מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור הישראלי של סבתא אורנה

נכדתי האהובה עדי ואני
אני בקיץ 1971 - עלייה פורמלית לישראל
כך הגשמתי את חלומה של אמי. אני משוכנעת שההחלטה לעלות לארץ ולבנות כאן את ביתי בשביל ילדיי ונכדיי הייתה הדבר הנכון. למרות הקשיים, ישראל היא הבית שלנו.

הוריי נולדו בארה"ב בתחילת המאה העשרים. הוריהם הגיעו לארה"ב מסיבות שונות מרוסיה, פולין וישראל. אבי היה הרביעי מתוך חמישה ילדים ואמי היתה הבכורה מבין שלוש בנות.

לאחר מות סבתי בגיל צעיר מאד, סבי חזר לישראל עם אמי ושתי אחיותיה הקטנות, שם היתה לו משפחה גדולה. הם הפליגו במהלך כחודשיים, הגיעו לנמל יפו, ומשם נסעו לתל אביב והשתקעו בה. השנה הייתה 1924.

אבי עבד קשה בצעירותו כדי לממן את שכר הלימוד לאוניברסיטה בארה"ב. הוא סיים תואר ברפואה משפחתית ואחר-כך סיים התמחות גם ברפואת נשים וגם בפסיכיאטריה. במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, הוריו של אבי, שכבר היו די מבוגרים, רצו להגיע לארץ הקודש. האחים של אבי החליטו שהוא צריך ללוות אותם מפני שהוא רופא, וכך אבי הגיע לתל-אביב בשנת 1933.

הוריי הכירו בתל אביב. הם התאהבו ובמרץ 1935 התחתנו על גג אחד הבניינים ברחוב הירקון בתל אביב. אמי, שידעה עברית, אנגלית, יידיש וגרמנית, עבדה כמזכירה הראשית של הנציב העליון, ומפעם לפעם העבירה מידע להגנה. אבי עבד גם בפרדסים שהיו בבעלותו של סבי וגם כרופא. העובדה שאבי היה רופא ודיבר אנגלית איפשרה להגנה להחביא נשק במכוניתו. במהלך נסיעותיו בכבישי הארץ הבריטים, ששלטו בארץ, לא חשדו בו.

בקיץ 1941 אמי כבר היתה בהריון איתי כאשר הוריו של אבי החליטו לחזור לארה"ב. הם מאד חששו מהתקדמות הנאצים לכיוון ארץ ישראל. הם לא יכלו לנסוע לבד והוריי נאלצו ללוות אותם. בדרך לא דרך, ובעזרת הבריטים, הם הגיעו לארה"ב אחרי מסע של חודשיים בסוף ספטמבר 1941.

כאן מתחיל הסיפור הישראלי שלי. נולדתי בדצמבר 1941, כחודשיים אחרי שהוריי הגיעו לעיר ניו יורק. גדלתי לצד אמא שלא איבדה תקוותה שיגיע היום והיא תחזור הביתה (זאת אומרת, לישראל), כמובן יחד איתי ועם  אחי הצעיר ואבי. הרבה שנים יעברו עד שהחלום שלה יתגשם.

בבית שבו גדלנו, אני ואחי הצעיר ממני, אמא טיפחה בנו את הזיקה לארץ ישראל, למורשת ולערכים היהודיים. כך דיברתי עברית עד גיל חמש, הלכנו לתנועת נוער, יצאנו להכשרה ולימודים בארץ ישראל.

וכך, בקיץ 1960, בגיל 18 וחצי, הגעתי לארץ מארצות הברית באניית "ציון" של צים עם קבוצת סטודנטים מחו"ל לשנת לימודים באוניברסיטה העברית (עבורי זו היתה שנה שלישית מתוך ארבע לקראת תואר ראשון). נסענו באוטובוס מנמל חיפה עד לירושלים. אני ישבתי במושב הראשון כדי לראות את כל הנופים שעליהם אמי סיפרה לי. אני זוכרת שראינו הרבה פרדסים אבל כשהגענו לשער הגיא דמעות זלגו מעיני למראה שרידי המשוריינים לצידי הדרך. לא יכולתי להפסיק לבכות. בכיתי מהתרגשות שאני סוף סוף בארץ ישראל, חווה את מה שאמא שלי סיפרה על הדרך לירושלים ועל הגעגועים שלה לארץ ממנה היא נקרעה.

