מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה הבלתי לגלית מעיראק לארץ בשלהי 1947

*
*
מסעה של נורית עזר לארץ ישראל

"נור, נור, קומי", יד רכה נענעה את כתפיי, ומשכה אותי מתחת לשמיכה והעמידה אותי על הרצפה. "תעזבי אותי אני רוצה לישון, עוד לא בוקר". ש ש ש. אותה יד הפשיטה מעלי את הכתונת והחלה להלביש אותי בשמלות, זו על זו במידות שונות. אחר כך הושיבה אותי על המיטה והחלה לגרוב לי גרביים, ולהנעיל לי נעליים. כל אותו זמן, ייללתי ובכיתי, שיניחו לי ויתנו לי לישון. פתחתי את עיניי כשדמעות זולגות על לחיי, אימא עמדה מולי החזיקה בכתפיי וליטפה את ראשי. "אם תהיי ילדה טובה ותפסיקי לבכות, אבא ייקח אותך ואת אחותך סעידה בכרכרה ויקנה לך נעלי לק שחורות מבריקות". הנעלים החדשות המובטחות היו בקשתי מאבא  מזה כמה זמן. הפסקתי לבכות וירדתי כבדה ומסורבלת עם ריבוי השמלות והגרביים, איבדתי את שיווי  המשקל במדרגות וכמעט נפלתי. אילולא ידיה התומכות של אימא שיצבו אותי, בוודאי הייתי מתגלגלת במדרגות.

בחוץ שקט וחושך, כרכרה רתומה לשני סוסים מחופה בברזנט שחור, חכתָה בקצה הסמטה. "אבל יש חושך עוד לא פתחו את החנויות", יללתי. ש ש ש ש, אבא הרים אותי, הושיב בכרכרה ואימא הזילה דמעות.

אחותי סעידה עלתה אף היא לכרכרה מחזיקה "בקצ'ה", צרור בגדים, והתיישבה לידי. לא הבנתי כלום ולא ידעתי שרק כעבור כשלוש שנים אראה את הוריי שוב במעברה בהוד השרון.

המסע הלילי כילה את דמעותיי. נרדמתי על כתפיה של אחותי, כשידה מחבקת את כתפיי.

הזיכרון הבא שלי היה ברכבת צופרת ומשקשקת, מלאה באנשים דחוסים, מהם עומדים, מהם יושבים, מהם נשענים על קירות הרכבת לועסים בכל פה.

"אני רעבה, אני רוצה לאכול", תבעתי. בסבלנות ובשקט, פתחה אחותי בת ה-16  את הבקצ'ה והוציאה פיתה עיראקית, בתוכה ביצה קשה וחתיכות של עגבנייה. חצתה את הפיתה ודחפה לידי, "תאכלי ותשתקי", לחשה. מישהו העביר לנו בקבוק שתיה. פרט ל"ארוחה" זו לא בא אוכל לפינו עד שהרכבת הגיעה לבצרה. שם אמור דודי גורג'י לקחת אותנו אליו הביתה.

דודי גורג'י, אח של אמי, היה פעיל עלייה, שעזר בהברחת יהודים לארץ. כיוון שהיה אמיד ונדבן, היה ביכולתו לממן את הבריחות מבצרה לאירן. עייפות ומותשות חיכינו בשמש הקופחת, ברציף מאובק של הרכבת הלילית מבגדד לבצרה. כשסוף סוף ראינו כרכרה דוהרת לעברנו, קמנו במהרה, ניערנו את האבק מעלינו, והלכנו לעבר הכרכרה. לשמחתנו, זה היה הדוד גורג'י, אותו ראיתי רק פעם אחת כאשר ביקר את הוריי בבגדד, כמה חודשים לפני כן. כנראה כדי לדון עם הוריי בכל הקשור לעלייתנו של אחי ושלנו ארצה. אחותי ואני עלינו לכרכרה ונסענו אל ביתו של הדוד בעיר בצרה. הדודה לקחה אותנו תחת חסותה, אותי רחצה בגיגית תחת ברז גדול ממדים. תוך כדי רחצה שרה לי שירים, בכל פעם ששפכה עליי "טסה", קערית עשויה מתכת, מלאה במים חמים, פתחה בצהלולים, כדי לגרום לי לצחוק.

