מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הנחמה של סבא רבא, מנחם

תמונה של סבא שלי ואני
מפת אוזביקיסטן
מנחם יעקובוב

סבא נולד בשנת 1924 בבוכרה. לאמו קראו דבורה ולאבא יוחנן. הם נתנו לו את השם מנחם. היו לו ארבעה אחים ואחות אחת.

כל אחיו נלחמו במלחמה ונתנו את כל כולם, במהלך המלחמה אחד האחים נעלם, ועד היום לא יודעים איפה הוא והאם הוא חי או מת.

במלחמה, סבא רבא מנחם, היה בחזית ולקח חלק גדול במהלך המלחמה. לקחו אותו בגיל 20 להילחם, לא נתנו לו שום הודעה מוקדמת. פשוט הגיעו אליו חיילים הביתה ואמרו שהוא חייב ללכת למלחמה.

הוא לא חשב פעמיים ונענה, והלך איתם. אך ידע שברגע שהוא יוצא מהדלת יכול להיות שהוא לא יראה את המשפחה שלו יותר, את האנשים הקרובים לו ביותר.

המלחמה לא הייתה קלה בשבילו, הוא חווה המון קשיים, בדרך הוא איבד חברים קרובים ועשה דרך ארוכה מאוד. הוא היה בחיל הרגלים ועשה כמעט מרחק של מאות קילומטרים במלחמה, ואפילו צעד ימים בלי הפסקה.

הוא הקריב המון דברים בחייו, ולא ראה את משפחתו כמה שנים, רק בשביל לתרום את חלקו במלחמה, והוא לא וויתר אף פעם.

במהלך המלחמה בשנת 1942, נפצע מרסיס של מרגמה, והיה במצב בינוני. לאחר שיקום וייצוב מצבו, לא רצו להחזיר אותו לשירות כי נחשב לא כשיר להילחם מבחינה גופנית. רצו ולשחרר אותו מהשירות הצבאי אך הוא לא

וויתר והתעקש לחזור ולהילחם עם חבריו לפלוגה.

במהלך המלחמה בסוף שנת 1944 נפצע שנית בברך ולאחר מכן לא יכול היה לחזור למלחמה. לא אישרו לו זאת, והוא סיים את שירותו במלחמה בשנת 1946 וחזר הביתה. כשחזר לביתו, גילה שאביו נפטר. הוא לקח את זה

קשה בגלל שכשאביו נפטר הוא לא היה לידו והרגיש סוג של אשמה, שלא ידע איך להכיל אותה.

הוא לקח אמו ונסע לעיר אנדיזן שבאוזבקיסטן, ושם התחיל לעבוד ולאחר מספר שנים הכיר את אשתו, קראו לה תמרה. הוא נישא לה והם הולידו 3 ילדים:  דוד, מאריק ונלי – סבתא שלי.

כך המשיך את חייו ועבד בבית מרקחת, וחי חיים שקטים. עד שבשני למאי בשנת 1990, התחילה אנטישמיות כבדה באוזבקיסטן. התחילו לגנוב מיהודים, לרצוח אותם, והיתה ממש סכנה לאותם יהודים שחיו שם.

סבא רבא מנחם, לא היה מוכן לקחת את הסיכון שיקרה משהו לילדים שלו ולאשתו, ובגלל זה הוא  קיבל החלטה קשה והחליט מהר לעזוב את אוזבקיסטן לתמיד. הוא ידע שברגע שהוא הולך מאוזבקיסטן הוא מוותר על המון

דברים, אך בכל זאת החליט לעשות עלייה לארץ. העלייה הייתה מלווה בהמון קשיים, הם לא ידעו עברית והיה קשה להם להסתדר עם הסביבה והסטיגמות שהיו באותו זמן. הם הגיעו לעיר רמלה וגרו שם בבניין, היה להם

קשה לתקשר עם השכנים שם בבניין, אך למזלם היו דוברי רוסית בבניין והם עזרו להם. הם גרו שם שנה ושלושה חודשים, ולאחר מכן סבתי גלי (הבת שלו) החליטה לעבור לקריית גת וסבא רבא שלי נשאר בחולון שם חיי עם

הבנים שלו. הוא נפטר ביום ג' באייר תשע"ה 22/4/2015  בגיל 91.

הזוית האישית

יעקב – היה לי חשוב לדעת את הסיפור של סבא שלי ובמהלך הההכרות עם הסיפור נחשפתי להמון דברים שהמשפחה שלי עברה. זה לא היה קל אבל אני גאה במשפחה שלי ובסיפור העלייה שלה.

מילון

אנדיזן
עיר במרכז אוזבקיסטן

ציטוטים

”"אף פעם אל תוותר על העקרונות שלך"“