מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של תלמה פלד

סבתא ואני (אור) בבר המצווה שלי בפברואר
סבתי בגיל שנתיים
ילדות, צבא, נישואים והקמת משפחה

שמי תלמה פלד. נולדתי בשנת 1941 לברכה ודניאל בראון בדירה בעיר תל אביב, ויש לי אח ושמו גבי, שגר היום בארה"ב. כששאלתי את הוריי מדוע הם קראו לי תלמה, הם ענו לי שנקראתי ע"ש תלם (דמות מקראית), ואני לא כל כך הבנתי את הקשר. אך אני חושבת שאני נקראת גם על שם המשמעות השנייה של המילה תלם – שביל, משום שחיי הם שביל יפה ודרך שלא נגמרת.

ילדותי

עד גיל עשר גדלתי בחדר אחד עם הוריי ואחי, בעוד בחדר השני בדירה גרה משפחה אחרת. היה לנו מטבח, מקלחת ושירותים משותפים עם המשפחה השנייה, והיה לנו די צפוף יחדיו. לאחר מכן עברנו לגור ברחוב כצנלסון בתל אביב, בדירת שני חדרים. הוריי ישנו בסלון בעוד אחי ואני ישנו בחדר השני. בכל לילה הוריי היו פותחים את הספה ובבוקר סוגרים אותה.

הייתי מסכמת את ילדותי במילה אחת – מדהימה! נהניתי מאוד מחיי, למרות הצפיפות והעוני, בעיקר כי קיבלתי המון אהבה מהוריי. נהניתי לשחק עם חברותיי קלאס על המדרכה (שאתן אני שומרת קשר טלפוני עד היום) ולגדל תולעיי משי וחלזונות שאספתי בשדה. בנוסף אליהם גידלנו בבית גם צב, חתול וכלב- גן חיות שלם. וכמו כן אהבתי לקרוא ולטייל ולבלות עם הוריי ואחי.

אני בגיל 13

לימודים והשכלה

למדתי בבית הספר העממי "הכרמל" עד כיתה ה', ולאחר מכן עברתי ללמוד בבית הספר "דובנוב", כי הוא היה קרוב יותר לביתי. בסוף עברתי ללמוד בתיכון "אליאנס". בבית הספר לא נהניתי ללמוד, משום שהשיעורים לא עניינו אותי, מלבד שיעור צרפתית, שאותו מאוד אהבתי וגם הייתי טובה בו. ולכן גם עשיתי בגרות בצרפתית, ואחרי הצבא המשכתי באוניברסיטה במטרה להיות מורה לצרפתית. מה שבסוף לא קרה, מסיבות שעליהן אכתוב עוד מעט. עד היום אני מתחרטת שלא השקעתי יותר בלימודים והייתי שמחה להיות יותר רצינית, בדיעבד.

צבא

כשהייתי בצבא  שירתי במשטרה הצבאית. רוב הזמן לא היה כל כך נורא, אך הייתה תקופה שבה נשלחתי להיות שוטרת בבית סוהר בכלא עם 400 חיילות. זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי ומאוד שמחתי שהיא הייתה מאחוריי. תפקידי כשוטרת היה לתפוס חיילים במדים שהולכים בלי כובע. פעם כשהלכתי עם שוטר (היינו צריכים ללכת שתיים כל פעם) בתפקיד ברחוב "דיזינגוף", פגשתי חייל בשריון שהיה חבר טוב שלי, לאחר מכן אמרתי לשוטר שאיתי שניפרד ואם ישאלו "תגיד שאיבדת אותי" ואני המשכתי עם החייל. הבעיה היא שהיה לי סרט על השרוול שהראה שאני בתפקיד. חבר של המפקד שלי ראה אותי הולכת עם חייל משריון והלשין עליי למפקד שלי. למחרת הוא קרא לי לשיחה וכעס עליי מאוד, וכעונש הוא שלח אותי להיות שוטרת בכלא הצבאי לשלושה חודשים, זה היה קשה מאוד.

אני מימין וחברתי לצדי

משפחתי וסיפור העלייה  של הוריי

משפחתי הגרעינית הייתה: אמי, אבי, אחי ואני. כל יום שישי היינו עושים קידוש וכל מוצאי שבת היינו עושים הבדלה, טקס בו יש קופסא עם בשמים, וכל אחד בתורו היה מריח את הקופסא ומברך ברכה. בחגים הוריי נהגו ללכת לבית הכנסת, וגם אני הייתי מצטרפת מדי פעם, למרות שלא כל כך התחברתי לזה והעדפתי לשחק בחוץ.

ביתי לא היה בית רגיל: ההורים שלי עלו ארצה ברגע האחרון לפני השואה, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. סבתא שלי, הדודות שלי ובני הדודים שלי מצד אימא נרצחו כולם בשואה, בערך בתקופה שבה נולדתי, מה שגרם לאווירה בביתי להיות לא שמחה במיוחד, ובנוסף אבא שלי כמעט ולא ידע עברית, בעוד שאימא שלי לא ידעה כלל. אחי ואני היינו מדברים עם ההורים שלנו גרמנית ולא עברית, ועד היום אני מדברת גרמנית שוטף.