אצל הדוד שהינו מספר חודשים. היה צורך לנהוג בזהירות רבה מחשש הלשנה או לעורר את חשדם של השכנים המוסלמים ושל המשטרה העירקית. לימים, אימא תספר שהקוד שלנו בינה ובין הדוד היה "מכונות תפירה", כי אבא היה חייט וטבעי שיתעניין במכונות תפירה. "כמה דאגתי, בכיתי והתפללתי לקדוש ברוך הוא שאתן ואחיכם יחזקאל", האח הבכור שלנו שעלה לבדו ארצה והוא רק בן 18, "תגיעו בשלום".

באחד הלילות העירה אותנו הדודה. נתנה לאחותי צידה לדרך וביקשה שנשמור על השקט ונצא החוצה. אני שלא הבנתי כלום ולא ידעתי לאן פנינו מועדות, נצמדתי לאחותי. "נור אל תפחדי, הדוד לוקח אותנו לטיול, בחושך? כן זה מקום יפה שצריך לראות רק בלילה". ירדנו יחד במדרגות. ברחוב, מישהו משך את שתינו ודחף אותנו לטנדר סגור. צנחתי על ברכיו של מישהו, כעבור זמן מה נדחסו עוד אנשים. אישה שמנה התיישבה עלי וכפתורי שמלתה מחצו את פניי.  לא יכולתי להוציא הגה. ישובים ב"קומות" נסענו. הדרך הלא סלולה והמהמורות בה טלטלו אותנו. כל טלטלה כזו גרמה לראשנו  להיחבט בתקרת הטנדר הסגור, ולנשימתנו להיעתק. לא יכולתי לנשום ובוודאי לא להיפטר מהאישה שישבה עלי.  מידי פעם ניסיתי לדחוף אותה מעליי ללא הצלחה. כל דחיפה לוותה בקללות של האישה.

בחשיכה גמורה הורידו אותנו מהטנדר, בזה אחר זה החלו האנשים לרדת, היה נדמה לי שלעולם לא יפסיקו האנשים לצאת מהטנדר. לימים נודע לי שבאותו טנדר קטן וסגור דחסו 25 אנשים, ביניהם 3 ילדים, אח ואחות כבני 8, 9, ואני ילדה כבת 6, השאר מבוגרים יותר.

דחפו אותנו לתוך חורבה, והאיצו בנו לעלות במדרגות הרוסות אל הגג. זכור לי שכמה מחברי הקבוצה מעדו ונחבלו. כשהיינו על הגג, הושיבו אותנו ליד קיר ודחפו לידנו, "סמון", חתיכת לחם שחור עם גוש גבינה בלתי מזוהה. מסתבר שזו הייתה גבינה צהובה, שכנראה נשלחה בקופסאות פח גדולות על ידי הג'וינט למען העולים. מכיוון שמעולם לא ראיתי ולא אכלתי גבינה צהובה, נתקעה לי הגבינה בגרון, התחלתי להשתנק, מישהו הושיט  לי מים. בקושי רב החליקה הגבינה במורד הוושט. בנס לא נחנקתי. אחותי הנבוכה,  מהאכילה המוטרפת שלי טלטלה אותי, "תתביישי לך "זנבות עכבר" כך כינתה אותי  סעידה בשל צמותיי הדקות ובכל פעם שכעסה.

לפנות בוקר, נדרשנו שוב להידחק בטנדר.  הנסיעה נמשכה שעות רבות בחום לוהט, במחנק, ובבליעת אבק  שיבש לנו את הגרון, וסימא את עינינו. רק בשעות הצהריים עצר הטנדר. גבר חבוש בכפייה ירד מהקבינה, פתח את דלת הטנדר וציווה עלינו לרדת. בשתיקה חנוקה, ירדנו בזה אחר זה מהטנדר ונעמדנו באי סדר זה ליד זה. הטנדר עזב אותנו, והגבר חבוש הכפייה ציווה עלינו ללכת אחריו. הוא לא דיבר איתנו רק הורה בידו שנלך אחריו. המסע המייגע שהיה מלווה בתלאות רבות, החל. בלהט של 50 מעלות צלזיוס, ללא מים וללא אוכל, נתונים לחסדיו של מדריך הקבוצה הערבי, שלא חסך בקללות ובעלבונות ולפעמים בשתיקה רועמת ומבטי בוז. המבוגרים שידעו לאן פנינו מועדות, נשאו את הסבל והתלאות בשקט, מלאים בתקווה שבסוף המסע נגיע למחוז חפצנו, הארץ המובטחת.

