מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מהעיר ספקס שבטוניס למעברת אגרובנק שבחדרה

מיכל לוי והנכדה ענבר
מיכל ומשפחתה ביום הגעתם לישראל
סיפור עלייתה של מיכל לוי ומשפחתה,זיכרונות ילדות מהחיים במעברת אגרובנק שבחדרה

העלייה לישראל

סיפור העלייה מתחיל באחת השבתות בשנת 1950, בבית הכנסת בעיר ספקס שבטוניס. בית הכנסת היה מלא מפה לפה, השמועה על שליח מישראל עשתה לה כנפיים. כולם באו לשמוע ולראות, השליח עמד והסביר שהגיעה השעה לעלות לארץ הקודש, לארץ האבות ארץ של יהודים, לבנות ולהיבנות. ההתלהבות הייתה גדולה, היהודים הנהנו בהסכמה, שרו שירים התחבקו וניכר היה שההחלטה לעזוב הכל, ולעלות לישראל הייתה נחלת הכלל.

אבא שלי התייעץ עם אמי שלא התלהבה במיוחד לעזוב משפחה, חברים ואת כל העסקים שהיו להם: מאפיות לחם, נפחיה ועוד. אבי דיבר אל ליבה בכל הזדמנות, הבטיח לה חיים טובים, חיים אחרים ולבסוף היא השתכנעה. הורי התחילו להתארגן בחשאיות, מבלי לספר לאיש. ארזו רק חפצים נחוצים, מזכרות כמו חותמות של בתי העסק, קושאן של הבית, תמונות, מעט בגדים והרבה תכשיטי זהב, שאימא שלי ענדה והחביאה על כל צרה שחס וחלילה תבוא.

נאמר להם להגיע בשבת בבוקר לים, סירה תמתין להם בחוף, והיא תפליג ללב ים ושם תחכה להם אנייה, שתביא אותם לצרפת ומשם לישראל. אמי דאגה לספר לשכנים שבכוונתה לבלות עם המשפחה בחוף הים, את כל החפצים היא דחפה לתוך סלים מקש, כאילו הם הולכים לים. הורי החליטו ללכת בדרך הקצרה דרך השוק, ולהיות חלק מההמונים כדי שלא יבחינו בהם. לפתע, מאחת הסימטאות הגיח קשיש תפס את אבי ואמר לו: ("האד ידיק" בערבית) "תן לי את ידך ואני אגלה לך את עתידך". אבי, לא רצה לעורר תשומת לב והגיש את ידו לקשיש. לאחר התבוננות קלה אמר הקשיש לאבי: "אוי אוי, אני רואה שאתה במנוסה, אתה בורח לארץ זרה, לארץ רחוקה, דע לך שיהיו לך חיים קשים מאד, חיי עוני מחלות ורעב. אשתך תביא ילדים לעולם, אבל הם לא ישרדו, רק שבעה ילדים יישארו בחיים. אתה תלך לעולמך בגיל שישים". אבי, שלא האמין במגידי עתידות המשיך לדרכו ושכח לגמרי מכל העניין.

אחרי תלאות בים, טלטולים ועיכובים הגיעה משפחתי לארץ ישראל.

משפחת כהן הצעירה מגיעה לישראל

רע ומר היה מנת חלקם, אוכל היה בהקצבה, הילדים חלו בזה אחר זה, הדיור בצריף במעברת "אגרובנק" שבחדרה לא היה ראוי למגורי אדם, ללא מים זורמים, ללא חשמל ללא שירותים ומקלחת. אימי ילדה ילדים שלא שרדו את שנתם הראשונה, ואבי לא הצליח למצוא עבודה כדי לפרנס את משפחתו. אמי נאלצה למכור את תכשיטיה כדי לקנות אוכל בשוק השחור. לפעמים. נמצאה לאבי עבודה מזדמנת בקיבוצים שבסביבה, אבל הרווח היה זעום.

לאט לאט התחיל אבי לשים לב שהנבואה של הקשיש בשוק בטוניס מתקיימת, והוא התחיל לדאוג מה יהיה בגיל שישים, האם ילך לעולמו בגיל צעיר כל כך? בינתיים, עזבנו את המעברה לטובת דיור הולם: בית בן ארבעה חדרים, שבו היו מים זורמים וחשמל, מטבח ושירותים. אבי השיג עבודה טובה עם שכר הולם, הילדים בריאים לומדים לימודים גבוהים, רכב חנה ליד הבית הכל טוב. אבי התקרב לגיל שישים וחשש מאוד, ביום הולדתו הוא לא עצם עין, אך כלום לא קרה, גם לא ביום שאחריו, גם לא לאחר שבוע וגם לא לאחר שנה שנתיים. אבי הלך לעולמו בגיל שמונים.

