מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המכתב שהציל חיים

מאי וניקול מתעדות את סיפורה של
בעלה של סימה במלחמת ששת הימים

שמי סימה עבדן. נולדתי לזוג הורים, אבי ג'מיל ואמי הלן. אנחנו במשפחה שבעה ילדים: שלוש בנות וארבעה בנים. לאבי הייתה חנות נעליים בשוק של חאלב.

למדתי בבית ספר נוצרי בשם 'רום אורתודוקס' והאחים שלי למדו בבית ספר דתי. אנחנו לא למדנו בבית ספר של יהודים כי אסור היה לבנות ללמוד. בחאלב הלימודים היו משעה שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. למדנו את השפות ערבית וצרפתית. היינו משפחה מדהימה וגדלנו על דרך ארץ.

העלייה לארץ

בשנת 1962 עליתי ארצה דרך תורכיה ללא דרכון. אני ושני אחיי יצאנו ביום שבת בשעה שתיים עשרה בצהריים ונפגשנו עם המדריך בגן ציבורי. הסיכום היה שהוא מגיע עם מכנסיים ביד שמאל וחבילת פטרוזיליה ביד ימין וקרץ לנו בעין "אחריי". היינו קבוצה של שלושים ושניים איש ועלינו למונית עשרה עם מטפחות על הראש, כדי שלא יזהו שאנחנו יהודים. נסענו במונית שלוש שעות בכפר ערבי, שם המתינה לנו משאית שמסיעה חיות. עלינו כל הקבוצה ונסענו ארבע שעות. הורידו אותנו בהרים, בחושך, והתחלנו ללכת ברגל עם זקנים וילד.

הדרך הייתה קשה. הלכנו בין סלעים וקוצים משעה אחת עשרה בלילה ועד אור השחר. כששאלנו את המלווה "מתי נגיע?" היה אומר: "אתם רואים את האור? שם מחכה לנו מונית." הגענו לנקודת המפגש, כולנו פצועים מהקוצים ומהנפילות. נחתכנו ברגליים, אפילו אחד מהקבוצה נקרעו לו הנעליים. עלינו למונית כל הבנות בלי גברים.

אחת האימהות פחדה מהנהג ולא הייתה מוכנה שניסע בלי גבר מלווה מהקבוצה. אחי ועוד גבר נכנסו לבגאז' ורק אז הסכימה אותה אם לנסוע. אחרי שעה של נסיעה עברנו את גבול תורכיה, ללא בקורת הגבולות, שם המתין לנו שליח בשם יעקוב שמוש, שעבד עם הסוכנות היהודית וגם עם השב"כ. הוא היה אחראי על ההעברה של כל היהודים מחאלב לארץ ישראל. ב 11.6.1962 קלטו אותנו מהסוכנות בשדה התעופה והעבירו אותנו לכפר יונה.

הקליטה בארץ

הייתה בעיה להיקלט שם. הגיע בן דודי ולקח אותנו לדודי, אח של אבי, שאצלו היינו חודש ואחרי כן שכרנו דירה בחולון, ברחוב ראש פינה. אחרי שלושה חודשים הגיעו הוריי עם ארבעת אחיי. לאמא ואבא נתנו צריף באשקלון. הם סירבו לגור שם, כי הם לא היו רגילים למגורים כאלה. אז הם באו לגור אתנו. גרנו עשר נפשות בשני חדרים, כולל אחי הגדול עם אשתו, וכך התלכדנו כל המשפחה.

כולנו יצאנו לעבוד. אני אמנם הייתי רק בת חמש עשרה, אבל כיון שלא באנו עם ההורים, רשמו אותי בגיל של אחי הגדול ממני בשבע שנים ולכן התקבלתי בלשכת עבודה. כולנו עבדנו וכך הצלחנו לקנות דירה.

הוריי נשדדו בדרכם לארץ. כל כספם נלקח מהם לכן הייתה בעיה. לאבא שלי היה נורא קשה להתאקלם. בכל זאת, עם הזמן הכל היה טוב. אני למדתי באולפן בבית ספר ביאליק. עבדתי בעבודה קשה במפעל לגופי קירור וכעבור שנה הכרתי את בעלי. אז עברתי לעבוד בלודז'יה במחלקת מודלים לבגדי ילדים. בשנת 1962 התחתנתי.

אני אמא לארבע בנות, כולן בוגרות אוניברסיטה, תודה לאל, יש לי 11 נכדים. אני מאושרת, למרות שעברנו הרבה מלחמות לא קלות. בעלי היה בחזית המצרית בסיני.

מלחמת ששת הימים

אני רוצה לספר סיפור מרגש. במלחמת ששת הימים, כשהוחלט על הפסקת אש, בעלי, יחד עם כל החברים, הגיעו לאגם המר והחליטו להיכנס למים. פתאום הגיע הדוור וקרא לבעלי "עבדן, יש לך מכתב מהבית". בעלי, יחד עם חברו מוריס לחמי, נכנסו לאוהל לקרוא את המכתב, כשלפתע שמעו פיצוצים וצעקות. כל החברים שנכנסו למים, חלקם נפצעו קשה וחלקם לצערנו נהרגו. בזכות המכתב ששלחתי לו, ניצלו בעלי משה וחברו מוריס!

                                           המכתב שהציל חיים

כך קיבלתי את בעלי במתנה. בכל פעם שאני מספרת את הסיפור אני נרגשת כולי ודמעות זולגות מעיניי. "מכתב הנס" וכל המכתבים של ארבע המלחמות שמורים אצלי עד היום. כולנו תפילה שנכדינו וכל הדור הבא לא יידעו עוד מלחמה.

תודות

ברצוני להודות לכל מי שעזר לנו בפרויקט הקשר הרב דורי: למורה אורלי, שהקדישה לנו מזמנה וגם לבית ספר שז"ר אשר תמך בפרויקט ולכל החניכים ובמיוחד לחניכות מאי וניקול שסיכמו איתי את הסיפור.

מורה מלווה: אורלי פיינה

תשע"ה 2015

 

מילון

שליח
נציג מטעם הסוכנות היהודית, שתפקידו היה לאתר יהודים בגולה ולסייע להם לעלות לישראל

ציטוטים

”קיבלתי את בעלי במתנה“