רק אני ושני הילדים האחרים לא ידענו לאן אנחנו הולכים. לי, אחותי אמרה שאנחנו עולים לקברו של עזרא הסופר.  "מי זה עזרא הסופר ולמה אנחנו צריכים ללכת לשם"? רגזתי. "תשתקי כבר את תמיד מתלוננת. את לא רוצה שעזרא הסופר יברך את אבא ואימא? תשתקי ותלכי". היא משכה אותי בידיים ודחפה אותי קדימה.

רגליי שקעו בחול הלוהט, השמלות הרבות הכבידו עליי, הצמא ייבש כל לחלוחית בגופי. ידעתי ששום בכי ותלונות לא יעזרו, כולנו סבלנו, מיובש רעב וצמא. מסתבר שהלכנו באזור של מלחות מדבריות הנמצאות באזור שט אל ערב.

רק כשהחשיך, ציווה עלינו המדריך הערבי, לשבת. "תישנו על החול, בבוקר מוקדים נמשיך ".  הוא פרס את העאביה שלו והשתרע על החול. אחותי  הוציאה את הבגדים מהבקצ'ה ופרסה את המפה שבה היו צרורים הבגדים. חלק מהבגדים שימשו ככרית. נשכבתי על גבי, צופה במרחבי השמים זרועי הכוכבים. הקור חדר לעצמותי, רחשי המדבר הציתו את דמיוני, היה נדמה לי שאני שומעת יללות זאבים, הנה תבוא מפלצת עם עיניים אדומות כמו דם ושיניים חדות וגדולות, תיפער את פיה ותנגוס בבשרנו וכולנו נמות במדבר ואף אחד לא ידע. נצמדתי לגופה של אחותי, טמנתי את ראשי  בגבה, עצמתי את עיניי חזק חזק, כנראה שנרדמתי. גערותיו  וצעקותיו של המדריך העירו אותנו בבהלה, "קומו, עצלנים", צריך להמשיך.

כולנו קמנו, אספנו את הבגדים שלנו, נעמדנו סביב המדריך וחיכינו למוצא פיו. ללא אומר ודברים, הלך לראש הקבוצה והחל ללכת ואנחנו אחריו. ככל שעלה היום להט המדבר כילה את כוחנו. התחלנו לפשוט את הבגדים המיותרים מעלינו לזרוק אותם בדרך בה הלכנו. מידי פעם אחותי הייתה פורסת את המעיל על החול מתיישבת מעט וקוראת לעזרתו של אלוהים. לימים הבנתי למה אחותי לא זרקה את המעיל החורפי שלבשה ונשאה אותו כל הדרך. לקראת הצהריים הופיע הטנדר מאי שם. הוריד ג'ריקנים ושק יוטה גדול. המדריך עצר אותנו. הורה לנו לגשת לטנדר. כולנו התקרבנו לטנדר. המדריך והנהג הוציאו משק היוטה פיתות עבשות ויבשות, אחר כך הרימו את הג'ריקנים וציוו עלינו לעמוד בשורה.  הם שפכו מים לתוך טסה ונתנן לכל אחד מאתנו לשתות את המים שבטסה. כשקרבתי את הטסה לפי, טעם וריח של בנזין מילא את פי ונחיריי. למרות הטעם והריח כולנו שתינו בצמא את המים. אחר כך נודע לנו, שנהג הטנדר חשש להיתפס על ידי שומרי הגבול  העירקי. מילא את ג'ריקני הבנזין במים, כדי שלא יצטרך לתת הסבר בשביל מה לו כל כך הרבה מים.

