מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העגיל באוזן והעולה המיליון

סבתא נילי רגב והנכדה מיכל.
סבתא נלי רגב.
העגילים שמלווים אותי מימי המעברה ועל היום

כשמיכל ואני שוחחנו על כתיבת זיכרונות ילדותי מיד נזכרתי בשיר של שלמה ארצי בשם נוף ילדות:

"בגן העדן של ילדות אשר היה פורח הייתי חלק מהנוף היום אני אורח…"

היום אני תוהה לעצמי, מניו-יורק הרחוקה, איך עברו עלי במהירות שבעים שנות חיים.

ועכשיו כשאני כל כך צעירה בנשמתי, מספרת לך סיפור חיים…

האמנם זאת אני ?

אני, נולדתי במדינת ישראל כשחגגה שלוש שנים לעצמאותה. ילדה בכורה לזוג צעיר שהגיעו בעליית הנוער מקזבלנקה שבמרוקו, היישר לקיבוץ בית אורן, שליד חיפה. בקיבוץ הורי התאהבו והחליטו להתחתן, לעזוב את הקיבוץ ולהקים משפחה בישראל, שמם היה משה ורינה אלבז.

גאים ומאושרים וכבר בהריון קיבלו הורי אוהל במעברה בראשון לציון. באוהל הזה נולדתי אני. ושמי נילי.

המיטה שלי הייתה פיילה, סוג של גיגית ממתכת, שריפדו אותה כי לא התאפשר לקנות מיטת תינוק. את הארוחות שלי בישלו בפרימוס, מתקן ממולא בנפט שנדלקה בו להבה. את אבא שלי גייסו לצבא כשנולדתי, ואמא שלי התמודדה לבדה מול רוחות, שיטפונות שאיימו לפרק את האוהל. שירותים היו בחוץ ומשותפים לכל תושבי המעברה ובעיקר מול מצב כלכלי קשה. הייתה תקופת "צנע" שבה הממשלה חילקה תלושים/בולים שבעזרתם קנו מוצרי מזון בסיסיים.

האוהל במעברה
נילי רגב עם הוריה משה ורינה אלבז.
נילי רגב עם אביה משה אלבז

עד גיל 4 גדלתי באוהל הקטן במעברה. זוכרת מהתקופה הזאת מקרה פרטי ומיוחד רק לי: אמא שלי השאירה אותי להשגחה אצל שכנה באוהל השכן ונסעה לסידורים. השכנה רצתה להפתיע את אמא שלי והחליטה לחורר את אוזניי, כדי לשים בהם עגילי זהב. לא היה אז חומר מרדים. בזיכרוני, אני שוכבת על ברכי השכנה, שהייתה עולה חדשה מעירק, שכנים אחרים שגם הם עולים חדשים, אוחזים בי בחוזקה… ואני צועקת וצורחת מפחד ומכאבים כשהכניסו לי מחט חמה לתנוכי האוזניים כדי לחורר אותם. אחר כך השחילו בחורים חוט רקמה אדום ושימנו עם מרגרינה, שאז, האמינו שהיא פועלת נגד דלקת.

לא זכור לי איך אמא שלי הגיבה להפתעה שהכינו לה, אבל מאז יש לי חורים באוזניים ועד היום אני עונדת בהם עגילים מזהב, יהלומים ואבנים טובות.

בתקופת המעברות צה"ל סייע לאנשי המעברות בתחום הרפואה, אספקת מזון, חיזוק מבנים ופעילות חינוכית, באמצעות היחידה של מורות חיילות בשם "ביעור הבערות".

ואיך זה קשור אלי ?

לימים יצאנו מהמעברה לבית מאבן, למדתי בבית הספר העברי הראשון במדינה ששמו בית ספר "חביב", והופ הופ התגייסתי לצבא. ואיזה תפקיד קיבלתי על עצמי בצבא?

כמובן שהתנדבתי ליחידת המורות של צה"ל שהמשיכה באותה התוכנית "ביעור הבערות". לימדתי והדרכתי עולים חדשים וותיקים בעיירה "אופקים". כאשר השתחררתי מהצבא במסיבת השחרור באופקים, קנו לי התלמידים שלי מתנת פרידה: עגילים מכסף שענדתי בגאווה רבה.

ושוב משתלבות הדרכים בין העבר להווה של נערה צעירה כמוני, שמשתחררת מהצבא ומצטרפת כדיילת צעירה בחברת "אל – על ", וזוכה ללוות ממטוס ישראלי את העולה המיליון שהגיע למדינת ישראל. תמונתי ותמונת העולה המיליון עומדים על מדרגות המטוס התפרסמה בעמוד הראשון של העיתון 'ידיעות אחרונות', בערב ראש השנה 1973. בתמונה אני עונדת את עגילי הזהב הראשונים שלי שקיבלתי במתנה מהורי. ליבי התמלא גאווה פרטית ביחד עם שמחת המדינה כולה.

