצה"ל
יוסף בן עמי
הנער יוסף עולה לארץ ללא הוריו

שמי מירי ציוני, אני מתעדת את קרוב משפחתי, יוסף בן עמי. יוסף נולד בשנת 1940, למשפחה בת 10 אחים. הוא עלה לישראל בשנת 1953 כשהיה בן 13. טרם עלייתו התגורר עם משפחתו בעיר תאזה שבמרוקו. סבא יוסף הוא מסורתי בנטייתו הדתית.

סיפור העלייה החשאית

יוסף  ועשרת אחיו נולדו וגדלו בעיר תאזה, אמו של יוסף עסקה בתפירה, ואביו ניהל חנות קטנה. הילדים למדו בבית הספר המוסלמי "מז'ילמאן",שבו לימדו צרפתית ומקצועות חול וכך ידעו הילדים לדבר בצרפתית מלבד מרוקאית שהיו מדברים בבית. אחרי הלימודים הבנים היו הולכים לבית מדרש ללמוד את מקצועות התורה. באזור בו יוסף היה גר לא היו שירותים ומקלחות בבתים, אלא בחוץ וכדי לחמם את המים נעזרו על ידי פרימוס גדול.

בקהילה היהודית בעיר תאזה היו מנהגים מיוחדים לדוגמא: לאישה שיולדת הייתה מקהלת הילדים שרה בחדר ליד כדי שהלידה תהיה קלה יותר, או למשל בפסח היו אופים מצות ומכינים יין בבית. יום אחד הגיע שליח מישראל אשר סייע לסוכנות היהודית שאחראית על העלייה לישראל, ובישר שהוא יכול להעלות לארץ כחמש משפחות. המשפחה של יוסף נרתמה להיות מחמשת המשפחות שיעלו לארץ ישראל, השליח הורה למשפחתו של יוסף לשמור על חשאיות מוחלטת ולא לספר לשכנים ואף לא לקרובי המשפחה אלא להתארגן מהר בחשאי. הם נתבקשו לקחת עמם מעט אוכל בגדים ולהגיע לבית הכנסת במקום בשעת לילה. הסוכנות דאגה לשמור על חשאיות מפני התנגדותם של ערביי ישראל לעליית יהודים לארץ, הפגישה נעשתה בבית הכנסת שבעיר משום כך הערבים לא יכלו לשמוע ולהפריע בנעשה.

יוסף ומשפחתו התארגנו במהירות וכשהגיעו לבית הכנסת בלילה, חיכה להם השליח שקיבל את המשפחות והורה להם להיכנס למשאית שבה חמשת המשפחות ייסעו לקזבלנקה (העיר המרכזית). כאשר הגיעו לקזבלנקה לקחו אותם למחנה סודי שבו שהו כל היהודים שרצו לעלות לארץ ישראל דרך הסוכנות, יוסף ומשפחתו שהו במחנה יחד עם עוד משפחות יהודיות. לאחר כשבוע ששהו במחנה הסוכנות הודיעה למשפחתו של יוסף שישנו שינוי בתוכנית, השינוי היה: מעלים קודם את הנערים של המשפחות – בני נוער בגילאי 11-14,דרך מוסד "עליית נוער" לבד, ללא הורים, ורק מאוחר יותר כחודש לאחר מכן שאר ההורים והמשפחות יעלו בעלייה אחרת. הוריו של יוסף לא אהבו את השינוי בתוכנית ואף אמו הגיבה בבכי כששמעה את הבשורה, אך לבסוף הצליחו לשכנע אותם לשלוח את בנערים בעלייה זו.

תלוש רכישת מוצרים למשפחות מרובות ילדים

כבר למחרת התאגדו כל בני הנוער של המשפחות וביניהם יוסף בן ה-13 ואחיו עמרם בן ה-12, עלו לאונייה שיצאה מקזבלנקה לצרפת, שם היו אמורים לשהות כחודש וחצי. רובם של הנערים היו בני מצווה והסוכנות היהודית החליטה לחגוג לכל הנערים בר מצווה, הסוכנות דאגה ללבוש חגיגי – חליפה ונעליים לכל נער, וסט תפילין, החגיגה הייתה גדולה ומרגשת, אך עם זאת בליבם של הנערים היה עצב גדול שהוריהם לא איתם כדי לחגוג עמם זאת.