מימין: אני ואחי גבי משחקים, משמאל: אבי דניאל מחזיק אותי

הקמת משפחה

הכרתי את בעלי יעקב פלד במסדרון של אוניברסיטת תל אביב. אני יצאתי משיעור, והוא עמד במסדרון ליד חבר שלו, שמכר כרטיסים לסטודנטים להצגות וסרטים. ואז נעמדתי ליד החבר של יעקב ויעקב שאל אותו מי אני והחבר שלו הציג אותי בפניו, ואני אמרתי להם שאני רוצה להסתלק מהשיעור, ויעקב אמר לי: "לא, תיכנסי, אל תוותרי על השיעור." לאחר מכן היה לי חוג ריקודי עם באוניברסיטה, ויעקב נכנס לחוג, משום שהוא אירגן מבצע איסוף כספים לעמותה שנקראת "אילן". ואז הוא ניגש אליי ואמר לי: "סטודנטית, אולי תתנדבי?" אבל אני לא רציתי ואמרתי לחברה שלי: "אוי, איזה נודניק!" אך למרות זאת הסכמתי. וביום שבת התאספנו ליד בית קולנוע, ויעקב היה אחראי לחלוקת המתנדבים לזוגות, וכל זוג התרים בקולנוע אחר. לפני שהסרט התחיל הייתה פרסומת של עמותת "אילן" ובזמן שהיא שודרה אנחנו עברנו בין שורות המושבים והתרמנו כסף מאנשים עם קופסא, וכמובן שיעקב השאיר אותי אחרונה כדי להיות איתו. כשנגמר הסרט הוא ליווה אותי הביתה, וזאת הייתה תחילתה של הידידות שלנו.

אחרי שבוע בערך, הוא בא אליי הביתה ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לטיול באילת, ואבא שלי לא הרשה לי לצאת. ואמרתי לו שאבא שלי לא יסכים, והוא ענה לי: "נו אז מה? מה את תינוקת?" ולבסוף אמרתי לחברה שלי: "יאללה, בוא נצא" ולה היה גם חבר. וככה יצאנו שני זוגות לאילת. אבל אני לא רציתי לצאת עם יעקב, כי חברה שלי, שהייתה מזכירה באוניברסיטה, אמרה לי שהיא ראתה את תעודת הזהות של יעקב והיה כתוב שם שהוא יותר קטן ממני. ואני לא רציתי לצאת עם בחורים צעירים ממני. אז כשאני ויעקב היינו ביחד בים המלח באוהל, בדרך לאילת, שאלתי אותו: "תקשיב, בן כמה אתה?" והוא ענה לי: "אל תדאגי, אני יותר מבוגר ממך, את רוצה שאני אראה לך תעודת זהות?" ואמרתי לו שלא, כי חשבתי שאם הוא נשמע כל כך בטוח הוא בטח אומר את האמת. והיה לנו מאוד כיף באילת ומאז התחלנו לצאת.

ערב אחד ישבנו על ספסל ליד הבית של ההורים שלי, יצאנו שנה וחצי בערך, וחשבנו להתחתן, ופתאום הוא אומר לי: "תלמה, אני צריך לגלות לך משהו אני יותר צעיר ממך" אבל למען האמת זה לא כל כך הדהים אותי, כי הוא היה מבלף אותי הרבה. לאחר חודש וחצי שנה, בשנת 1966, כשהייתי בת עשרים וחמש התחתנו באוניברסיטה, הייתה שם מסעדה של סטודנטים, ואני התרגשתי ושמחתי מאוד.

אני רגע לפני החתונה

כעבור שנה וחצי, בני הראשון, רפי, נולד. להיות אימא הייתה הרגשה נפלאה. רפי היה תינוק מאוד חביב. הוא לא בכה, הוא רק ישן ואכל והיה מתוק מאוד.ובניגוד לאמהות אחרות אני לא חששתי להיות אימא, וזה משום שלא ידעתי כלום על להיות אימא לילד, פשוט נהניתי מכל רגע. לא חששתי מכסף, לא חששתי מאיפה נגור, ולא היה לנו כסף, משום שיעקב עדיין למד באוניברסיטה ואני לא עבדתי. כשרפי נולד עברנו לגור בצריף שוודי ברמת השרון. אני לא אהבתי כל כך את המגורים ברמת השרון, ולכן רוב השבוע הייתי אצל ההורים שלי בתל אביב. ועקב כך עברנו לגור בתל אביב בדירת שלושה חדרים עם גג. וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 1969, שלומית נולדה, והדירה שבה גרנו הייתה צפופה מדי. יעקב קנה דירת שלושה וחצי חדרים באותו הרחוב, ובה חגי, ילדי השלישי נולד. גרנו שם עד שלבסוף חזרנו חזרה לרמת השרון וקנינו בית קטן. וגרנו שם כמה שנים עד שעברנו לבית גדול יותר וחודש אחרי שגרנו בבית הזה אמי מתה, תקופה שהייתה מאוד קשה בשבילי.

