מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה ארצה וילדותי במושב בנייה

יונה ומיקה
יונה בצעירותה

פרק א'-העלייה

נולדתי בגרמניה במחנה מעבר אחרי השואה בשנת 1947. שהינו שם כשנתיים וחצי לקראת היציאה. משם כל משפחה יכולה היתה לבחור לאן פניה. היתה התלבטות קשה בין שתי האפשרויות, ארץ ישראל או ארצות הברית, ששם כבר היו חלק מהמשפחה שקיבלו החלטות מהירות יותר. בסופו של דבר הוחלט על ישראל, ויצאנו לדרך באוניית "הרצל", והגענו דרך נמל חיפה ל"מחנות עולים" שהיו אוהלים. עברנו שם כמה חודשים, והמשפחה שנשארה מצומצמת יותר אחרי השואה ולא נפרדה מאז ומה שנקרא לעולם. במחנה העולים עיברתו לנו את השמות, כך שאם באידיש קראו לחלק מהילדות "טובה", שהפירוש לעברית הוא "יונה", הפכנו חלק מאתנו ל"טובה" וחלק ל"יונה" למרות שמקור השם אחיד.

ההגעה למושב בניה

טוב, אז במחנה העולים מבשרים לכולם שהולכים להקים מושב חדש, האזור הוא בין גדרה ליבנה, והישוב יושתת על חקלאות, כשבמרכז פרות חולבות וגידולי חקלאות שונים. אבל לפני הכל צריך לבנות את הבתים, ובשביל לבנות אותם, צריך לגור בקרבת מקום ולכן הוקמו אהלים בכניסה למוש (היום נמצא שם מחנה צבאי שמור ביותר) ומשם יצאו האנשים לבנות את ביתם. לפי תוכניות "הסוכנות היהודית" היה צריך לנקש את האזור כולו ולבנות בית מבלוקים, כמובן ללא שרותים שהיו בחוץ, לא מלכלכים בית עם שרותים בפנים, והמשפחות באוהלים – בין אם זה חורף קיץ, בין אם חולים ובריאים. לבתים נכנסנו בתחילת 1950 ללא חשמל, ובצפיפות גדולה כשגם סבתא וסבא גרים עמנו. החשמל למושב הגיע בשנת 1955 וחגגנו ברוב עם ואדם במרכז המושב. רוב המתיישבים היו יוצאי אירופה והשפה המדוברת הרבה שנים גם אחרי היתה האידיש, שפה שבה התנהל כל העולם סביבנו, כולל ביקורים של שרי מדינה דאז, הסוכנות היהודית, וכמובן תנועת המושבים, ובעיקר "כיכבו" המדרכים לחליבה ולגידולי שדה שלחקלאים החדשים היו בגדר ניסוי ותהייה.

הילדות

גיל הגן עבר חלף לו רובו בשפת האידיש ולצדו למידה בעברית. הגננת היתה ממוצא בולגרי, כמדומני מכפר הנגיד, כך שכל השפות היו כשרות. עברנו לבית הספר כשהגענו קרוב לגיל 6, מה שהיה בדרך לקראת 6 עבר לבית הספר, שהתנהל בחדר אחד די גדול, מורה אחד לכל הכיתות ולכל המקצועות ולכל הילדים שבין כיתה א' עד ו' הגדולים יותר כבר נסיעות באופניים או לגדרה או ליבנה, ולמי שלא הביאו מחו"ל אופניים פשוט הלך ברגל. אנחנו הקטנים יותר למדנו בבניה כאמור, מכיתה א' ועד ו' לערך, ומה למדנו? את ספר הנביא ירמיהו בעל פה, זה מה שאהב המורה שלנו, והוא בעצמו היה עסוק בציור וצייר את כל מלכי ישראל. היום אני יכולה להגיד שהיה צייר נפלא, ורחוק מאד ממורה, ומי שהחסיר מילה בפסוק, היה מקבל מכות, עם מקל או סרגל, תלוי מה נמצא בסביבה. עד סוף השנה כולם באו לבית הספר עם שכבות על שכבות בביגוד כך שנרגיש פחות את המכות. הסיפור נגמר בגללי, לא נעים להודות אבל, יום אחד הגעתי הביתה כחולה ממכות, וההורים שפחות או יותר היו מודעים לסיטואציה של הילדים, הביאו את אבי לעזוב באמצע החליבה שהיתה עבודת קודש, ולטפל במורה באותה צורה שהוא הבין וטיפל בנו, אחר כך לנסוע למשרד החינוך בת"א ולגמור עם הפקידים את הסיפור. אחר כך עברנו ללמוד בבית הספר בבשיט שהיום הוא הישוב עשרת, והוצבנו בכיתות שמתאימות לגילאים שלנו, ומכאן התחילו חיינו מחדש, תודות למורים ולמנהל שהיה דמות יוצאת מן הכלל עבורנו. שמו היה ישראל גורלניק, היום כבר ז"ל, שאיבד את ידו הימנית במלחמת העצמאות באזור פלמחים, מסוג האנשים שלא נשכחים לעולם. המורים היו עם נשמה וגרו כולם באזור שלנו ועבדו אתנו בכל, מה שהיה חסר לנו משנים עברו. ופה פתחנו אינטרקציה עם כל ילדי האיזור ונוצרו חברויות שנמשכות גם היום בגילאים שלנו (פנסיונרים בתחילת הדרך). אחרי היסודי רובנו למדנו בפנימיות חקלאיות או צבאיות, משום שתחבורה היום יומית היתה בלתי קיימת באותה תקופה. מאוחר יותר הכל הסתדר יחסית לתקופה. היה עלינו בין היתר לקום בשעות מוקדמות מאד לעזור בעבודות המשק וכשחוזרים מבית הספר ממשיכים לעבוד, הזמן למשחקים כמו 5 אבנים קפיצה בחבל או קריאת ספר היה בגדר חגיגה. היום נישמע לא אמיתי או כמו באגדות אבל דור ההורים הגיע אחרי השואה, עם הרגשה שאין לנו ארץ אחרת וצריך להלחם גם על הקמת מדינה עם מלחמות, גם הקמת היישוב וגם קיום המשפחה שהיתה שבורה וחסרה מאד.

הסתכלות אחורה

הגענו ארצה סבא סבתא, דוד, דודה ואנחנו – היינו 2 ילדים – ואצל הדוד היו 4 ילדים. אחי הבכור נולד ברוסיה, אני בגרמניה, ובארץ נוסף האח הצעיר. גרנו שתי המשפחות בשכנות הדוקה, כשסבא וסבתא גרים איתנו באותו בית. חגגנו את כל החגים במשותף והיתה דאגה וקשרים הדוקים ביותר מפני שמהצד של אמי לא נשארה נפש (למעט שתי אחייניות שהצטרפו אלינו בעלייה מרוסיה בשנת 91). נקלטו יחסית יפה בארץ ובמשפחה. לימים נשארנו מכל המשפחה רק הבני דודים שחלקם ממשיך לחיות בבניה, חלקם בערים ואני בקיבוץ.

מילון

אידיש
שפת יהודי אשכנז אשר התגוררו באירופה

ציטוטים

”למי שלא הביאו מחו"ל אופניים פשוט הלך ברגל“