מידי פעם היה הטנדר מופיע ומספק לנו מי בנזין ולחם יבש. נשאנו את תלאות המדבר בדממה וללא תלונות. למרות פצעי הגוף והנפש. הלא מה לא יסבול יהודי ההולך אל ארץ מולדתו, אל ארצו המובטחת של אברהם. אני ואחותי סבלנו רבות, רגלינו התנפחו, שלפוחיות רבות כיסו את רגלינו. כשנפתחו, הפכו לפצעי מוגלה מזוהמים. המלח וחול המדבר אכלו את עורנו. לא יכולנו לעצור, "דהרנו" אחרי המדריך, לא הרשינו לעצמנו לפגר אחר הקבוצה.

העקבות בחול והבגדים המפוזרים בחול היו כתמרורים זורחים בלילה חשוך למשטרת הגבול העירקית. הם  מצאו בקלות את השיירה  ועצרו אותנו באיומי רובים. השוטרים  לבושי המדים, שרכבו על סוסים, התקרבו אלינו והחלו לחקור אותנו. חיפשנו את  המדריך  שהצליח להיעלם, כאילו כיסה אותו החול והותיר אותנו לגורלנו.  אחד מחברי הקבוצה ביקש שנאסוף את התכשיטים שיש לנו כדי לתת אותם שוחד לשוטרי הגבול. זכור לי שאחותי החלה לפרום את בטנת המעיל, שם אימא  תפרה תכשיטים שנוכל להשתמש בהם לכשנצטרך, רק אז הבנתי למה אחותי סירבה להיפרד מהמעיל. כשהיא החלה להוריד מאצבעה טבעת עם זוג כדורים בראשה, לא נתתי לה, היא הצליחה להחביא את הטבעת בפיה ולא למוסרה לערימת התכשיטים שנאספה במטפחת ונמסרה לקצין שרכב בראש שוטרי הגבול. למזלנו הרע השוטרים לקחו את התכשיטים אך סירבו לעזוב אותנו. הם ציוו על הקבוצה לחזור על עקבותיה. כל טענותינו שאנחנו טעינו בדרך ואנחנו עולים לרגל לקברו של עזרא הסופר היו קלושות ולא עמדו במבחן המציאות, "אל תשקרו" זעם הקצין, "אתם הולכים לפלסטין, אתם ברחתם מעירק". הוא הצליף בשוט על "דובר" הקבוצה. הביט סביבו, עיניו נתקלו בעיני, רמז משהו לשוטר שמן שרכב אחריו. השמן ירד מהסוס, ניגש אליי אחז במותניי והעלה אותי על הסוס, "הילדה לא תחזור, עד שלא תאמרו  את האמת, לאן אתם בורחים." אחותי פרצה בזעקות שבר, ואילו אני חייכתי מאוזן עד אוזן, הנה אני על הסוס, לא אצטרך ללכת ברגל.

כמובן שלא הבנתי  ולא הייתי מודעת לסכנה בה היינו מצויים.

שוטרי הגבול הותירו את הקבוצה במדבר ללא אוכל ומים, ואילו אותי הושיב השוטר השמן אחריו על הסוס, אוחזת בחגורה העבה שעל מותניו, כולי אושר. לא דאגתי לאחותי ולא חשדתי בכלום, איזה ניסיון עם שוטרים ומשטרה יש לילדה בת 6 ?

לאחר כשעתיים של רכיבה מפרכת, רגליי "נרדמו", מפסעתי דיממה מהשפשוף עם גבו של הסוס. ה"בגד" שנותר על גופי לא היה מספיק עבה שיחצוץ ביני לגבו של הסוס המזיע.

השוטר השמן הוריד אותי מהסוס וגרר אותי אל מבנה עלוב, מוזנח, שריח ביוב וצחנה עלו ממנו. הוא זרק אותי על האדמה הזרועה  בצואת אדם ובעלי חיים, הסירחון גרם לי לבחילה ולסחרחורת. "תישארי, אני תיכף אבוא לקחת אותך" אמר השוטר השמן, נעל את דלת תא המעצר והלך. אני מוכרחה לציין שתחילה נתתי אמוני בשמן, הוא נראה בעיני הילדה שלי כמו אבא, לא ידעתי כמה סבל הוא יגרום לי.

