מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבא אלי – מהפרהוד בעיראק לחיים בישראל

תמונה עכשווית שלי ושל סבא.
סבא וסבתא בשנת 1960.
העלייה לארץ וההתאקלמות

סבא נולד בתאריך 26.11.1937, ביום שישי בערב, יום לפני נר ראשון של חנוכה, לפלורה ורחמים דלאל. הוא היה הילד השישי במשפחה. לפניו היו אלברטין (ברטה), אלברט (אלבר), לוריס, פואד (שבארץ שונה שמו ליאיר) ואוולין (אווה). כשהוא נולד, ההורים שלו קראו לו אליאס (ליאס) דלאל. הוא גר עם המשפחה שלו בפרבר של בגדד שנקרא קאראדא אל ג'אווא ("פנימי" בעיראקית) וממוקם כמו חצי אי בתוך הפיתולים של החידקל (נהר גדול וחשוב שזורם בעיראק).

הוא גר בבית פרטי ("מושתמל" בעיראקית) עם גינה גדולה מוקפת גדר. בגינה היו תעלות מים, דקלים ועוד המון עצים. היה שם גם טאבון, בו האופה הבדואית היתה אופה לבני הבית פיתות טריות מדי יום. לסבא אין הרבה זכרונות מהבית הזה. כיוון שבגיל ארבע (בשנת 1941) נאלץ להימלט משם, בגלל הפרהוד (פרעות שנעשו ביהודים במרכז העיר). סבא נפצע בראש מאבן שנזרקה על ידי מוסלמים שהתקבצו ליד הגדר של הבית שלו. שוטרים חסמו את הדרך וליוו את המשפחה של סבא אל ביתו של שכן מוסלמי בעל השפעה, שדאג להזעיק עזרה. מהבית של השכן, סבא ראה את הפורעים מרוקנים ובוזזים את הבית שלו מכל החפצים. הם נותרו חסרי כל.

בין החפצים שנבזזו, היה גם גביע כסף קטן של סבא, עם מכסה בצורת חרוט, מעוטר בציפור קטנה. הגביע הזה היה מיועד לשתייה בסדר פסח. סבא מעולם לא שכח את הגביע הזה. בשנות ה-90, העובדים שלו בחברת אל על קנו לו במתנה גביע זהה. מכיוון שידעו שגביעים כאלו היו בשימוש אצל יהודי עיראק והם חשבו שזה ישמח אותו.

הגביע שקיבל סבא במתנה

בבית החדש של הדוד, הנוף נראה שונה. במקום הגינה הענקית, היו הרחובות הצפופים של מרכז בגדד. הבית היה בן כמה קומות ואפשר היה לעבור בקלות מהגג שלו לגגות של הבתים האחרים בשכונה. בימות הקיץ החמים, הם היו מעלים את המיטות לגג וישנים תחת השמיים מלאי הכוכבים. בבית היתה גם משרתת. שהייתה כמו בת משפחה. היא ישנה בחדר של הבנות ויצאה עם המשפחה לחופשות.

סבא זוכר סיפור מגיל עשר: הוא התחבא מאח שלו בתוך ארגז הכביסה הגדול. הוא נרדם שם ולא שמע שחיפשו אותו. ההורים שלו כמעט הזעיקו את המשטרה, עד שהוא התעורר ויצא מהארגז. הוא זוכר גם איך הוא ואחותו אווה, המבוגרת ממנו מעט, היו מתקלחים יחד ושופכים מים וסבון על הרצפה  של המקלחת ומחליקים על הישבן.

בימים שאחרי החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם, הייתה מתיחות רבה והיה חשש שאירועי הפרהוד יחזרו על עצמם. כמה ימים לפני הכרזת המדינה, המשפחה עזבה את הבית אל ביתו של הדוד בשכונת בתאווין. הדוד החזיק באקדח וגר בבית בודד מוקף גינה. בהמשך, סבא הבין שהייתה התארגנות של מחתרת יהודית להתנגד בעזרת נשק חם, אם יהיו שוב פרעות. בבית הדוד גר גם הסבא (מצד אימא) של סבא, שהיה אלמן. הוא גידל יונים על גג הבית והיה מפריח אותן לסיבוב מעל השכונה מדי יום. כחודש לאחר הקמת המדינה, המשפחה נפרדה מהבית בו חיה שבע שנים. הם כבר לא הרגישו שם בטוחים.

סבא זוכר אירוע טרגי שאירע במשפחה בתקופה הזו. בן דודו, ששון דלאל, שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית העיראקית במחתרת, נתפס ונידון למוות בתלייה. הוא נתלה בכיכר מרכזית בבגדד ביום 1 ביוני 1949. שנתיים מאוחר יותר, כבר בישראל, נולד לסבא אח קטן שנקרא על שם בן הדוד – ששון.

