מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הממלכה של סבא ננו וסבתא שרינה

סבתא מלי עם הנכד אמציה
מלכה, מלי בת 3
המנהגים והמסורת הם חלק בלתי נפרד מחיינו

שמי מלכה (מלי), ואני הבת הקטנה למשפחה בת שמונה ילדים. הורי עלו לארץ מטריפולי שבלוב בשנת 1949 כשאחותי הבכורה פרלה ז"ל הייתה בת תשעה חודשים. לאבי קראו רחמים ולאמי רחל. סבי היה ממשפחת סרוסי ממגורשי ספרד שהגיעו ללוב.

כשהוריי עלו ארצה הם גרו במעברות בפרדסיה, סוג של מגורים זמניים באוהלים ופחונים עד שסידרו להם מגורי קבע, בשנת 1961 הם עברו לנתניה. אבי עסק בסלילת כבישים וכשהגיעו לנתניה עבד במפעל נעליים.

על שמם נקראו בתי מיכל רחל ובני רם רחמים. הוריי שמרו על המסורת והמנהגים של יהודי לוב. אבי היה חזן בבית הכנסת וניגן על עוד, שהוא כלי נגינה אוריינטלי. אמי חבשה מטפחת כמנהג נשות לוב. היא הייתה עקרת בית ונהנתה לגדל את ילדיה. אבי היה איש פעיל מאוד עד ליומו האחרון ודי מודרניסט ביחס לתקופה, הוא היה מבשל ומנקה בלי הבדלים בין גברים לנשים. אחותי פרלה חלתה בפוליו במגפה שפרצה בארץ ונותרה נכה אך היא הצליחה ב"ה להביא ארבעה ילדים מדהימים. היא סיימה את תיכון בר אילן, רכשה מקצוע לבורנטית אך רוב ימיה עסקה בתפירת בגדים ועיצוב. היא גם לימדה שעורים פרטיים אחר הצהרים בשכונה לילדים לקויי למידה (אז עדיין לא הוגדרו כך). כאחות גדולה היא תמיד דאגה לי, האחות הקטנה, הייתה מפנקת וקונה לי מה שהייתי צריכה. היא תפרה לי את כל התחפושות לפורים, שתמיד היו מקוריות. התחפושת שזכורה לי במיוחד היא של מלך ומלכת הקלפים: התחפשנו כזוג אני ואחותי כוכי – היו לנו כתרים וקלפים מודבקים על כל הבגד.

אחותי השנייה, שרה, הייתה קוסמטיקאית וניהלה מועדון גמלאים. אחותי השלישית תמי הייתה מנהלת לשכת הבריאות בירושלים עד שפרשה לגמלאות לפני שנה וחצי. אחותי הרביעית סלבנה הייתה זמרת בלהקה צבאית, התחתנה ולא הגשימה את חלומה להיות זמרת. האחים בנימין וניסים עוסקים בבניין ושיפוצים. אחותי השביעית כוכי למדה אחיות וטיפולים אלטרנטיביים אך מפאת מחלתה היא לא עובדת ואני האחרונה. ההורים שלי חינכו לערכים, דרך ארץ, נתינה, חסד ואהבת הזולת. ערכים אלו השתדלתי ב"ה להנחיל גם לילדיי.

אמי הייתה אשת חסד ובילדותי הייתי מתלווה אליה בביקורים אצל נשים עריריות שגרו בשכונה, היא הייתה דואגת להן, מאכילה אותן ואף מטפלת בהן, הכל בהתנדבות. מדי ערב שבת בסיום הארוחה אמי הייתה לוקחת צלחת עם אוכל שהכינה והיינו הולכות לניצולי שואה עריריים או למי שלא היו לו קרובים ומביאים להם את האוכל ונותנים להם הרגשה שהם לא לבד. זכור לי העצב שהיה בתוך הבית והריח של הזקנה והבדידות שהם חוו. במעשיה אמי הנחילה לי דוגמא אישית לעשיית חסד לשם שמיים. מכיוון שהייתי הבת הקטנה אחיותיי הבוגרות כבר לא גרו בבית ואני זאת שהייתי הולכת אליהם. הוריי חינכו אותנו לנתינה וחסד ואימא רוב הזמן שלחה אותי שאעזור לאחיותיי. הייתי עוזרת להן בבית ועם הילדים והיה נראה לי ברור שזו חובתי. בעצם גדלתי סביב האחיינים שלי.