חיכיתי שהשוטר השמן יבוא ויוציא אותי מהתא, אם תרצו, מהחושה המסריחה. מפוחדת, צמאה ורעבה חיכיתי לשווא, השלפוחית לחצה, בלית ברירה ישבתי ליד קיר והשתנתי מבלי להוריד את התחתונים, חששתי שמישהו יראה אותי כשאני בלי תחתונים. בקושי הצלחתי להתרומם, כאבים עזים תקפו אותי בבטן התחתונה, הפיפי שרף, הרעב והצמא הוסיפו את שלהם. מתפתלת מכאבים נשכבתי על בטני על האדמה המזוהמת ובכיתי ללא קול. הלילה ירד, הכאבים התגברו ואין נפש חיה שתבוא לעזרתי ותקל על כאביי. איני יודעת איך שרדתי אותו ליל אימה לבדי בסירחון ובחום המחניק ללא מים וללא אוכל.

רק בבוקר למחרת הופיע השוטר השמן, פתח את התא, ציווה עליי לקום ולבוא אחריו. "תן לי בבקשה מים" התחננתי, הוא הביט בי, כנראה משהו זע בליבו למראי האומלל, "נגיע לחדר ואתן לך מים ואוכל". המחשבה על מים ואוכל האיצה בי. בשארית כוחותיי ולמרות הכאבים, רצתי אחריו. הגענו לצריף  מט ליפול, השוטר השמן, פתח דלת חורקת והורה לי להיכנס. הוא משך כיסא רעוע והורה לי לשבת, בקושי הצלחתי לשבת על הכיסא, גופי כאב, עורי צרוב השמש והמשופשף, שרף ויקד כאילו שיפודי אש צורבים וחורכים  אותו. השמן התיישב מולי, גחן לעברי.

"מה שמך, ילדה יפה"?

"נור"

"אה, יבורכו השמות, גם לבת שלי קוראים נור" חייך.

"נור,  אני רואה שאת ילדה חכמה, את בטח יודעת לאן אתם הולכים"

"בטח" אמרתי בגאווה, "לבקר בקבר עזרא הסופר, בשביל לברך את אבא ואימא."

"את משקרת, כי את פוחדת ממני"

"בחיי אימא ואבא, ככה גם סעידה אמרה לי".

"תפסיקי לשקר" זעם. הוא הוציא, שוקולד שנמס מהחום, קירב אותו אל פי, "אם  תגידי את האמת, אתן לך את השוקולד". תארו לעצמכם, מה השוקולד עשה לילדה מורעבת וצמאה.

פתחתי את פי לנגוס בשוקולד. השמן משך את ידו, וסטר לי על פי, דם התחיל לנזול מפי. באחת קם מכיסאו, לקח את השוקולד ודחף אל פי המדמם, משך אותי  מהכיסא והטיח בקרקע. כנראה שהתעלפתי, כי כשפקחתי את עיניי ראיתי את הקצין לוחש משהו לשוטר השמן.

השוטר השמן, ניגש אליי, הקים אותי והרכיב על הסוס שעמד ליד גדר המתחם של משמר הגבול העירקי. בלי אומר ודברים, רכבו השוטרים אל קבוצת העולים. כשהגיעו אליהם הורידו אותי. וחזרו כלעומת שבאו. איני יודעת וגם הקבוצה לא ידעה, מי משך בחוטים והציל אותנו.

אובדים, צמאים ורעבים נשארנו עומדים בחול המדבר הלוהט. מאי שם נשמע טרטור מכונית, כולנו פנינו לעבר הקול, כאילו מתוך החול יצא הטנדר, בו ראינו את המדריך יושב בבטחה ליד הנהג. כשהתקרבו ירדו מהרכב וניגשו אלינו.

"מה קרה, למה אתם נראים מפוחדים"? היתממו. כמובן שספרנו את מה שקרה.

