מאגר סיפורי מורשת

סבא צביקה גדל בצ'ורטקוב שבפולין, למשפחה מצומצמת של אמא ואחות.

רצינו לספר על מקרה המיוחד שקרה בזמן השואה:

לילה אחד, הגרמנים באו לביתם בפולין דפקו בחוזקה עם גרזנים על דלת ביתם, אך לא הצליחו, מכיוון שרחל אמו של בעלי החזיקה את הדלת בגופה וכך הגרמנים לא הצליחו להיכנס. אבל הגרמנים לא ויתרו, עד שהכלב שהיה בבית נבח והבריח אותם. לאחר מכן, רחל שמה לב שנפצעה בידה, במקרה זה גם איבדה את אחת מאצבעותיה.

לאחר האירוע הקשה רחל לקחה את שלושת ילדיה וברחה עימם ליערות, למספר מועט של ימים. בזמן הזה הגרמנים הפציצו את האזור וכתוצאה מכך אטל, אחותו של בעלי צביקה, מתה מפגיעת רסיס בראשה. כשנרגע המצב חזרו לביתם. כשהסתיימה המלחמה סבתא רחל, הכירה אלמן שהיו לו שתי בנות והיא התחתנה איתו. התפרנסה בקושי רב ממכירה וקניה של דברים קטנים.

חברי תנועת נוער מישראל יצאו לאירופה לאתר ילדים יהודים ניצולים, הם האכילו אותם, נתנו להם בית (בבתי ילדים), לימדו אותם קרוא וכתוב ועוד. סבא צביקה הלך עם הפועל המזרחי (דתיים) והיה בבית ילדים צרפתי. שם למד קרוא וכתוב (כשהתחילה המלחמה הוא עוד היה בגן ולא למד כלום, כשהסתיימה המלחמה הוא היה בן 10).

את הילדים העלו לישראל בקבוצות קטנות בצורה לא חוקית, כי הבריטים עדיין היו בישראל ולא הרשו ליהודים לעלות. סבא צביקה עלה לישראל בשנת 1947, הוא קיבל מסמכים כאילו הוא ילד של זוג אנשים, שהיה להם אישור כניסה לישראל. הוא הגיע לארץ והפועל המזרחי הביאו אותו לבית ילדים בירושלים. שם הוא גם פגש את דודו אברהם (שהיה חרדי), שעלה לישראל לפני השואה. צביקה למד בפנימייה דתית. בשנת 1949 סבתא רחל ובעלה שלמה עלו לארץ והתיישבו בבית אלעזרי. סבא צביקה החליט להישאר בפנימייה והיה מבקר את אמו, סבתא רחל, רק בסופי שבוע.

בהמשך צביקה לא רצה להיות חרדי והוא הלך ללמוד במקווה ישראל שהיה גם פנימייה עם דגש לחקלאות. הוא קיבל מלגה מתוך מאות ילדים ללמוד אגרו מכניקה (מקצוע טכנולוגי) והוא עבר לפנימייה בפרדס חנה, שם סיים את לימודיו ובזכותם התקבל לצבא לחייל האוויר להיות טכנאי של מטוסים.

לאחר מכן, חברה שלי הכירה ביננו ובדצמבר 1956 התחתנו, התגוררנו בעיר רחובות ונולדו לנו ארבעה ילדים, הבכור הוא מוישלה, לאחר מכן ורד, סיגל ואורלי הקטנה ביותר.

המצגת על סבא צביקה:

קישור לסיפור: "בעיקבות שורשי…"

הזוית האישית

החוויה שלנו מהפעילות היא קודם כל הביחד! מכיון שהמפגשים לא רק חיברו בינינו, אלא גם גרמו לי לצאת מהמסך ולשמוע סיפורים מרגשים על סבי, שלא הספקתי להכיר. זכיתי לשמוע מעבר לסיפורים ששמעתי מאימא שלי.