אני ורפי בגינה

כשיעקב בעלי סיים ללמוד באוניברסיטה, הוא התחיל לעבוד בחברה שנקראת "פלמר", ולבסוף נהיה המנכ"ל שלה. בעבודה הזאת הוא הרוויח סכום מכובד של כסף, סכום שיכל להספיק לנו גם אם אני לא עבדתי. כפי שנכתב קודם, אני רציתי להיות מורה לצרפתית במקצועי, אך שנכנסתי להריון לא יכולתי להיות מורה ויעקב לא עזר לי עם הטיפול בבית ועשיתי את זה לבד. במקום לעבוד הייתי מנקה, מבשלת ומטפלת בילדים, מה שבאותה תקופה היו עושות עוזרות בית או מנקות. אהבתי את זה, כי אני אישה מאוד יסודית, אני מעדיפה לדאוג לבית ולילדים שלי בעצמי מאשר לשכור עוזרת שתעשה את זה במקומי. אני שלמה עם ההחלטה הזאת עד היום.

תקופת הקורונה ואיך היא השפיעה עליי

בתקופת הקורונה היה לי קשה מבחינה אחת: הקורונה הגבילה והפסיקה דברים שאהבתי כמו שחייה, ספורט שהייתי עושה כמעט כל יום, או בכלל לצאת מהבית. והיה מאתגר וקשה להיות בבית כל הזמן ולהימנע מלעשות דברים שאני אוהבת. אבל בסך הכל היה לי בסדר, כי החיים שלי נהיו רגועים מאוד, לא הייתי צריכה לרוץ כל בוקר לשיעור התעמלות, ואני גרה בבית גדול עם חצר ואני עסוקה מאוד ולאחר כמה זמן גם המשפחה באה לבקר אותי (עם מסכות כמובן), ולמרות שקצת נלחצתי להידבק מהם, מאוד נהניתי לראות אותם אחרי זמן רב של געגועים. ובגדול, תקופת הקורונה עברה עלי בסדר גמור, ולמרות שבתחילתה נמנעתי מלעשות דברים שאני אוהבת ולהיות כל היום בבית עדיין היה לי מה לעשות, והיה לי את בעלי אז לא הייתי בודדה וראיתי את המשפחה שלי אחרי זמן מה.

חיי כיום

אני קמה בבוקר בדרך כלל בשעה 7:30 ומכינה ארוחת בוקר ליעקב ולבני רפי (הסיבה היא שהוא גר בבית לידינו, הוא מרצה באוניברסיטה, בתקופת הקורונה הוא לימד בזום במשרד בבית שלנו, ולכן כשהוא שם אני מכינה ארוחת בוקר גם לו) ולאחר הארוחה אני מסדרת את המטבח, אז או שיש לי שיעור התעמלות או שאני הולכת לסופר לקניות. ואז אני חוזרת, מבשלת ואוכלת ארוחת צהריים וצופה בטלוויזיה בצרפתית תוך כדי. ולאחר מכן אני הולכת לשחות, ואני מנקה את הבית או מסדרת את הגינה. בשעה חמש אני הולכת לנוח. וכשאני קמה אני מקפלת כביסה ומכינה ארוחת ערב. ולפעמים אחרי הארוחה, בתשע בערך, אני ויעקב רואים סרט בטלוויזיה. ולבסוף אני הולכת לישון.

הזוית האישית

 אור: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתי ולגלות המון על חייה, למדתי מהתכנית כל כך הרבה והבנתי דברים רבים על סבתי בפרט ועל החיים פעם. מאוד נהניתי לראיין את סבתי, למדתי המון על החיים שלה, על מה היא אהבה לעשות פעם ומה היא אוהבת לעשות היום, ממה היא חוששת ומה משמח אותה איך היא הכירה את סבא שלי ועוד המון דברים. אני התחלתי לעשות את התיעוד הזה יחסית מאוחר, ולכן כשסיימתי אותו לימד אותי שגם בזמן קצר אני יכולה להספיק הרבה. אני חושב שהתיעוד הזה יצא טוב ושהיה שיתוף פעולה נהדר ביני לבין סבתי, ומאוד נהניתי לעבוד איתה וללמוד עליה דברים חדשים. ולבסוף אני רוצה להודות לאמי, שעזרה לי לתכנן את הזמן בעשיית התיעוד הזה, לדודי רפי על התמונות, וכמובן לסבתי על הסיפורים המעניינים ושיתוף הפעולה המעולה!

תלמה: מאוד נהניתי לספר על חיי לאור.

מילון

עמותת איל"ן
ארגון ישראלי לילדים נפגעים. מטרתו היא לעזור לילדים אשר נפגעו פיזית לחיות חיים טובים יותר.

ציטוטים

”גם הטוב וגם הרע, בסוף הכל חולף“