והשבילים המשתלבים בין עבר לעתיד הובילו אותי לבחור במקצוע ההוראה והייעוץ החינוכי שהפגישו אותי במשך השנים עם עולים חדשים מכל התפוצות שהגיעו לישראל ועם תלמידים "צברים" שהם עדות לרקמה הססגונית  של החברה הישראלית של היום.

עד היום כשאני עונדת את העגילים שלי אני נזכרת איך ליוו אותי בכל המפגשים, הפעולות והאהבות בחיי. הפתעתי את מיכל בביקורה אצלי בניו-יורק כשהייתה בת 5 ולקחתי אותה לחורר את האוזניים,  הפעם היא בחרה עגילי זהב ושמחה בעגיליה.

הזוית האישית

סבתא נילי: בינך מיכל, לביני, סבתא נילי, מפריד אוקיינוס גדול. אני בניו יורק ואת בישראל. השנה הזו הייתה שונה ומעצבנת כי מגיפת הקורונה מנעה מאיתנו להיפגש, להתחבק, לטייל, ולצחוק יחד. הקשר בינינו התקיים דרך המדיה החברתית והטלפון. ויום אחד התקשרת אלי וביקשת ממני להצטרף אליך לתוכנית קשר רב דורי, עם הסבר מפורט, התרגשות, והמון המון סקרנות לשמוע איך עברו חיי בשנים הראשונות של המדינה. כמובן שנעניתי בשמחה, והייתי מלאה בגאווה שבחרת בי. היו לך מיכל המון שאלות, היית צמאה למידע, היית סקרנית לגבי העובדות כמו לגבי התחושות המחשבות והרגשות שלי. הסקרנות שלך עודדה אותי לספר לך עוד ועוד גם על המשפחה המורחבת גם על הורי וגם על הקשיים של המדינה ואזרחיה בשנים הראשונות לקיומה. גרמת לי לרצות לספר עוד ועוד ועוד.. ואז, ביקשת ממני להצטרף לזום. לא ידעתי איך עושים זאת. ואת בסבלנות לימדת אותי צעד אחרי צעד. וכך ניפגשתי בזום עם ליטל המורה המקסימה שלך, עם סבים וסבתות שהשתתפו גם הם בתוכנית, ואפילו זכיתי לראות את חברייך לכתה. את זוכרת מיכל, שלא יכולנו לבחור סיפור אחד מכל השיחות שלנו. הכל היה מעניין חשוב וראוי לכתיבה. ואת מיכל הצעת סיפור אחד אישי שלי. וכך בחרנו את סיפור העגילים הראשונים שלי .. הסיפור ממעברת העולים בראשון לציון. ברקע מזרזת ליטל המורה לשלוח תמונות, לסיים, להיפגש בזום…. הסיפור נישלח, אבל השיחות בינינו המשיכו. בביקורי האחרון בישראל, תוך שהייה שלנו בממ״ד, שמעתי את הסיפור שכתבנו שתינו – מפי תמר אחותך הקטנה בת השבע. הסתבר שתמר האזינה כל הזמן לשיחות בינינו ללא ידיעתנו…היא אהבה את הסיפור.. וגם היא התחילה לשאול שאלות… המרחק בינינו לא אפשר לי להיות נוכחת בפעילות המשותפת שלך בכתה ושמחתי שהזמנת לכיתה גם את סבתא שלומית. אני אוהבת אותך מיכל , מלאת גאווה שבחרת בי, גיליתי בך תכונות מופלאות של רגישות סקרנות חוכמה, נדיבות נתינה, ביחד עם יכולת שפתית גבוהה, מדויקת, מחשבה בהירה וממוקדת, ומעל לכל הרגשתי את האהבה הענקית שלך אלי, למרות האוקיאנוס שמפריד בינינו. יישר כוח למיכל לליטל ולצוות המלווה בנופים.

מיכל: לסבתא, היה לי כיף לשמוע את הסיפור שלך, עברנו הרבה חוויות ולמדנו ביחד בדרכים יצירתיות ושונות, את שם ואני פה: את בניו יורק ואני פה בישראל. היינו בזום שלוש שעות ועבדנו… נהניתי להיות איתך, הכרתי אותך לעומק יותר. אוהבת אותך.

מילון

פיילה
גִּיגִית שהיא קערה גדולה, בעלת תחתית שטוחה ושתי ידיות מצדדיה להרמה ולתליה, עשויה מעץ, פח מגולוון או פלסטיק. בשנים עברו הייתה הגיגית כלי הכרחי בכל משק בית, להשריית כבסים, לכביסה, לרחיצת ילדים ולשימושים אחרים, לפי הצורך, ובכל גזוזטרת מטבח הייתה תלויה גיגית פח על וו ברזל.

ציטוטים

”קנו לי התלמידים שלי מתנת פרידה: עגילים מכסף שענדתי בגאווה רבה.“