בשלב זה, המשפחה עברה לגור בבית בקאראדא אל באררה ("החיצונית" בעיראקית). זה היה קרוב לשכונה הראשונה בה גרו, אבל רחוק יותר ממרכז העיר. זו היתה שכונה חדשה שגבלה בשדות נרחבים בהם היו חמולות של בדואים. מול המשפחה של סבא, גרה משפחה מוסלמית מיוחסת. האבא היה קולונל, מפקד בית הספר לטיסה של חיל האויר העיראקי. האימא היתה חברתה של ברטה, האחות הגדולה של סבא. היו יחסי חברות קרובים בין המשפחות. בכל מוצאי פסח, השכנים היו שולחים למשפחתו של סבא מגש ענק מלא במאפים וממתקים. סבא לימד את הבן שלהם לרכב על אופניים.

לאחר הקמת המדינה, עדיין לא היתה עלייה חוקית לארץ. אבל הנוער כבר התחיל להתעניין בזה. פואד (יאיר), אחיו של סבא, התנדב לתנועה הציונית. חבריו היו מגיעים לגינת המשפחה ומתאמנים שם בחקלאות, לקראת העלייה לארץ. בתחילת שנת 1950 התחילה עליית בני נוער לישראל. קודם אלברט הוברח דרך איראן ולאחריו פואד (יאיר). המשפחה היתה במתח רב, במשך חודשים. עד שקיבלו אות חיים משניהם. בשלב הזה, היה ברור שהמשפחה תעלה כולה לישראל. לסבא נולד עוד אח לפני העלייה לארץ. הוא נקרא יום טוב, על שם הסבא שנפטר. כדי לקבל אישור לעלות לארץ, המשפחה כולה ויתרה על האזרחות העיראקית והתחייבה לא לשוב לשם לעולם.

הנעורים בישראל

סבא עלה לישראל בגיל 13. הוא הגיע עם משפחתו בטיסה דרך קפריסין, מאחר ולא היה אפשרי לטוס בטיסה ישירה מעיראק לישראל. כשהגיע לארץ, אבא שלו דאג לשלוח אותו ואת אחותו אווה לפנימיית מוסינזון של עליית הנוער, בהוד השרון. סבא למד שם שנתיים. ביחד עם חבורה של ניצולי שואה יתומים. זו היתה חוויה לא רגילה עבורו ועבור אחותו. שם הם גם למדו במהירות לדבר עברית. סבא שובץ ללימודים בכיתה ז'. למרות שטרם העלייה לארץ סיים את כיתה ז' בבגדד.

בגיל 15 סבא עזב את הלימודים ויצא עם חברים לגרעין התיישבות בקיבוץ אושה ליד חיפה. אבא של סבא התנגד מאוד למהלך הזה, אבל סבא עבד והרוויח כסף, כדי שיוכל לעשות את זה. בהמשך, סבא חזר לגור עם המשפחה במעברת עולים בפרדס כץ. אבא שלו אמר לו שאימא שלו חולה. אז הוא ואחותו עזבו את הקיבוץ ושבו אל הבית. שם גילו, שזו היתה אמתלה להחזירם הביתה. סבא התחיל לעבוד במפעל לנייר טואלט ולאחר מכן במפעל ביסקוויטים, כדי לממן את לימודיו בתיכון ערב. בגלל העבודה בשעות היום, הוא היה עייף מאוד בשעות הלימודים והתקשה בהם מאוד. הוא לא הצליח בבחינות וסיים את הלימודים ללא תעודת בגרות.

הצבא

סבא התגייס לצבא. היה לו חלום להיות טייס. הוא נכשל במיונים הראשונים לקורס, בגלל לחץ הדם הגבוה שהיה לו. אבל כשניסה שוב, הצליח להתקבל. סבא התקדם בקורס ואפילו הטיס מטוס, אבל כשמדריך הטיסה ביקש ממנו להנמיך את המטוס עד שירגיש לא בנוח, סבא הנמיך בצורה מסוכנת, כל כך נמוך, עד שראה את ערימות החציר בגובה העיניים. מסיבה זו הדיחו אותו מקורס הטיס והוא לא זכה להיות טייס. סבא שובץ לתפקיד אחר בחיל האוויר. הוא היה חזאי מזג אוויר. סבא פגש בצבא את סבתא גליה – החיילת הכי יפה בחיל האוויר. הוא סידר לה את הכומתה, הם דיברו ונהיו חברים.