מלכה ואימא שלה בברית של חיים, אבא של אמציה. אבא של מלכה נפטר בגיל צעיר ולא זכה להיות בחתונתה

אחד מזיכרונות ילדותי הוא בר המצווה של אחי ניסים. זכור לי במיוחד את ההיערכות של הורי לאירוע העלייה לתורה ומסיבת בר המצווה בה השתתפו כל קרוביי.

במסיבת בר המצווה

בילדותי רוב המשחקים היו משחקי חוץ. היינו נפגשים מחוץ לבית ומשחקים משחקי קלאס (קפיצות על מדרכה מסומנת עם אבן), חמש אבנים, זריקת סכין באדמה וסימון טריטוריה משחקי דמיון (אבא-אימא/ רופא וכד'). אבי ז"ל מאוד אהב סרטי קולנוע. הוא רכש מסרטה ביתית והיה מקרין על קיר הבית סרטים. הוא היה מזמין שכנים וחברים וממש ניהל בית קולנוע קטן בבית.

אני מתגעגעת לחופשות שביליתי אצל סבי ננו (בנימין) וסבתי שרינה (שרה). סבא נהג לחבוש ברט כמנהג יוצאי לוב.

אמי וסבי בנימין ז"ל

הם גרו בכפר יונה והיו להם בחצרם עצי פרי (פטל, שסק, לימונים וענבים) שעליהם היינו מטפסים, קוטפים את הפרות ואוכלים אותם ותרנגולות שהסתובבו חופשי והטילו ביצים. בחופשות היינו מגיעים אני ואחותי כוכי והיינו משחקים עם בני הדודים שלי, זיוה ושלומי, שגרו בכפר יונה ליד סבא וסבתא.

בחצר של סבא ננו וסבתא שרינה. רואים את עצי הפרי ברקע. בתמונה סבתא שרינה אחותי כוכי, אני מלי עם השרשרת מלפנים בני הדודים זיוה ושלומי

התמונה הזו מעוררת הרבה זיכרונות, במיוחד שנשלחה אלי על ידי בת דודתי זיוה כשבוע אחרי ששלומי בן דודתי נפטר.

בכל בוקר סבתא שלי הייתה מבשלת לנו ביצה טרייה שזה עתה הוטלה, סבי היה קונה לנו שתייה ודברים טובים. הרגשנו ממש מלכים ונסיכים בממלכה שלהם. סבי וסבתי גרו בטריפולי שבלוב, נולדו להם 11 ילדים ואמי היא השלישית במספר. סבי היה צורף והם היו מאוד עשירים. סבי וסבתי הם בני דודים, סבי היה יתום מהוריו וסבתא רבתא שלי אימצה אותו, הוא התאהב בסבתי וביקש להתחתן איתה. הם גרו בבית גדול מאוד וכשהוריי התחתנו הם קיבלו חדר למגורים בתוך הבית הגדול שהיה להם. אמי מתארת עושר, פינוק ושפע שהיה להם. כשהם עלו לארץ השאירו את כל הרכוש והבית הגדול בלוב. סבי הצליח לקחת אתו רק חלק מתכשיטי הזהב.

היחס החם והאהבה העניקו לי הרבה בטחון. הערכים שקבלתי מהם – חשיבות המשפחה חסד ונתינה – נשארו איתי והעברתי אותם לילדיי ונכדיי.

