מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המטפלת (סבתא) היפה

סבא וסבתא עם הנכדים
סבתא יפה בצעירותה
שקד הנכדה מספרת את סיפורה של סבתא יפה

סבתא נולדה בנפת חוגריה שבדרום תימן בשנת 1944 (בהערכה) במזל דגים בסביבות פורים, אבל אין תאריך רשמי ומדויק. שם משפחתה הקודם, יהודה שייך לאמה, כי היא הייתה גרושה ונקראה בשמה מאחר וגדלה עימה. שם משפחתו של אביה מעודה. מקור שם המשפחה על שם הסבא של סבתא יפה. היא שינתה את שם משפחתה למשה לאחר נישואיה.

בתימן קראו לסבתא חוסן והתרגום של השם הוא יופי, לכן נקבע שמה בעברית יפה. שם חיבה של סבתא הוא "יפית", שדוד שלי ציון מכנה אותה כך לפעמים. הוריה, לאה ודוד היום גרושים עוד מתימן. אחיה: יששכר הבכור, חנה (בשמה התימני, בודור), רחל (בשמה התימני, יאמאן) ויוסף. לסבתא יש גם אחים חורגים מצד אבא, שנישא בשנית: ציונה, יואל ויגאל. האח הבכור יששכר נפטר ב- 1996 מסיבוכי סוכרת, והאח הצעיר יוסף שהיה בקשר טוב עם סבתא נפטר אחריו גם ב- 1996 ממחלת הסרטן (לוקמיה) בגיל 58, שממנה סבל כ-7 שנים.

לאחר עלייתה של סבתא ומשפחתה ארצה ב- 1949 במבצע "על כנפי נשרים" ("מרבד הקסמים") גרה כל המשפחה קרוב אחד לשני, אך לאחר טרגדיה שבה נפטרה הילדה הבכורה של אחותה רחל, עברה משפחתה של רחל לגור ביהוד. סבתא יפה היא הצעירה בין האחים שנולדו לאימה, ורק היא גדלה עם סבתא כשעלו לארץ ועד גיל 21, כאשר נישאה. אחיה הצעיר נשלח לפנימייה עד כיתה ח' ואז יצא לעבוד.

הבית בתימן

תנאי המחיה היו קשים, הם חיו חיי עוני וגרו בבית אבן. מים הביאו ממעיינות, לחימום ובישול השתמשו בעצים ולתאורה השתמשו בעששיות. אמה עבדה במגוון עבודות, ביניהן היא מכרה ריקמות וכל מיני עבודות יד שעשתה, וגם עזרה לנשים בביתן. שפת הדיבור הייתה תימנית, אך הם קראו בתורה בעברית. בתימן דיברו הרבה על ישראל לפני העלייה, ליהודים הייתה כמיהה לארץ והם רצו לעלות ארצה מתוך תחושה אידיאולוגית ודתית.

בארץ למדה סבתא די מהר עברית בגן הילדים. היא גרה עם אמה בכפר עקרון, בתחילה קיבלו חדר בבניין רכבת שקיבלה כל משפחה. אמה עבדה במשק בית, חקלאות וכל עבודה שיכלה לעסוק בה. אמה הייתה מאוד חרוצה. לאחר שהצליחה לחסוך מעט קנתה צריף עם שטח אדמה. המקלחת הייתה במבנה מחוץ לצריף. כשסבתא הייתה בת 10 בערך פרצה שריפה מגורם לא ידוע בצריף כשהן לא שהו בו, והוא נשרף כליל. לאחר השריפה הן גרו במחסן שהיה ליד הצריף עד שהקימו צריף חדש. בית נבנה במקום הצריף כשסבתא הייתה די גדולה. כשהגיעו לארץ סבתא נשלחה לגן ולאחר מכן, למדה בבית ספר ממלכתי עד כיתה ח' בכפר עקרון ועוד שנתיים בתיכון.

סבתא יפה בת 14, בבית ספר (1958)

לאחר סיום לימודיה ועד שנישאה בגיל 21 עבדה סבתא כמטפלת בתינוקות.

סבתא יפה בת 18 כמטפלת (מרץ, 1962)

סבתא יפה הייתה בתנועת "הנוער העובד והלומד" שבו התקיימו מפגשים חברתיים, מסיבות וטיולים, תנועה שקיימת עד היום. בתקופת התבגרותה היו קבוצות רוקדים בחגי עצמאות וטיולים, היו חברויות והיכרויות, שחלקם שמרו קשר עד היום.