החיים עם סבתא גליה

סבא וסבתא התחתנו צעירים, בתאריך 10.1.1962, סבא היה בן 24 וסבתא בת 21.5. תשעה חודשים אחרי החתונה, נולדה הבת הבכורה – אורלי. כעבור שלוש שנים נולדה הבת השניה – לבנת. כמעט 17 שנים אחרי החתונה, נולד הבן הצעיר – יהונתן (יוני), אבא שלי.

סבא עבד בתור חזאי מזג אוויר, בשדה התעופה בן גוריון. יש לו סיפור מצחיק על היום שבו היה צריך לתת תחזית בחדשות הבוקר ברדיו. הוא היה עייף מאוד ולא קם בזמן לבדוק את התחזית. לכן דיווח ברדיו תחזית שהיתה אמורה להיות נכונה (לפי הבדיקה בערב). אבל בפועל, במקום גשם וברקים, היה שרב וסופות חול. בהמשך, סבא עבד באל על בתפקידים שונים. אחד מהם, היה בלונדון. לשם עבר עם סבתא ושתי הבנות, שהיו תלמידות ביסודי.

לפני שנולד הבן הצעיר, יוני, סבא החליט להשלים את תעודת הבגרות שלא הצליח להוציא בתיכון. הוא למד במקביל לעבודה. הצליח להוציא תעודת בגרות והמשיך מיד ללימודי תואר ראשון ושני. סבא עבד לאורך השנים בחברת אל על בתפקידים שונים. האחרון בהם היה סמנכ"ל משאבי אנוש. מחבריו לעבודה קיבל את הגביע הזהה לזה שהיה לו בילדותו אשר נבזז מביתו בפרהוד. לאחר העבודה באל על, היה מנכ"ל של חברת ממן שעוסקת במסופי מטען בנמל התעופה בן גוריון.

החיים היום

סבא יצא לפנסיה בשנת 2008, השנה בה נולדתי. מאז הוא מתנדב במשך שנים בעמותת לשובע ובמתנ"ס באור יהודה, בו הוא עוזר לתלמידים אתיופים. סבא גם מצייר, מפסל ומגלף בעץ. הוא עושה זאת בתור תחביב, אבל בצורה שנראית מקצועית לגמרי. אחד הפסלים היפים ביותר שסבא פיסל הוא של אישה אתיופית, עם תינוק במנשא על גבה. כשסבא עבד באל אל, היה את מבצע שלמה שבו העלו את יהודי אתיופיה לישראל. סבא התרגש מאוד מהמבצע וכשראה בעיתון תמונה של אשה צעירה, עם תינוק במנשא על גבה, הוא עשה מאמצים רבים לקבל העתק של הצילום המקורי ותלה אותו בביתו. בהמשך, פיסל את דמות האשה. וכעבור שנים רבות, גם הצליח לאתר אותה. את הסיפור אפשר לקרוא באתר שלו. (https://eli-dallal.wixsite.com/statue)

פסל האישה האתיופית

סבא אוהב מאוד לשמוע מוסיקה קלאסית ושמח מאוד שהנכדים מתעניינים. לסבא וסבתא יש שלושה ילדים, תשעה נכדים ונינה קטנה וחמודה. סבא גאה בכולם מאוד.

הזוית האישית

נגה: נהניתי מאוד לכתוב את הסיפור, היה נחמד לשמוע על הילדות של סבא.

מילון

פרהוד
פַרְהוּד (בערבית: الفرهود) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות 1–2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים. האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשור לאחר מכן. (ויקיפדיה) הגלעד שעמד על קבר האחים של הנרצחים, אזור כראג' אל-נהד'ה, בגדאד. הגלעד הוסר ובמקום עומד מגדל משרדים

לשובע
עמותת לשובע היא ארגון סיוע הומניטרי ישראלי, שהוקם בשנת 1986 על ידי עורכי-הדין שרונה וגיל-עד חריש. העמותה מפעילה מגוון שירותי סיוע לנזקקים, כגון בתי-תמחוי, מעונות לדרי-רחוב, מרכז לחלוקת בגדים יד שנייה, ורשת של בתי-נוער הפרוסה ברחבי ישראל. עמותת "לשובע" אינה מקבלת סיוע ממשלתי, ופעילותה מבוססת על תרומות מהמגזר הפרטי והעסקי. כלל חברי ומנהלי העמותה פועלים בהתנדבות ואינם מקבלים שכר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”במקום גשם וברקים, היו שרב וסופות חול“

”סבא ראה את הפורעים מרוקנים ובוזזים את הבית שלו מכל החפצים. הם נותרו חסרי כל“