מימין: אחותי תמי עם סבתא שלי והדודות מימין יהודית ומשמאל רוזה, משמאל: בחתונה של אחותי תמי, מוקפת בעיגול מלכה, מלי ומשמאל כוכי

אני מתמודדת עם הגעגוע בכך שאני מספרת עליהם וכשאני מבשלת לכולם את המאכלים של העדה הטריפוליטאית שכולם מאוד אוהבים. אני מתגעגעת לחגים ולמנהגים של יהדות לוב. המנהגים שהצלחתי להעביר הלאה הם המאכלים לכבוד שבת שכולם מאוד אוהבים כגון: מפרום (קציצות בשר ברוטב עגבניות) קוסקוס, טבחה בסלק (תבשיל חמין שעועית ועלי סלק) ודג חריימה. אחד ממנהגי יוצאי לוב הוא טקס הבסיסה שנערך בערב ראש חודש ניסן סגולה להצלחה ולפרנסה.

מיד בסיום התיכון המשכתי למכללה ולמדתי תואר בהנדסאית מכשור ובקרה במקביל הוצאתי תעודת הוראה. למדתי תואר ראשון במתמטיקה וחינוך וכשאמציה הנכד הראשון נולד, למדתי תואר שני בייעוץ חינוכי ומאז אני יועצת בבתי הספר. כיום אני יועצת בתיכון מקיף בנתניה. את אברהם פגשתי במכללה להנדסאים בה למדנו יחד את אותו מקצוע. כעבור שנה נישאנו בשנת 1985.

מימין: מלכה (מלי) ואברהם ביום חתונתם, 1985, משמאל: בבר המצווה של חיים, אבא של אמציה

נולדו לנו חמישה ילדים מדהימים. חיים אבא של אמציה הוא הבכור והוא מהנדס בניין, מיכל רחל מורה למתמטיקה, רם רחמים למד חינוך ומתמטיקה ועושה הכשרה לרבנות בע"ה, אראל אליהו מתחיל בע"ה לימודי הנדסת מחשבים וטליה דניז הקטנה בשירות לאומי.

המשפחה המורחבת: מלי, אברהם, הילדים והנכדים

המנהגים והמסורת חשובים לנו עד מאד, מתוך ידיעה שמה שאיננו מקיימים היום נשכח וחשוב מאוד לספר עליהם ולשתף גם אם לא ממש נוהגים לפיהם. מכיוון שאברהם אלג'יראי, נוסח התפילות והמנהגים בבית הם של יוצאי אלג'יר וזה גם מה שילדיי מקיימים בביתם. כדי שיזכרו את המנהגים אף כתבתי ספר לעילוי נשמת חמי וחמותי עם כל המנהגים והתבשילים של יוצאי אלג'יר, ומה שמדהים הוא – שכלתי רבקה, אימא של אמציה, נוהגת להכין מאכלים מהחוברת.

הזוית האישית

סבתא מלכה- מלי: היה מרגש מאוד להיפגש עם אמציה ולספר את סיפור עלייתם של משפחתי לארץ ועל אורח החיים כאן. אין ספק שהמפגש יצר הזדמנות לספר את הסיפור ולעורר עניין אצל נכדי לגבי ההיסטוריה והעבר שלנו.

אמציה הנכד: חווית המפגש בקשר הרב דורי הייתה מהנה כיפית ומרגשת. התלהבתי מאוד שסבתי הגיעה מנתניה וטרחה במיוחד בשבילי. התחדשו לי דברים רבים על סבתי ומשפחתה. הייתי משתתף שוב בתכנית זה בגלל שזה כיף להיות עם סבתא וחברים ולשמוע סיפורים חדשים שלא ידעתי עליהם וגם כי השנה הייתה קצרה ולא הספקנו לעשות הרבה. למדתי גם מהסבים והסבתות האחרים, למדתי שפעם החיים לא היו פשוטים. היה מעניין ומסקרן מאוד לשמוע אודות חייהם של אנשים שלא הכרתי.

