מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסבתא ממרוקו – זהבה פרץ

פעילות כללית במסגרת התכנית
תעודות הוקרה של תכנית הקשר הרב דורי
ילדות במרוקו, וכיצד הפכה זוהרה לזהבה

שמי זהבה פרץ (גבאי). נולדתי במרוקו בכפר איית זר'ר שבהרי האטלס. בכפר זה גרו מספר משפחות יהודיות במלח' (רובע יהודי), רוב התושבים היו ברברים מקומיים. במרחק הליכה של מחצית השעה או שעה גרו בישובים סמוכים עוד משפחות יהודיות.

החיים במקום היו יהודיים על פי ההלכה. הייתה שכנות טובה. חגים ומועדים חגגנו בפרהסיה ללא חשש, מה שלא היה תמיד אפשרי בעבר הלא רחוק. בדורם של הוריי כילדים, היו בעיות עם השכנים. אחרי שהמלך מוחמד החמישי ייצב את שלטונו, הוא נתן הוראה לשמור על היהודים ולאפשר להם גם חופש דתי.

לא היה בית ספר במקום מגוריי וכל הלימוד הסתכם בכך שרב המקום אסף את הילדים בבית הכנסת ולימד בעל פה סיפורי תורה. לא למדנו קרוא וכתוב. מי שיכל שלח את ילדיו לערים מרוחקות מאד לתקופות ארוכות כדי ללמוד בבית ספר. לשם כך היו צריכים למצוא משפחה שתארח את ילדיהם לתקופת הלימודים. לרוב נשלחו רק הבנים הבוגרים.

החיים בכפר היו פשוטים ורחוקים מכל טכנולוגיה. בבתים לא היה חשמל ולא מים. התאורה התבססה על נרות ועששיות שפעלו עם קרבון ואת המים היה צריך לשאוב מהמעיין. את הבגדים כיבסנו בנהר וישנו בבתים הבנויים מלבני בוץ וקש. האוכל התבסס על מוצרים שגדלו בגינות הירק שלאורך הנהר ולעתים בתוספת פינוקים מהעיר הגדולה.

אבי עסק בצורפות ויצר תכשיטים, לרוב מכסף ולעתים מזהב. הוא מכר את מרכולתו בעיקר לנשים מוסלמיות מיישובי הסביבה. התפרנסנו בכבוד אך כל הזמן הוריי חלמו על ארץ ישראל. אני לא ממש הבנתי במה מדובר, אבל אבי ניסה פעמים רבות להוציא דרכונים כדי לעזוב את מרוקו. הוא היה צריך לשחד אנשים כדי להשיג דרכונים. בכל הפעמים לא עלה בידו להשיגם והכסף לא הוחזר. כל הזמן נתפסו מזייפי הדרכונים והושמו במעצר.

בשנת 1963, בקיץ, הייתה שמועה שהציונים באים לעזור ליהודים לעלות לארץ. תחת מעטה סודיות התקיימה פגישה אחת בין נציגי הסוכנות היהודית לבין ראשי הכפר שלנו שהוזהרו לשמור על סודיות. לא סוכם על תאריך יעד לעזיבה. המשפחות החלו לקנות מוצרים ולארוז אותם במכולות יחד עם החפצים האישיים. באחד מערבי הקיץ פשטה השמועה בקרב היהודים – "מחר עוזבים". אותו לילה היה לילה לבן. הגברים עסקו באריזה סופית של המכולות והנשים עסקו בהכנת צידה לדרך. השוחט עבד אותו הלילה והבשר הוכשר והושם בסירים. הבצק נלוש והמתין לתפיחה כאשר נציגי הסוכנות נכנסו. כשראו במה הנשים עסקו, הם בעטו בקערות הבצק וכיבו את להבות האש. הם זירזו את הנשים להלביש את ילדיהם ולעלות לאוטובוס. הבתים נשארו על כל תכולתם, החנות של משפחתי נשארה כמו שהיא וכך כל בתי היהודים וכל עסקיהם.

