מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המסע התלול לישראל

מאיה וסבתא
סבתי כאשר היא מצטלמת
אהבה חיבה ומה שביניהם

סבתא מספרת על ילדותה במרוקו והקליטה בארץ

במרוקו חיינו יחד – יהודים ליד מוסלמים. היו לנו יחסי שכנות טובים. חסן מלך מרוקו מאוד אהב אותנו ועד היום אנו מוקירים ומכבדים את מוסד המלוכה במרוקו. אני זוכרת כשמלך מרוקו בא לבקר אצלנו בקזבלנקה, לבשתי חולצה משובצת והלכתי להצטלם באותו יום (זאת התמונה הבלויה והישנה). המוסלמיות עבדו אצל היהודים כעוזרות בית, בשלניות ועוד, ואנחנו היינו תופרים בגדים ומוכרים להם.

תמונת ילדותי ממרוקו

יתמותה של סבתא בגיל 10

ההתבגרות הרגשית והנפשית הגיעה בגיל צעיר מאוד. לצערי אמי נפטרה כשהייתי בת 10. אני זוכרת את אותו היום. הגיעו אלי לבית הספר והחזירו אותי הביתה. היה קשה מאוד לאבד את אמי האהובה. שנתיים לאחר מכן כשהייתי בת 12 נפטר גם אבי האהוב. מצאתי את עצמי לבד, ללא הוריי, שהעניקו לי הרבה חום ואהבה. החיים דרשו את שלהם ואני התבגרתי במהירות. הייתי צריכה לדאוג לעצמי. אני בת הזקונים. עברתי להתגורר בבית אחותי הבכורה שהייתה כבר נשואה עם ילדים ולאחר תקופה מסוימת עברתי להתגורר בבית הוריי יחד עם אחותי אליס, שגדולה ממני בשלוש שנים. אני ואליס ניהלנו ביחד משק בית עצמאי, אך למרות הכל תמיד שמרתי על אופטימיות ותמיד הייתי שמחה ומאושרת.

סבתא מספרת על חיי היומיום במרוקו ועזרת הילדים בעבודות הבית

כשהייתי ילדה קטנה במרוקו, כל יום הלכתי למלא דליים של מים, לא היה לנו בבית מים זורמים בצינורות. הייתי צריכה ללכת לברז השכונתי למלא מים, ואם איזה עובר אורח החליט לחמוד לצון וירק לתוך הדלי, זרקתי את המים ומילאתי שוב את הדלי. לא התעצלתי כמוכם, כשההורים שלכם מבקשים שתביאו כוס מים אתם מתעצלים… תמיד עזרתי לכולם, לאחיי ולאחותי הגדולה. החלפתי חיתולים לאחיינים שלי וסיפרתי להם סיפורים. בגיל צעיר מאוד הילדים נטלו חלק בכל מטלות הבית ועזרו בכל העבודות, היום אתם מפונקים, חיים כמו נסיכים, עושים טובה שהולכים ללמוד. בכל יום שישי הייתי לוקחת את סיר החמין לטאבון השכונתי. ביום שבת בבוקר דאגתי להביאו בחזרה לסעודת השבת. עזרתי לסחוב סלים כשחזרנו מקניות בשוק המקומי וגם עזרתי בעבודות המטבח, במיוחד אהבתי לבשל.

בילויים ושעות הפנאי

הספקנו לעשות הכל, גם לעזור למשפחה וגם לבלות. ביום שבת אהבתי לטייל על חוף הים עם החברות שלי, אהבתי ללכת לקולנוע, ועד היום אני מאוד אוהבת לראות סרטים ולשמוע מוסיקה. איזה חיים עשינו במרוקו… חיים יפים, מלאים בשמחה ובאושר. היינו מטיילות בשוק וקונות מאכלי רחוב מהדוכנים הרבים שהיו פזורים בשוק, אהבתי לקנות חרינגו (פנקייק מרוקאי).

זכרונותיה של סבתא מחפצים יקרים לה

שני חפצים שאני קשורה אליהם רגשית, אך הם לא נמצאים עמי: היה לי תיק עבודות מיוחד שבו היו על סוגי האריגים ושמותיהם דוגמאות של חלקי לבוש שתפרתי כצווארון וחפתים. דוגמאות של בגדים מוקטנים, גזרות ומודלים של בגדים. כאב לי להשאיר את תיק העבודות שלי ואת כל המזכרות מאחורי במרוקו, כשעליתי ארצה. חפץ נוסף שאני קשורה אליו זה צמידים מזהב שאבי הכין לי ונאלצתי לזרוק אותם בזמן המסע לא"י, אך הזיכרונות והמראות ממרוקו חקוקים בליבי.