"אה, באלוהים, אם הייתי יודע, לא הייתי עוזב אתכם ככה" אמר המדריך. לאחר שנתנו לנו את הפיתות היבשות ואת מי הבנזין, נסע הטנדר לדרכו ואנחנו המשכנו את המסע במדבר הלוהט. למחרת קרוב לחצות הגענו לנאת מדבר שקראו לה "מחמרה". הכניסו אותנו לאוהל בדווי, ציוו עלינו לשבת בשקט. זכור לי שהקבוצה "נזרקה" מעייפות על אדמת האוהל. אני נרדמתי מיד.

"בנת, בנת", מישהו טלטל את כתפי, התיישבתי מיד, אישה לבושה שחורים, שמה בידי חתיכת פיתה וכוס תה. לא אשכח לעולם את צבעו וטעמו של התה שלא לדבר על ריחה וטעמה של הפיתה הטריה והחמה.

"המנוחה" באוהל הבדווי הייתה קצרה. משום ששוב נצטווינו לצאת מהאוהל, "עלינו להמשיך בדרך" אמר המדריך. בזמן שהייתנו הקצרה במחמרה, לא שמעתי קולות של בני אדם, רק נביחות הכלבים ופעיות הבקר הפֵרו את דממת הלילה ההזוי ההוא. בחשיכה גמורה, רצנו אחר המדריך, תוך חציית תעלות מים ומעבר בין הדקלים, באחד הדילוגים, איבדה אחותי את הנעל שלה. היא עיכבה את השיירה, וצעקה "הנעל שלי, הנעל שלי". מישהו ירד לתעלת המים ושלה את הנעל, כשראה במה מדובר ועל מה המהומה, יצא מהתעלה, העיף את הנעל, "תראי " אמר לאחותי "הנעל שלך עפה ותגיע לפנייך". כל הקבוצה פרצה בצחוק ואחותי נשארה רק עם נעל אחת קרועה ובלויה וכך המשכנו בדרכנו לעיר אהוואז שבמחוז חוזסתאן בדרום מערב אירן השוכנת על גדות נהר כארון.

בהליכה מטורפת, הלכנו אחרי המדריך כסהרורים, לא ידענו לאן הוא מוליך אותנו. הלכנו אחריו כמהופנטים שנשלטים בידי כוח מאגי שאין לנו שליטה עליו. זכור לי שהלכנו והלכנו, לפעמים רצנו לפעמים התחבאנו מאחורי הסלעים והעצים.  עד שראינו את נהר כארון, אונייה גדולה עגנה בנהר, עיני קלטו שיירה של "כופות", סירות נהר קטנות ועגולות שנועדו להובלת ירקות ופירות לתושבי המחוז. המדריך האיץ בנו שנמהר לרדת לנהר ולהגיע לסירות. בוססנו במים והתקרבנו לסירות, משיט הסירה הורה לנו להיכנס לסירות, היינו 6 אנשים בסירה שקוטרה אולי מטר וחצי, נשכבנו אחד על השני, השייט כיסה אותנו בברזנט, והחל להשיט את הסירה, אל אמצע הנהר. "אני נחנקת, בשם אלוהים, תורידו אותי, אני הולכת למות, נאזם בעלי תעזור לי, התינוק, התינוק." השייט חבט באישה. "אוסקוט" אמר בלחש. האישה דממה. ואנחנו התכווצנו, לא ידענו שיש אישה בהריון בקבוצה שלנו ובוודאי לא יחד אתנו בסירה. הנהר דמם, רק קול המשוטים  המכים במים נשמע. גופי ורגליי המכווצים, ללא יכולת תזוזה, קפאו. היה נדמה לי שגם ליבי קפא מפחד. חנוקים מתחת לברזנט כשריח ירקות מרקיבים חודרים לכל נשימה שלנו עברנו בסמוך לאונייה של חיל הים האירני. מבעד לחורי הברזנט ראיתי אנשים רכונים על מעקה האונייה ומביטים בנהר. בטח כשראו את שיירת הכופות חשבו, שזכו לראות משהו מיוחד שלא כל יום רואים. כעבור זמן מה, הרגשתי שתנודות הכופה נעצרו. מבעד לברזנט המחורר ראיתי את קרני האור, המאירים את השמים.  הכופה נעצרה, הברזנט הורם ואנו יכולנו לנשום. נאזם בעלה של האישה ההרה. ביקש את עזרתנו, כדי להוריד את אשתו מהכופה. כולנו היינו ביטוחים שהיא מתה. גררנו את האישה לחוף והשארנו אותה שם.