סבתא בצעירותה (שנות ה-60 המוקדמות של המאה הקודמת)

סביבת המגורים בתימן

סבתא גרה בילודתה בתימן בכפר יהודי בסביבה מוסלמית, אבל הם לא הרגישו עוינות. אורח החיים היה דתי מסורתי, הלכו לבית כנסת, חגגו חגים, חתונות יהודיות. היו קשרי מסחר בשווקים עם המוסלמים, מכרו רקמות, עבודות יד, צורפות. סבתא מספרת על מגפה שסיפרו לה עליה, שבה נפטרו אנשים רבים. היא כונתה "סובע", כי בשבוע אחד משפחה שלמה יכלה למות. אמה לא חששה והלכה לעזור למשפחות שחלו.

סיפורים מהעלייה

סבתא עלתה לארץ בגיל 5 בערך, בשנת 1949 במבצע "על כנפי נשרים" (שנקרא גם "מרבד הקסמים"). תהליך העלייה לארץ החל ב-1945 במסע רגלי מפרך מלווה בחמורים וגמלים על כל רכושם הדל, ממקום מגוריהם עד מחנה העלייה חאשד שבקרבת העיר עדן, עיר נמל ומושבה בריטית, ששימשה כשער לעלייתם ארצה. בכניסה למחנה הם נתקלו בתימנים מוסלמים ששדדו אותם והיכו את אביה של סבתא. השהיה במחנה הייתה קשה: לא היה אוכל ומקומות לינה. זמן קצר הם גרו ברחוב ומי שהצליח למצוא עבודה אצל אנשים אמידים יכול היה לעתים לגור אצלם. לאחר מכן בנו אוהלים וחילקו אוכל בהקצבה. מתחנת המעבר עלתה משפחה לארץ ברכבת אווירית, כך שהעלו את הנשים, הילדים והקשישים לפני הגברים הצעירים.

סבתא וסבא ביום חתונתם

סבתא זוכרת חתונה של אחיה יוסף, שנערכה בחצר של אימם, כאשר היא הייתה בת 14 בערך. חתונה גדולה ומפוארת בהתאם לתקופה. מפגשי משפחה גדולים היו בעיקר בפסח, לפעמים אצל אביה ולפעמים אצל אחיה, יששכר. סבתא יפה מספרת עוד שכאשר גיסה ישעיה (בעלה של רחל) קנה אוטו לראשונה הם התחילו לטייל בארץ ולבקר משפחה שלא ראו שנים בכל קצוות הארץ.

מאכלים מיוחדים של התימנים כמו מרק בשר/עוף תימני, לחוח, חילבה, פיתות תימניות. מאכל אהוב במיוחד על סבתא, כמו עליי, הוא מלאווח. אבל גם אוהבת עסיד עם מרק.

הבית של סבתא היום הוא בנהריה ליד המשפחה של סבא, מאחר שמשפחתה רחוקה מאוד. סבתא חיה עם סבא, ודודתי ליאת גרה עם משפחתה בבית שמתחת לסבי וסבתי. את החגים חוגגים עם המשפחה (הילדים והנכדים), לפעמים מתארחים אצלם, ולפעמים סבא וסבתא מתארחים אצל דודי דודו שגר קרוב. בשבת בבוקר נוהגים ללכת לבית הכנסת, מבקרים קרובי משפחה וחברים. סבתא הייתה עקרת בית רוב שנות נישואיה, אבל לאחר שבגרו הילדים החלה לעבוד כסייעת (מחליפה) בגנים.

סבא וסבתא חיו בנהריה מיום נישואיהם, עיר הקרובה לגבולה הצפוני של ישראל. עיר שסבלה מהתקפות של קטיושות לסירוגין, במשך שנים רבות, לכן הם "בילו" ימים רבים במקלטים, עם כל המשפחה. היו מצטיידים באוכל, כלי שינה ומשחקים לילדים וצועדים למקלט הרבה ממשפחות השכונה.

הזוית האישית

המסר של סבתא יפה: תהיי שמחה תמיד, קחי את החיים בקלות, תסתכלי על חצי הכוס המלאה וגם אם לפעמים קשה תהיי אופטימית.

מילון

חוסן
יופי בתימנית

ציטוטים

”סבתא מספרת על מגפה שסיפרו לה עליה שבה נפטרו אנשים רבים. היא כונתה "סובע"“