החיים במעברת אגרובנק

המעברה היא מקום מגורים זמני לעולים חדשים, עד שיבנו להם בתי קבע. בינתיים עולים חדשים שהגיעו גרו בצריפים, בלי מים זורמים, שירותים וחשמל. הריהוט היחידי שהיה בצריף הוא מיטות לשינה. משפחתי קיבלה שני צריפים הצמודים זה לזה. בצריפים גרנו, ישנו, אכלנו והכל בצפיפות רבה. רב היום בילינו בחוץ ורק לעת ערב חזרנו הביתה "ישר למיטה".

למזלנו, יער חדרה היה בקרבת מקום ושם שיחקנו בכייף, שם פיתחנו את הדמיון ואת הכישורים החברתיים, את האומץ והתעוזה של כל אחד ואחד. לחם קיבלנו פעם ביום ממשאית, שקראנו לה אוטו לחם. ירקות קנינו מירקן שהחנות שלו הייתה פתוחה רק בימים חמישי ושישי. נפט לחימום ובישול קנינו מעגלון שהוביל נפט, וקרח לקירור (במקום מקרר) מעגלון אחר שמכר בלוקי קרח. זה היה כל עולמנו לא ידענו שקיים עולם אחר והיינו שמחים ומאושרים.

הפדאיון

הפדאיונים היו מסתננים שהסתננו מעבר לגבול לשטח ישראלי, במטרה להרוג ולבזוז. אנחנו הילדים מאד פחדנו שיום אחד הם יגיעו אלינו. באחד הימים אחותי הצעירה חלתה, ואמי ביקשה ממני להישאר איתה בבית ולהשגיח עליה עד שתחזור. היא הזהירה אותי לא לפתוח את הדלת לאף אחד ושהיא תשתדל לחזור הביתה מהר. היינו מפוחדות ישבנו בשקט וחיכינו לאימא פתאום שמענו נקישה בדלת, לא ענינו שוב נקישה הפעם יותר חזקה התחבקנו ולא ענינו רועדות מפחד. שמענו שהדלת נפתחת, וגם שמענו צעדים, זה היה בצריף השני הצריף שאבא שלי ישן בו. בצריף הזה הייתה מיטה גדולה שהבנים ישנו איתו, לאחר מספר רגעים היה שקט, אחותי ואני יצאנו החוצה וחיכינו לאימא שתחזור. כשאימא הגיעה סיפרנו לה הכל ואימא אמרה הכל בסדר התנהגתן למופת אתן כבר גדולות ויודעות לדאוג לעצמכן.

בערב הגיעו שכנים לשמוע חדשות שאמי נהגה לקרוא מהעיתון, בכותרת המשנית היו ידיעות על שני מסתננים שירדו בתחנת הרכבת שבחדרה ועקבותיהם נעלמו, הציבור התבקש לגלות ערנות. השכנים התחילו להתווכח כיצד להגיב אם הם יגיעו למעברה. אימא אמרה בצחוק שהיא תקבל אותם יפה ותישלח אותם לדרכם. למותר לציין, שכל השיחה התנהלה בשפה הערבית. אחי הלך לצריף של אבי כדי להביא אבטיח שהיה מתחת למיטה, הוא הושיט את ידו וגילגל את האבטיח החוצה מבלי להסתכל למטה כי פחד מעכברים. השכנים התפזרו איש איש לצריפו ואנחנו פרשנו לישון.

למחרת, אימא חזרה מהגן שלי וראתה שני בחורים צעירים מובלים על ידי שוטרים ישר לצריף שלנו. הם סיפרו לשוטרים שהם בילו את הלילה מתחת למיטה שבצריף של אבא. עד היום אנחנו לא יודעים למה הם לא פגעו בנו,אולי בגלל שאמי אמרה שהיא לא תיפגע בהם ותשחרר אותם לנפשם. הם הרי הבינו כל מילה מהשיחה שהתנהלה בצריף שהייתה בשפה הערבית.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא מיכל לוי על העלייה  לארץ מהעיר ספקס שבטוניס למעברת אגרובנק שבחדרה, תועדה ע"י נכדתה ענבר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

פדאיון
הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60.

ציטוטים

”אחרי תלאות בים, טלטולים ועיכובים הגיעה משפחתי לארץ ישראל.“