כל האנשים שהיו בכופה רצו אל המדריך לספר לו על מותה של האישה ועל הצורך לקבור אותה. "רבי מאיר בעל הנס, שמור עלינו", מלמלה אחת הנשים שהיו אתנו בכופה, טפו טפו ירקה לתוך החזה שלה תוך מלמול ויריקות לכל עבר, אחר כך הצביעה לכיוון בו הנחנו את האישה. לפתע עוד אישה צרחה ורצה לעברנו כשגם היא מצביעה  לכיוון האישה. המדריך ואנחנו איתו רצנו לכיוון שהנשים הצביעו עליו. "תחיית המתים" ממש ברוך הוא וברוך שמו, נשמעה הברכה מכל עבר, האנשים נשאו  זרועותיהם  נשקו את קצות אצבעותיהם כשעיניהם נשואות לשמים. מצאנו את האישה ההרה יושבת על החול מתנועעת  ימינה ושמאלה, עיניה פעורות ופיה ממלמל. נאזם הרים את אשתו מהחול, חיבק את מותניה והוביל אותה עם שאר הקבוצה, אל חורשה קטנה. שם, נס ממש, מצאנו שולחן מלא אוכל. נתבקשנו לעמוד בשורה, "כל אחד יכול לקחת מהשולחן מה שהוא רוצה, האוכל בשבילכם". שכחנו את תלאות הדרך, הרעב הנחה אותנו, נעמדנו בטור, כשהגיע תורי, לקחתי צלחת חד פעמית שלא ראיתי לפני כן, העמסתי ככל יכולתי, ולא אפשרתי לטור להתקדם כי רציתי עוד ועוד, אחרי עמדה אישה, שכעסה על התנהגותי "משחופה", חסרת תרבות, מילת גנאי לחסרי תרבות. דרכה על רגליי החולות והעיפה את הצלחת מידי. בשל כך אחותי נזפה בי קשות, משכה בצמותיי, "תתבישי לך" נזפה בי. בלית ברירה נאלצתי לעמוד בסוף הטור ולהסתפק בשאריות.  לאחר מנוחה של מספר שעות, הגיעו משאיות, העלו את כולנו עליהן, היעד הבא היה עיר המחוז אבאדאן, שאף היא במחוז חוזיסטאן, בדרום מערב איראן, שוכנת על האי אבאדאן שבנהר ארוונד רוד.

איני זוכרת הרבה מהעיר אבאדאן, כי שם שהינו מעט זמן, מאבאדאן הסיעו אותנו למחנה צבאי נטוש בטהראן  ושיכנו אותנו בו, עד שיגיע תורנו לעלות ארצה.

במחנה זה היינו אנחנו הילדים, פרא משולח. אין שום מסגרת, אין כללים, למעשה איש הישר  בעיניו יעשה. היינו 6  ילדים, 3 מהם מקבוצה ששהתה במחנה לפנינו. פשטנו על מחסן בגדים שכנראה הג'וינט סיפק. לקחנו מכל הבא ליד, אני לקחתי בגדים בשביל אחותי, שכמובן לא התאימו לה ולא הייתה מעוניינת בהם, ואף דרשה בתוקף שאחזיר אותם. גלשנו במורדות הר מושלג, הכנסנו את רגלינו במי  השלג הקפואים, כדי להראות את כוח הסבל שלנו. הטרדנו זוגות אוהבים, הצקנו למסיק הדוודים השחור. כנקמה, היה מדליק את הדוודים בשעות הבוקר המוקדמות, ואילץ את המתרחצים שבאו אחרי ארוחת הבוקר להתרחץ  במים קרים.