כשהיינו על האוטובוס, השמועה פשטה בכפר וכל השכנים באו להיפרד. משם נסענו לשדה התעופה בקזבלנקה עם חניית ביניים למנוחה. בשדה התעופה עלינו על מטוסים ונחתנו בצרפת. שיכנו אותנו במלון למספר ימים וכשהתפנה מקום במחנה המעבר במרסי, הועברנו אליו. במחנה היו משפחות רבות והמון ילדים. המחנה נוהל כמחנה צבאי. כל משפחה שוכנה באחד מחדרי המחנה. צרכי העולים סופקו על ידי שליחים מארץ ישראל ונציגים של ארגונים יהודים בינלאומיים שעבדו במקום.

אמי, שהייתה בהריון בחודש תשיעי ,נלקחה לבדיקה יחד עם עוד נשים הרות. רופא הנשים קבע שהיא יכולה לעמוד בתלאות הטיסה ולכן שולחה משפחתנו הגרעינית לארץ תוך יום אחד. כל שאר בני המשפחה נשארו לתקופה ממושכת יותר במחנה המעבר.

ילדות בישראל

נחתנו בליל שישי. הועלינו על מונית ונסענו. הדרך הייתה ארוכה וחשוכה מאד. רק אחי הגדול משה ידע עברית. הוא למד במרקש בבית ספר אליאנס. הוריי ביקשו לדעת לאן נוסעים, אך אחי שהיה עייף נרדם ולא שיתף פעולה. בכל פעם שעברנו ליד מקומות ישוב, אבי אמר שהגענו לירושלים אך אמי שללה זאת והייתה בטוחה שזה יישוב ערבי, כי לא יתכן שבירושלים היהודים לא חובשים כיפה.

וכך נסענו עד שבבוקר הגענו לקריית שמונה. עברנו בכמה נקודות בישוב וכל אחד שלח אותנו למקום אחר. בסוף הגענו לרחוב אילת, לבניין בן שמונה קומות. הבניין בנוי על צלע הגבעה בצורה מדורגת והכניסה אליו מהקומה החמישית. רוב הבתים היו ריקים ואותנו שיכנו בחלק הכי נמוך. קבלת הפנים הייתה משונה. אנשים התקרבו לחלונות המונית וצעקו לנו בשפה לא מובנת "עולים חדשים, חמר טוריה". גם כאן אמי טענה שאנו בתחנת מעבר לירושלים. בינתיים, נכנסנו לבית וקיבלנו ערכת אוכל לעולים חדשים עם לחם שחור וריבות וכן ציוד לבית שכלל מיטות שולחן וכסאות, מזרנים מקש ושמיכות שחורות מחוספסות. הוריי ניסו להתארגן לשבת, אבי הלך לחנות בסיוע השכנים והביא לאמי מלפפונים לבישול, הוא חשב שאלו קישואים.

השפה הייתה קשה. לא ידעתי מילה בעברית. אנשי ההסתדרות דאגו שנירשם לבית ספר ממלכתי ורק לאחר מספר חודשים עברנו לבית ספר דתי. לא היה אולפן ולא כיתות מיוחדות לעולים ולא שיעורי עזר. המורים לימדו את כולם אותו הדבר. אני למדתי לקרוא ולכתוב לבד. גם את פעולות החשבון לא הבנתי. אף אחד לא טרח להסביר לי את הבסיס. אני העתקתי לוחות שלמים בלי להבין כלום. רק בכיתה ג' התחלנו ללמוד עברית. הייתה לנו מורה שדרשה מאתנו ללמוד סיפורים בעל פה מהיום למחר והיינו צריכים לכתוב אותם בלי שגיאות ומי שלא הצליח זכה למכות במטאטא ובעציצים על הראש. בזה אחר זה עזבו תלמידים את הכיתה לכיתות המקבילות ולבסוף גם המורה הועזבה. אציין שבשנות השישים הייתה עלייה גדולה ובתי הספר לא יכלו להכיל את כולם. לכן, למדנו במשמרת שנייה. נושא הזמן לא היה ממש ברור לי ולעתים הייתי מגיעה מספר שעות לפני תחילת הלימודים בשעה שתיים עשרה בצהריים.