לאחר ששהו בצרפת, הפליגו באונייה לישראל, ההפלגה נמשכה שבוע שבמהלכה עברו העולים קשיים כמו הקאות, סחרחורות, בכי וגעגועים עזים להוריהם, זו בעצם הפעם הראשונה שהילדים עזבו את הבית ושהו במקום זר ללא הוריהם. כאשר הגיעו ארצה ההתרגשות הייתה עצומה, הם נישקו את אדמת הארץ ובירכו "שהחיינו". תקוותיהם וציפיותיהם היו לקבל יחס חם ואוהב  מהיהודים ששהו בארץ, אך מיד הגיעה האכזבה הם נלקחו למחסנים ורוססו באבקה שמפזרים על חרקים (ג'וקים) וטיפולי הקרנות באמירה שהם מביאים עמם מחלות.

לאחר הריסוסים וההקרנות לקחו את הילדים למוסד נוער בחיפה כדי שיהיו שם עד שההורים ושאר המשפחות יעלו, רק לאחר כשנה וחצי יוסף ראה את הוריו!  וכך סיפר: "ביום אחד כשקראתי ספר בחצר המוסד ליד מכונות הכביסה וחיכיתי לכביסה, אבי הפתיע אותי והופיע במקום לאחר כשנה וחצי שלא ראיתיו.". יוסף, אביו ואחיו התרגשו ובכו, אימם חיכתה להם בבית. היא סיפרה להם ששהו עד כה במעברה בלוד באזור תל אביב, אך לא ניתנה להם הבחירה לקבוע היכן ירצו לגור ולקחו אותם באחד הלילות ללוד. לאחר מכן השתקמו ועברו לגור בחיפה. אחיו של יוסף המשיך ללמוד במוסד מקצועות כגון נגרות ותפירה, אך יוסף ראה את הקושי הכלכלי בבית והחליט לעזוב את המוסד ללכת לעבוד ולעזור בבית. הוא עבד בנמל. לקראת גיל 18 הלך ללמוד הוראה, ובעצם עבד מהבוקר עד הצהרים בנמל ומאחר הצהריים עד הערב למד הוראה.

לאחר כשנה התגייס לצנחנים ושירת שם כמה חודשים, לאחר מכן שלחו אותו ללמוד כשלושה חודשים קורס מכי"ם (מפקד כיתה). הוא התגלה כמוכשר לכך.. לאחר שסיים והוכיח את עצמו בצורה טובה שלחו אותו לקורס קצינים. כשסיים את ההכשרה קיבל דרגת סג"ן. לאחר שסיים את הצבא המשיך ללמוד הוראה. במלחמת לבנון הראשונה נקרא יוסף למילואים להלחם במלחמה. הוא עבד כ- 30 שנה  במוסד לנוער בסיכון (במפתן), הוא לימד ועבד עם בני נוער שנשרו ממסגרות בתי ספר, והמוסד היה תחנה אחרונה לפני כלא. יוסף לימד נגרות, ושימש כסגן מנהל במפתן.

בשנת 1967 התחתן סבי יוסף עם מרים, ולאחר כשנתיים עברו לגור בנצרת עילית ונולדו להם שלוש בנות. בנוסף יוסף התנדב במשטרה כ- 20 שנה! כיום יוסף גר בחדרה עם אשתו מרים, עם שלוש בנות ותשעה נכדים, ומספר את סיפורו כדי שישמר לדורות.

הזוית האישית

מירי: מסיפורו של יוסף למדתי המון על הכמיהה העצומה של היהודים בגולה לעלות לארץ ישראל ועל התמודדות עם קשיים רבים בעצם העלייה, כאשר סיפר לי שהם נאלצו לעזוב את הוריהם, תיאור זה עורר בי צמרמורת ולהזדהות עם רגשות ההורים שהתקשו לשחרר את בנם לעלות לבד לארץ, התרשמתי שחייהם לא היו קלים, קשיי הקליטה בעלייתם ארצה וההישרדות בארץ הנחילו לדור הבא ערכים של אהבת הארץ וההשתקעות בה, כיבוד הורים וקדושת החיים.

מילון

מעברה
מחנה של מגורים ארעיים (אוהלים, צריפים וכדומה) לעולים (בשנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל)

תאזה
עיר בצפון מרוקו ששוכנת בין הרי הריף להרי האטלס התיכון. העיר מוקפת בחומה שהוקמה כנראה במאה ה-12, והורחבה מספר פעמים מאז הקמתה. העיר העתיקה כוללת מסגד גדול שנבנה על ידי שושלת אל-מוואחידון ומהווה אחד הדוגמאות המוקדמות ביותר לסגנון הארכיטקטוני של שושלת זאת. כמו כן ניתן למצוא בה גם מדרסה שנבנתה במאה ה-14. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בקהילה היהודית בעיר תאזה היו מנהגים מיוחדים: לאישה שיולדת הייתה מקהלת הילדים שרה בחדר ליד כדי שהלידה תהיה קלה יותר“