מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המכתב המיוחל

אבא של לוסיה
המכתב המיוחל
החיפוש אחר המשפחה והאח האובד

 

שמי לוסיה לרנר, נולדתי בבאקו-אזרבייג'ן ב-25.9.1952.

הילדות שלי הייתה טובה, ההורים שלי תמיד דאגו לפנק אותי, ולא החסירו ממני דבר.

הורי סיפרו לי את סיפור המשפחה, לאורך ארבעה דורות, וחשוב לי להעלות על הכתב את הסיפור המרתק.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חולקה פולין בין גרמניה וברית המועצות. האזור בו גר אבי נכבש על ידי הסובייטים. החיילים פשטו על העיירה שלהם. אחד מהם היה אחראי, לגיוס צעירי העיירה לצבא הסובייטי. אבי שהגיע בדיוק לגיל גיוס, מצא חן בעיניו, וכדי לעזור לו הוא אמר: "אני שולח אותך למקום רחוק, אבל יש שם בית ספר לחובשים ואתה תהיה מרוצה". אבי ומשפחתו ניסו לשמור על קשר בעזרת מכתבים. אבל לאחר זמן מה הקשר שלהם נותק. לימים נודע לו, כי הגורל המר פקד את יהודי העיירה שלהם, ביניהם בני משפחתו, אבא, אמא, אחיו, אחיותיו, ובין השאר קרובים ומכרים, נספו בשואה.

שנים לאחר סיום המלחמה, נודע לאבי שנותר לו אח אחד בחיים, שנמצא במדינת ישראל, אך הוא לא ידע איזה מהם. לאח זה נודע מבן עיירה שלו, שאחיו (אבא שלי) עדיין חי ומתגורר בבאקו. בפגישה השנתית של יוצאי העיירה, בה השתתף האח של אבי, הראה לו בן העיירה, מכתב שקיבל מקרוביו ברוסיה, ובו מוזכר, כבדרך אגב, שאבי ובנו יעקב בחיים.

כך התחילה התכתבות בין שני האחים. את המכתב הראשון כתב אבי, לאחד משני האחים שלו, חיים או מוטל, כי הוא לא ידע מי מהם חי, ומחפש אחריו (מוטל הוא האח). את המכתב כתב בתאריך 5.7.1966. במכתב סיפר אבי על השמחה הגדולה שהרגיש, שנודע לו שאחד מאחיו בחיים. הוא אף סיפר על שירותו הצבאי, על שנות המלחמה, ובירך על כך שלא נפגע, אף כי הקשיים לא פסחו עליו. גולת הכותרת של המכתבים, הייתה הזמנה ששלח אבי לאחיו, לבקר אותו בבאקו. ב-25.5.1967 אחיו היה אמור לבוא לבקר, אך בגלל שפרצה מלחמת ששת הימים הנסיעה בוטלה. הקשר ביניהם נותק שוב, עם ניתוק היחסים הדיפלומטים בין ברית המועצות וישראל.

                                                        ההזמנה ששלח אבי לאחיו, לבקר אותו

אבי הסתיר את יהדותו כמו יהודים רבים אחרים בבאקו מפני השלטונות בבאקו, כי באותן שנים תחת המשטר הסובייטי, מי שקשר את עצמו אל מדינת ישראל ואל השפה העברית, סיכן את עצמו ואת משפחתו במעצר, או יותר גרוע מזה מוות.

בשנת 1989 עם הרמת מסך הברזל, טס אבי לארץ ישראל כתייר, מתוך מחשבה וכוונה לעלות ארצה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראה את אחיו חמישים וארבע שנים לאחר שהתראו בפעם האחרונה.

המשפחה עלתה לישראל בנובמבר 1990, כאשר נפתחו הגבולות של באקו. הגענו לקיבוץ איילון לבקר את המשפחה של אבי ז"ל, ונשארנו שם שלוש שנים, בפרויקט של "בית ראשון במולדת". תהליך הקליטה של אבי ומשפחתנו היה קל, למדנו היטב את השפה. החגים, מסורת, מנהגים וכו'.

אבי התרגל להיפגש עם אחיו ובני משפחתו מידי יום, והקשר בניהם, שחודש לאחר שנים כה ארוכות, התהדק מאוד. אך, לדאבוני, זמן קצר לאחר שעברו אבי ואמי לעיר מעלות, התגלתה מחלתו של אבי, והוא הלך מאתנו לבית עולמו בשנת 2000. הפעם הקשר נותק לתמיד.

את בעלי, יבגני, הכרתי  דרך חבר משותף, במהלך לימודינו באוניברסיטה לרפואה. מאז הקמנו משפחה נהדרת, ונולדו לנו שתי בנות, והן הקימו משפחות משל עצמן. כרגע יש לנו חמש נכדות ונכד אחד.

 

הזוית האישית

לוסיה הסבתא – ברצוני לאחל שתמיד נוכל לחיות כיהודים, ושאף פעם לא נצטרך להסתיר את דתנו, ואת מי שאנחנו.

מילון

סובייטים
אנשים שנולדו בברית המועצות של פעם.

ציטוטים

”אבי הסתיר את יהדותו מפני השלטונות בבאקו “

”מי שקשר את עצמו אל מדינת ישראל סיכן את עצמו ואת משפחתו במעצר או יותר גרוע מזה מוות.“