רק מערכת הכריזה בעלת ההדים המתפוצצים עצרה לנו את הנשימה. כששמענו אותה, הבנו שעוד קבוצת עולים עתידה לעלות לארץ בעוד יומיים. כהכנה מסודרת לעליה, חילקו אותנו "למשפחות", ה"משפחה" שלי כללה את אחותי ובחור צעיר, נגן כינור שהערצתי, בשם יהודה.

יהודה, היה בחור כבן 18,  שעלה לבדו ארצה. כשניגן יהודה בכינור לבבנו נמס. נגינתו בביתן הארוך בו שהינו, נעשתה לרוב כאשר חזרנו במפח נפש, כי לא נכללנו בקבוצת העולים.  כאילו על פי צו, היינו מתכנסים כולנו, לאחר שנפרדנו מקבוצת העולים, בביתן הארוך, שהלך והתרוקן מדייריו שעזבו כדי לטוס לארץ. דומעים ומאוכזבים היינו הולכים ביחד אל הביתן מתיישבים על השמיכות, ראשנו בין הברכיים, ועיננו זולגות דמעות. אז היה יהודה פותח את נרתיק הכינור ומתחיל לנגן. המנגינות העצובות והמסולסלות, הוסיפו לבכיינו, כששמעתי את נגינתו של יהודה הייתי בטוחה שגם הכינור בוכה אתנו.

באחד הבקרים טרטרה מערכת הכריזה, לא הבנתי מה אמר המדבר, אבל שמעתי בבירור את שם ה"משפחה" שלנו. הפסקתי את משחק התופסת ורצתי  לחפש את אחותי ואת יהודה, מצאתי אותם עומדים בחצר ההתכנסות יחד עם עוד אנשים, נרגשים ובוכים.  אחותי ויהודה חיבקו אותי כשהם צוחקים ובוכים, "רק עוד יומיים, רק יומיים". אחותי הטמינה ראשה בשערי והתייפחה.

הציפייה ליום המיוחל, הדירה שינה מעיננו. אספנו את מעט הבגדים שלקחנו מהמחסן, צררנו אותם. ישבנו על ריצפת הביתן המאובקת, חובקים את צרור הבגדים ומחכים. התעוררנו מתרדמת הציפיה רק כששמענו את טרטור המשאית. כאיש אחד קמנו, ורצנו לעבר המשאית. למרות שעדיין לא מלאו לי 9 שנים, הרגשתי חולשה ברגליים, ראשי הלם וגל חום הציף אותי. סוף סוף הבנתי למה סבלנו ועברנו תלאות רבות, למה גופנו מלא פצעים ועורנו צרוב שמש וכוויות, למה רעבנו  ולמה הצמא  סדק את שפתנו. למה קדחתי בחום של כמעט 40 מעלות, למה רגליה של סעידה לא יכלו להיכנס לשום נעל, למה אימא לא איתי, למה היא לא הייתה לידי כשזעקתי  בשמה, להרבה שאלות של "למה" היה סוף סוף מענה.

במרס 1950 נחתנו בלוד, רכנו כאיש אחד ונשקנו לאדמה.

סיפור העלייה הבלתי לגלית שלי ושל אחותי, בא בעקבות פנייתו של נכדי הבכור אור. שנדרש לכתוב עבודת שורשים, ושל העובדים במקומות שונים בהם עבדתי. כולם האיצו בי להעלות את סיפור העלייה על הכתב. למרות חששותיי שאף אחד לא ימצא עניין בו. אזרתי אומץ וכתבתי את ספרי הראשון "שוקולד במדבר" העוסק בהרחבה בחוויות העלייה ותלאותיה.

אחותי סעידה

הזוית האישית

נורית: המוטו שלי הוא – עזרה הדדית בשמחה ובאהבה רבה.

מילון

"בקצ'ה"
צרור בגדים

"טסה"
קערית עשוייה מתכת המשמשת לשתייה

אבאדאן
עיר המחוז, במחוז חוזיסטאן, בדרום מערב איראן, שוכנת על האי אבאדאן שבנהר ארוונד רוד. התחנה האחרונה בדרך.

ציטוטים

”עזרה הדדית בשמחה ובאהבה רבה“