סבתא מספרת על בית הספר

אהבה מיוחדת הייתה  לי לבית ספר "אליאנס" שבו למדתי, יחד עם אחי מוריס. הלימודים היו אהובים עלי במיוחד. הלכתי לבית הספר בכל יום בשמחה רבה. היינו חייבים להגיע עם תלבושת אחידה מלאה, לא כמוכם שלובשים רק חולצת טריקו פשוטה עם סמל. תלמיד שהפריע או  שלא הכין שעורים קיבל עונש – הכאה עם סרגל על גבי קצות האצבעות. בבוקר כשהגענו אכלנו ארוחת בוקר שכללה דייסה וריבה. אהבתי את שיעורי הצרפתית וחשבון, ובמיוחד אהבתי את שיעורי האופנה (תפירה). כשעליתי ארצה לא הודעתי בבית הספר על הפסקת לימודי ולא הספקתי להיפרד מהחברות שלי (העלייה הייתה סוד שאסור היה לגלות) המורים חשו בהיעדרותי ובאו לשאול את אחותי הבכורה מסעודה, מדוע אני לא מגיעה יותר  לבית הספר?

המעבר לחיים בישראל

כשהגעתי לארץ ישראל ראיתי את כל דלתות הבתים נעולות, נדהמתי: איך זה יתכן? במרוקו לא היה כזה דבר, לסגור את הדלת, כולנו היינו יושבים ביחד ולא פחדנו שייכנס גנב. כאן הכל סגור, אם מישהו ייפול אף אחד לא יידע. במרוקו שכן עזר לשכן, היינו משפחה אחת גדולה. כשהגעתי לארץ נדהמתי, בארץ ישראל אנשים לא שומרים שבת?! והבנות שומו שמיים לובשות מכנסיים!! במרוקו כולם שמרו על מצוות התורה והבנות התלבשו בצניעות. הגעתי לארץ. הכל היה שונה, הנופים, האנשים, המנטליות והשפה העברית שלא ידעתי לדבר. דיברתי צרפתית ומרוקאית. בעלי דוד הגיע לפניי לארץ וידע לדבר עברית והוא עזר לי ולימד אותי את השפה העברית. כמו כן קניתי את עיתון "העולה" ודרכו למדתי לדבר ולכתוב בשפה העברית. בתי הבכורה רוחמה נולדה והחלטנו לדבר רק עברית בבית. כשגדלתן התלוננתן מדוע לא דיברנו בבית בצרפתית ומרוקאית. תשובתי הייתה: בארץ ישראל אני מדברת רק עברית.

סבתא מספרת על העלייה לישראל

הגענו לנמל חיפה באונייה "ארצה" בתאריך 30.9.1959. מרחוק ראינו את האורות והתרגשות גדולה אחזה בכל נוסעי האנייה. אחי מאיר ומשפחתו הגיעו לארץ לפנינו, בשנת 1956, והם התגוררו במושב פדיה. כאשר ירדנו מכבש האנייה שמחנו לגלות את אחי שהגיע במיוחד לקבל את פנינו. מחיפה נסענו לביתו של אחי במושב פדיה והתארחנו שם במשך שבוע וזאת לאחר כמה שנים שלא ראינו אחד את השני. לאחר מכן שלחו אותי לקיבוץ איילת השחר, ואחותי אליס התגוררה אצל קרובי משפחה בתל חנן, עם הורי הארוס שלה מאיר בן סימון.

אחותי אליס מאוד התגעגעה אלי ולחצה עלי לעזוב את הקיבוץ ולבוא לגור איתה בתל חנן, לאחר הפצרות רבות מצד כל המשפחה, עזבתי את הקיבוץ בתאריך 1.11.59 ועברתי לגור עם אחותי. לאחר כחודש מצאתי עבודה אצל עו"ד ואשתו שגרים בכרמל, הם התייחסו אלי בכבוד ומאוד אהבו אותי הייתי כבת משפחה. ושם התגוררתי עד לנישואי בתאריך 25.1.61 והמשכתי במשך שנים רבות לשמור איתם על קשר. לאחר נישואי עברנו להתגורר בקריית ביאליק ברחוב בנימין 15/7 ואז נולדו לנו ארבע בנות מקסימות, רוחמה, רחל-חלי, פנינה ושירה…….

 

קישור לסיפורו של סבא דוד, כולל מצגת מסכמת

 

הזוית האישית

מאיה אלקובי: כאשר שמעתי את סיפורם של סבא וסבתא, שהיו יתומים בגיל צעיר, התחברתי לצער ולכאב שלהם. היה לי מאוד קשה לדמיין את כל התהליכים הרגשיים שהם עברו וכיצד הם נסעו לארץ רחוקה לבד ללא משפחה והורים בספינה. האם הם פחדו? האם הם בכו? מה הם עשו כשהרגישו שהם לבד? היה לי מאוד קשה לתאר את עצמי במצבים אלו. ועל כך אני מאוד גאה בהם ואומרת להם שהם אמיצים ושאני אוהבת אותם מאוד.

למדתי מהסיפור שלהם, שצריך לדבוק במטרה ולהגשים את החלומות שלך, גם אם הדרך קשה מאוד הדבר ניתן להשגה. למדתי על הקמת מדינת ישראל בעשור הראשון, שקלטה עלייה מכל הארצות, שהגיעו משלחות של נערים ללא משפחות. למדתי שבזכות אותם עולים, שבאו והתיישבו ובנו את הארץ במו ידיהם, סללו כבישים ובנו בתים, בזכותם המדינה שלנו קמה.

מילון

חסן
מלך מרוקו, שאהב מאוד את היהודים

ציטוטים

”הזיכרונות והמראות ממרוקו חקוקים בליבי“