עם הזמן רכשתי את השפה וכך גם אחי ואחיותיי וכן הוריי. כל מילה שלמדנו בעברית, לא דיברנו אותה יותר במרוקאית. ניסינו בכל מאודנו להיות ישראליים ככל הניתן ואף למעלה מזה. אפילו החלפתי את שמי מזוהרה לזהבה.

אהבתי ללמוד. הייתה לי מוטיבציה גבוהה ושתיתי בצמא כל פיסת מידע. בכיתות ההמשך הייתי לתלמידה מצטיינת. בכיתה ח' נרשמתי ללימודים באולפנת בני עקיבא בכפר פינס, אחד מהמוסדות היוקרתיים לבנות הציונות הדתית. למדתי שם את התיכון והמשכתי ללימודי הוראה. חזרתי ללמד בבית הספר היסודי בו למדתי בילדותי.

בשנות העלייה הראשונות המצב הכלכלי היה קשה ביותר. אבי עבד בעבודות יזומות בחקלאות מספר ימים קצוב בחודש לפי גודל המשפחה. ההכנסה הייתה קטנה והמשפחה התרחבה. חיינו בצמצום גדול עם המון אהבה. שמחנו על הזכות לגור בארץ ישראל ואת הקשיים קיבלנו בהבנה.

שנות הבגרות

בשנת 1974 נישאתי לשלום פרץ, תושב קריית שמונה ונולדו לנו שבעה ילדים: ארבע בנות ושלושה בנים. במקביל לגידול הילדים, עבדתי בהוראה בבתי הספר היסודיים רמב"ם ועוזיאל בקרית שמונה. שימשתי כרכזת מחשבים בית ספרית וגם יישובית. במקביל חינכתי דורות של תלמידים לערכים ולמצוינות.

גם את ילדיי שלחתי ללמוד במוסדות של בני עקיבא. הבנות עשו שירות לאומי והבנים עשו צבא. לכולם תארים אקדמיים מתקדמים, עובדים בעבודות נחשקות ומגדלים משפחות לתפארת. כרגע יש לי שניים עשר נכדים ונכדות.

בסוף שנת 2016 פרשתי לגמלאות ואני נהנית לטייל בין ילדי ונכדי המפוזרים בארץ, מטיילת בעולם ואפילו חזרתי פעמיים לכפר הולדתי במרוקו. שם ראיתי שהעולם עצר מלכת ועדיין אין חשמל ומים בבתים. רק בביקור השני ראיתי שיפור וכן הייתה נקודת חשמל בבתים וברז בודד בכל בית. שמחתי לבקר שם ולראות שבארץ הרבה יותר טוב מכל הבחינות. אמי לא הסכימה לבוא אתנו לטיול שורשים בטענה שאין לה זיכרונות טובים ואין לה סיבה לבקר במקום שכוח אל זה.

הזוית האישית

סבתא זהבה: שמחתי לגלות שנכדי מתעניין בקורות אותי, שאל שאלות מעניינות וחידד לי את התובנות. נכדי הזדהה איתי ותהה לעתים איך הסתדרנו בכל מיני מצבים כמו מכות בבית ספר וקושי כלכלי. הוא היה מופתע לגלות שיש פער גדול בין הדורות בהרבה מובנים.

מעיין: סבתא, היה לי מאוד כיף לעשות אתך את התכנית וללמוד עליך דברים שלא ידעתי עליהם. המשימה שהכי אהבתי הייתה משימת האוכל, היה ממש טעים וגם היה כיף להכין את זה.

מילון

הרי האטלס
הרי האטלס הם רכס הרים בצפון מערב יבשת אפריקה. ההרים משתרעים לאורך כ-2,400 קילומטרים, דרך שלוש מדינות המגרב: מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. הנקודה הגבוהה ביותר היא ג'בל טובקאל, מדרום לעיר מרקש שבמרוקו - גובהה 4,167 מטר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”באחד מערבי הקיץ פשטה השמועה בקרב היהודים - "מחר עוזבים“