מאגר סיפורי מורשת

שמיי מיכל חומסקי. נולדתי בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל בשנת 1949. מיד אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, לטעום קצת מחיי העיר. לפני כ-10 שנים חזרתי לקיבוץ ולעמק ואני גרה עד היום בשריד.

ההורים שלי נפגשו בתנועת ה"שומר הצעיר" ברומניה, צעירים יהודיים שחלמו על חיים חדשים בקיבוץ בארץ ישראל. הם גרו בעיירה רדאוץ, בחבל בוקובינה. אמא באה מבית חילוני, משכיל ואמיד. למשפחתה, משפחת פיקר, הייתה מכולת, בית בן קומותיים ועוזרת בית.

אבא בא מבית דתי וצנוע, 5 ילדים ואב שהתקשה בפרנסת המשפחה הגדולה. שם המשפחה היה שכטר.בין השניים, שהגיעו מרקע כל כך שונה, נרקם סיפור אהבה גדול שנמשך כל חייהם.

בשנת 1933, כשהיו בני 20, עלתה קבוצת השומר הצעיר מרומניה ארצה והגיעה ל"גבעת מיכאל" שליד נס ציונה. כאן היו בהכשרה לחיי קיבוץ.

בנס ציונה נחשפו החלוצים הצעירים למציאות קשה: הפרדסנים היהודים העדיפו להעסיק עובדים ערבים זולים יותר (פועל יהודי קיבל 20 גרושים ליום ואילו הפועל הערבי הסתפק ב 8 – 10 גרושים). לכן רבים מהעולים החדשים היו מחוסרי עבודה.

קיבוץ "שריד" הוקם בשנת 1926. חבריו התלבטו האם לקלוט חברים נוספים. נודע להם שבנס ציונה נמצאת קבוצת "מלט" בהכשרה. בהצבעה בקיבוץ הוחלט ברוב של 40 בעד ו- 5 נגד על קבלת "מלט" להשלמה.

בשנת 1934 הגיעו הוריי לשריד. השתלבות קבוצת "מלט" בחיי הקיבוץ הייתה מהירה וכמעט נטולת קשיים. הצעירים שהצטרפו מרומניה עזרו בחיזוק המשק. מקיבוץ קטן של 60 חברים גדל הקיבוץ ל- 100 חברים. ויחד עם התרחבות הענפים החקלאיים היה צריך לדאוג עד מהרה גם להקמתו של "בית ילדים"…

אבי ואמי

אבא היה דמות מאד מרכזית בחיי הקיבוץ. שותף בפעילות התרבותית ושימש כגזבר שנים רבות. בזכות ילדותו בבית מסורתי הכיר את המנהגים והחגים ועזר לשלב אותם בחיי הקבוץ. למשל: עזר לכתוב את "ההגדה" של פסח, בנוסח קיבוצי ציוני בשילוב עם המסורתי.

במקביל לתפקידו כגזבר, עבד בכל שבוע גם כנוקד, בעדר הכבשים של הקבוץ. בשנת 1958, בהיותו בן 46 בלבד, יצא למרעה עם העדר ושם נפטר מדום לב.

משפחתו של אבא, דתיים וציוניים, עלתה כולה ארצה בשנות השלושים, ההורים בעקבות ילדיהם וכולם ניצלו מהשואה.

אמא הייתה פחות פעילה חברתית. היא הייתה אישה של בית. אמא מפנקת ומגוננת, יוצרת במלאכת יד, תפירה, סריגה ועוד. את כל אלה לימדה אותי ואני ממשיכה ליצור עד היום. אמא חיה בשריד עד מותה, בגיל 82. משפחתה של אמא, אמידים ומשכילים, ראו בה "משוגעת" שעוזבת חיים נוחים ועוברת לארץ נידחת ומסוכנת. הוריה, אחיה הבכור, אשתו וילדיו נספו בשואה. רק אחיה הצעיר הצליח לברוח ברכבת האחרונה לרוסיה. הוא הצטרף לפרטיזנים ואחר כך לצבא האדום ועלה ארצה אחרי סיום המלחמה.

מאורעות 1936 – 1939

בשנת 1936 פרץ בארץ ישראל מרד ערבי, שכלל תקיפות על מוסדות שלטון וצבא בריטיים וגם תקיפות של ישובים יהודים.

ביוזמת הסוכנות היהודית וכחלק משיתוף הפעולה בין הישוב היהודי לבין השלטון הבריטי, הוקמה משטרת הישובים העבריים. זה היה כוח שאומן וצויד על ידי הבריטים, כדי להגן על הישובים מפני התקפת הכנופיות הערביות. המגויסים נקראו בתחילה "גפירים" (שומרים בערבית) ולאחר מכן "נוטרים".  הם נחשבו כאנשי כוח עזר למשטרה הבריטית. לראשיהם חבשו כובע אופייני לימי השלטון העות'מאני, לבשו מדים וצוידו ברובים. ליד שריד עבר צינור הנפט מבגדד לבתי הזיקוק בחיפה. לכן צעירי הקבוץ, ביניהם אבי, התנדבו וגויסו כנוטרים.

כל הלוחמים היהודים באופן רשמי היו כפופים למרות הבריטים, אך למעשה צייתו להוראות מפקדת "ההגנה". לכן הייתה להם תרומה ייחודית לפיתוח כוח יהודי לוחם בארץ, ולשיפור ניכר בהגנת הישובים היהודיים מפני התנפלות הכנופיות הערביות.

ההורים שלי חיו בתקופה סוערת ומרתקת. נולדו במלחמת העולם הראשונה באימפריה האוסטרו-הונגרית, דוברי גרמנית. עזבו חיים מוכרים ונוחים, החליפו שפה וסביבה כדי ליצור משהו חדש ולבנות מדינה. אני זוכרת אותם בהמון אהבה, הערכה וגעגועים.

הזוית האישית

סבתא מיכל: סיפורם של הורי – העלייה ארצה והקמת קיבוץ, אינו ייחודי רק להם. הוא סיפור הציונות והקמת המדינה. תקופה של ערכים ואידיאולוגיה, מחסור חומרי מול חזון, יצירה והגשמה. המטרה הייתה ברורה והחיים פשוטים.

אורי (הנכד): הסיפור בשבילי מוזר. אני רגיל לשבת על הספה, רגל על רגל, לראות טלוויזיה ולשחק בטלפון בלי דאגות. כשאני חושב על זה אני לא יודע איזה סיפורים אני אספר לנכדים שלי? על הספינר, על מועצת התלמידים? או, כאשר לי יהיו נכדים העולם יהיה כל כך מפותח שישיבה מול הטלוויזיה תהיה סיפור משלו, מי יודע?