מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור המשפחתי שלי

אני ונכדתי אופק
דיוקן שלי
ילדותי היפה

שמי יהודית. נולדתי בתל אביב בבית חולים הקרייה, בשנת 1954, בת מספר 15 למשפחת סגן. כשנולדתי הייתי דודה לכמעט 20 נכדים של הורי.

אמי, שרה, בת יהודה וזוהרה גובס, נולדה בשנת 1912, באונייה בדרך מתימן לארץ ישראל. אימה נפטרה לאחר זמן קצר, מהמחלה קדחת ואביה נישא לאישה שנייה ונולדו להם עוד 7 ילדים. אבל, אף פעם אימי ואחיה לא היו בקשר, כך שאני לא מכירה אותם. אבא שלי, יוסף, נולד כתאום בתימן בשנת 1887, לאמו אוסון ושלום סגן. בגיל צעיר, התייתם מאביו ואחיו התאום נהרג גם הוא כשהיו ילדים.

בגיל 9, אמו חלתה מאוד ולא היה לו מה לתת לה לאכול, אז הוא הלך לחפש אוכל. כשראה עץ פרי, שגלש החוצה מחצר של אנשים אחרים, קטף פרי ותפסו אותו. בתימן, כאשר מישהו גונב קוטעים לו את הידיים, כשהם תפסו אותו ולקחו אותו לשופט, השופט שאל אותו למה גנבת? והוא אמר בגלל שאמא שלו מאוד חולה ולא היה לו מה לתת לה לאכול. השופט הורה לשחרר אותו ולהביא לו את הפרי. עם הזמן אמא שלו נפטרה. בתימן, כשילד נשאר יתום מאסלמים אותו, אז המשפחה שלו לקחה אותו ושמרה עליו ואחרי זמן קצר, הם עזבו ועלו לישראל. הוריי הכירו כשאמי הייתה בת 13 ואבי היה בן 30. בשוק הכרמל בתל אביב, אבי ביקש את ידה מאביה ובגיל 15, אימי כבר ילדה את בנה הבכור. לאחר מכן, כל שנה כמעט ילדה. הילדים הגדולים היו מטפלים בקטנים וההורים היו עובדים. כשהבנות הגיעו לגיל 8-9 הן היו יוצאות לעבודה לעזור בפרנסת הבית. הורי עברו הרבה דירות לפי מקום התעסוקה שמצאו.

האחיות שלי לא למדו והבנים למדו קצת. כולן התחתנו בגיל צעיר. בגיל שש עשרה כבר ילדו ואמא הייתה יולדת עם הכלות והבנות שלה, כך שבמשפחה אנחנו באותה קבוצות גיל. הבית תמיד היה מלא, בחגים היינו משתוללים משחקים ועושים מעשיי קונדס כמו בפסח כשכל הנשים היו עסוקות במטבח היינו גונבים את עוגת המצות שאחותי הייתה מביאה ואיתה הולכים לקצה ההר בשייח מונס מול יריד המזרח ומסילת הרכבת, ומחסלים אותה. גרנו בבית בן שני חדרים כשהשירותים היו מחוץ לבית מה שקראנו בית הצלף (חור, דרכו היו עושים צרכים).

                                                                                            אני ואבי

 

אחרי ליל הסדר, הגדולים היו יושבים בחדר אחד, מנהלים שיחות ואנחנו הילדים נכנסים לישון בחדר, שבכולו היו פרוסים מזרנים וכמו סרדינים ישנים ראש לרגליים, כשאבי היה יושב עם חגורה ושומר על השקט שלא נשתולל. כשמישהו היה מנסה לדבר, הוא היה משמיע קול "ממממ" ולאחר כמה פעמים, היה חובט בשמיכה עד שהיינו נרדמים. את חופשות ביה"ס הייתי מבלה בקייטנה ובשאר מתארחת כל שבוע אצל אח/ות אחר עם האחיינים ולכן, למרות שאנחנו משפחה גדולה הקשר בינינו מעולה. בנעורינו, היינו מבלים יחד בדיסקוטקים, הולכים להמון הופעות וישנו בבתים אחד של השני, היה ממש כייף.

                                                                               אני ומשפחתי במסיבת החינה שלי

 

התחתנתי בגיל 20, עם אבי פרץ בקיבוץ מלכיה ונולדו לנו 4 ילדים: חמוטל, ענב, גלי ויוסי.

                                                                                             אני בעלי וילדיי

 

הזיכרון הישראלי שלי – שומרים על הבית

בשנת 1973, בהיותי חיילת בת 19, פרצה מלחמת יום הכיפורים. גרתי בקיבוץ מלכיה. ביום שבת בשעה 14:00, ראינו מטוסים טסים בשמיים, שזה דבר לא רגיל ביום כיפור. הבנתי שמשהו קרה! הדלקנו רדיו ושמענו שפרצה מלחמה. מלכיה נמצאת בגבול לבנון. פגזים החלו ליפול ברפת, בלול, ברמות נפתלי ועוד אזורים שקרובים למלכיה. הורידו אותנו מיד למקלטים עם הילדים ושהיינו שם בערך שבועיים. ממלכיה הגיבו לירי, כל ערב בעלי היה משגר פצצות ממרגמה לכיוון לבנון.

בבוקר, קמנו גילינו שמחבלים ירו מההר הקרוב אלינו ופגעו בקיר החיצוני של החדר שלנו שהיה סמוך לגדר. יצאנו החוצה ומצאנו סימנים של כדורים שפגעו בקיר.  אנחנו לא שמענו ולא הרגשנו כלום (למזלנו). בעקבות מה שקרה יותר לא ישנו בחדר רק במקלטים.

סיפור זה קישר אותי למדינת ישראל מפני שבאותו הזמן הייתי חיילת ועצמאית בפעם הראשונה בחיי.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פגזים
קליע של תותח, טנק וכד'

ציטוטים

”בנעורינו, היינו מבלים יחד בדיסקוטקים, הולכים להופעות וישנו בבתים אחד של השני, היה ממש כייף.“