מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המסע שלי

עמרי נוסבוים, אורי דגן
אניית המעפילים "עצמאות"
חווית ילדות של העלייה לארץ

המסע שלי

בשנת 1949 בדצמבר, הגיעה הבשורה המשמחת (לאחר המתנה ממושכת) לפתח הבית- האישור לעלייה לארץ לישראל. מיד המשפחה התחילה להתארגן ולאסוף מוצרים חיוניים. בשל ההגבלה במשקל המותר,אספנו מעט מאוד בגדים, מוצרי מזון יבשים, צררנו הכל ויצאנו לדרך באישון לילה קר וסוער עם סופות רוח חזקות. למרות שיצאנו עם אישורים רשמיים, עינם של הערבים הייתה צרה בנו. נטשנו את כל רכושנו מכיוון שלא היו קונים. הגענו לנמל והכניסו אותנו למכולות בהמתנה, מחשש שהערבים ירדפו אותנו עד הכניסה לבטן האנייה. שם האונייה היה 'העצמאות'.

אנשי הצוות של הג'וינט והסוכנות היהודית עזרו למשפחות לעלות עם הילדים והציוד, ולהתמקם. אני, ילדה בת 8, חשתי התרגשות עצומה! מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מתחום הבית והסביבה המוכרים לי, האנייה נראתה לי כעולם ענק! הגודל העצום של השולחנות בחדר האוכל, האוכל המוגש והלחם הענקי בגודל של כמעט שולחן, הריח המגרה, מעורר התיאבון והמספר הרב של קומות המיטות. התפעלתי מכל דבר שאולי בעיני אחרים היה חסר ערך, כגון: המצנפת של הטבח, והשפות שדיברו בהן אנשי הצוות: צרפתית, אנגלית וגרמנית שנשמעה לי רשמית במיוחד. בשל גילי הרך, לא שמתי לב לדברים שהתחוללו במתחם האנייה, אותם הבנתי רק מאוחר יותר.

ההורים וכלל המבוגרים היו מודאגים לשלום הילדים, בשל מחלות הים שתקפו נוסעים רבים וגרמו לסכנת חיים. היה גם  חשש מהים הסוער שכמעט "אכל" את האונייה. ההפלגה ארכה כשמונה ימים. אני כילדה, ביליתי שעות על גבי שעות בהצצה דרך החלונות העגולים אל הים הכחול. הייתי נרדמת ומתעוררת לסירוגין. עוד פינה שהייתה חביבה עלי, הייתה הסיפון רחב הידיים. ולפעמים, כשפתאום זרחה קצת שמש, ההנאה הייתה כפולה ומכופלת. יחד עם כל המפליגים, היינו עולים מדי ערב, על הסיפון ומסתכלים לכיוון החוף, בתקווה לראות אורות נוצצים, לזהות סימן שמתקרבים לחוף מבטחים. האנייה הגיעה לחוף- סן לוקוס בשעות הלילה.

לא הורידו אותנו מהאנייה עד עלות השחר, בשל חשש ממזג האוויר הסוער. כשבאו צוות ג'וינט והסוכנות היהודית, הם עזרו למשפחות לרדת עם הציוד הדל. במשך כל הלילה האחרון שהינו על האנייה. כל הציבור נשא תפילות וברכות בקולי קולות. בבוקר נגענו באדמה ונישקנו אותה בדמעות של שמחה. העבירו אותנו למשאיות, אנשי הצוות העבירו אותנו על הידיים בגלל השלג, שהגיע לגובה ברך של אדם מבוגר. נעל אחת נפלה לי, ואני לא ידעתי איך לתקשר עם האיש שלקח אותי על הידיים. אבי ראה שאני עם נעל אחת והוא חזר בשבילה. אני שמחתי שהחזירו לי את הנעל.

הזוית האישית

עמרי נוסבוים ואורי דגן מתעדים את סיפורה של רחל גואטה במסגרת מפגשי התכנית.

מילון

השם המקורי של המספרת הוא חלילי
המילה 'חלילי' נלקחה מהמילה 'טהור' ,'שחף מכל רוע'

ציטוטים

”ברכת חיינו וקיימנו“