רויטל כהן קלפוס, המורה המובילה בתכנית הקשר הרב דורי: כמה מרגש לראות את האהבה של סבתא מלי לנכדה אמציה. לא מובן מאליו שהגיעה מנתניה עד ירושלים ולמרות כל הפקקים וקשיי מציאת החנייה נכנסה בחיוך ועם רצון עז לבלות עם הנכד ולהעביר את סיפור המשפחה הלאה, לדורות הבאים. שוב ושוב חזרה אמרה וכתבה עד כמה חשוב להעביר את המנהגים שהיו ולשמר אותם. אין ספק שכתיבת הסיפור הוא חלק משמעותי בהמשך העברת המסורת והמנהגים.

כותבים את הסיפור יחד

מילון

טקס הבסיסה
בסיסה היא תערובת הנאכלת במדינות לוב, תוניסיה ואלג'יריה. התערובת מכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים לפי העדפה אישית. בעת האכילה, מוסיפים לתערובת שמן, חלב או מים. ביהדות לוב ותוניסיה, ליל ראש חודש ניסן מכונה ליל הבסיסה, על שם מנהג הנערך בו, בו אב המשפחה מערבב בסיסה ובני משפחתו אוכלים ממנה. את התערובת מכינים מראש, ובעת הטקס מוסיפים לה שמן, ומים לפי הצורך. בטרם טקס בלילת ה"בסיסה" והארוחה המשפחתית החגיגית, אם המשפחה, כמו בכל ראש חודש, מדליקה ק'נדיל ( נר של פתילה בשמן) ומברכת: "עאקבאל דאייר, כל סנה כ'יר מן האד סנה, זאיידין ומוש נאקסין" (מעין ברכת "כה לחי"). נוהגים להכניס לתערובת ה"בסיסה" תכשיטים מזהב וטבעות נישואין סגולה לשפע ולברכה (ושמא, תזכורת לנכונותן של הנשים לתרום תכשיטיהן למשכן והתנגדותן לתרום לעשיית "עגל הזהב"). יוצקים שמן על זרת של כל אחד מבני המשפחה, המשתדלים כולם להיות נוכחים בערב זה, רכונים סביב הקערה. אב המשפחה מערבב בטקסיות את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן ואומר: "יא פת'אח בלא מפת'אח, יא עטאי בלא מננא, תרזקנה ותרזק מננא" (הכוונה לריבון עולם "אתה הפותח בלי מפתח, המעניק ללא גמול, הרעף מטובך הגדול צרכינו מידך ו נרעיף גם אנו לאחרים", כפי שנאמר: "יפתח ה' לך את או צרו הטוב את השמים לתת לך מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך"), מברך "בורא מימי מזונות", טועם מהבלילה וכל בני המשפחה מאחרים אחריו. טעם המנהג מנהג זה נהוג אצל יהודי לוב, יהודי ג'רבה ויהודי מספר עיירות בדרום תוניסיה בלבד. טעמו במסורת העממית, לזכר הקמת המשכן, שחל בראש חודש ניסן: "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד"; "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן", ובא לסמל גם את ראשית השנה המקראית, החלה בחודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון לכם לחודשי השנה". כך, ש"הבסיסה" מסמלת כל התחלה וראשית, והבלילה מזכירה את תערובת הבנייה. לסיכום, טקס ה"בסיסה", גם אם לא נהירים טעמיו של המנהג, מהווה, אחד מני רבות, מן האירועים החגיגיים והיפים במורשת המפוארת ועתיקת-היומין של יהודי לוב, המאחדים והמלכדים את המשפחה, שיש לשמר ולהנחיל גם לדורות הבאים.

ציטוטים

”תמיד לזכור את השורשים לשמור ולקיים את המנהגים “

”לעשות חסד עם הקרובים וגם עם הזולת“

”הטיפ שלי לזוגיות הוא נתינה וכבוד הדדי“

”בזוגיות כל החלטה לקבל ביחד גם אם לא תמיד מתאים לשנינו וצריך לעשות ויתורים“