        

ידעתי עברית ולכן בתחילת הסמסטר הצטרפתי ללימודים הרגילים, בלי ללמוד באולפן. השנה הזאת הייתה מאוד משמעותית עבורי. הרגשתי שאני מממשת את חלומות אמי. זה התחיל בעליה המרגשת לירושלים דרך שער הגיא ואחר כך בטיולים ברחבי הארץ ובמפגש עם דויד בן גוריון. גם המפגשים עם משפחתי הענפה (כולם מצד אמי) חיזקו בי את הקשר לארץ ולמשפחה.

בסוף השנה נאלצתי לחזור לארה"ב להשלים תואר ראשון וגם סיימתי תואר שני. בין השנים 1964-1967 לימדתי אנגלית והכשרת מורים באחת האוניברסיטאות באנקרה, טורקיה, שם נולדה בתי הבכורה סימונה. בשנת 1967 הגעתי לישראל לשנתיים. עבדתי באוניברסיטת תל אביב כחלק מצוות שחיבר ספרי לימוד באנגלית לתלמידים ישראליים. בני שי נולד ב-1968, ובקיץ 1969 חזרתי לארה"ב לשנתיים עד אוגוסט 1971. אז, סוף סוף, עשיתי עלייה פורמלית יחד עם שני ילדיי הקטנים והוריי. בארץ נולדו לי עוד שתי בנות – גלית וקרן. עבדתי שנים רבות (1971-2008) כחברת הסגל האקדמי הבכיר (יש לי דוקטורט בחינוך) באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומילאתי תפקידים רבים ומגוונים.

כך הגשמתי את חלומה של אמי. אני משוכנעת שההחלטה לעלות לארץ ולבנות כאן את ביתי בשביל ילדיי ונכדיי הייתה הדבר הכי נכון לעשות. למרות כל הקשיים, ישראל היא הבית של היהודים.

 

קישור לסיפור בפורמט PDF: הקשר הרב דורי – הסיפור הישראלי של סבתא אורנה פרץ

הזוית האישית

מעבר להזדמנות המרגשת לחלוק את הסיפור הישראלי שלי ושל הורי והוריהם עם נכדתי עדי גואטה, התכנית איפשרה לי גם להתקרב אל וגם להכיר את עדי לעומק, מה שלא קרה עד עכשיו, במיוחד מפני שעדי היא "ילדת סנדוויץ". גיליתי שיש לי נכדה מלאת סקרנות שיודעת לשאול שאלות ענייניות, ילדה אינטליגנטית ורגישה שחושבת קודם-כל על הסובבים אותה ורק אחר-כך על עצמה. אני אתגעגע למפגשים האלה.

מילון

הנציב העליון
הנְציב העליון לפלשׂתינה (א"י) (באנגלית: High Commissioner of Palestine) הוא תואר שניתן, בין היתר, לממונה שמינה שר המושבות מטעם ממשלת בריטניה כדי להיות האחראי בפועל על ממשלת המנדט הבריטי (1920–1948) על ארץ ישראל.

שער הגיא
שער הגיא (בערבית باب الواد - באב אל-ואד) הוא פתח כניסה צר מהשפלה אל הרי ירושלים, ממוקם על כביש 1 בקילומטר ה-35 מתל אביב בסמוך למחלף שער הגיא. לאורך הדרך פזורים שרידים של משוריינים שנפגעו בשיירות ולאורך השנים שומרו והוצבו לצד הכביש בצורה שונה מהצורה בה נפגעו. לצד הדרך נמצאת גם אנדרטת פורצי הדרך לירושלים.

ציטוטים

”כשהגענו לשער הגיא דמעות זלגו מעיני למראה שרידי המשוריינים לצידי הדרך. לא יכולתי להפסיק לבכות.“