מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המדינה שלי ואני

סבתא אילה והנכדה יעל תעזי
עם אחותי גילה בחצר הבית
סיפורה של אילה תעזי.

המדינה שלי ואני
סיפורה של אילה תעזי סבתא של יעל תעזי.
 
בשנת 1935 נולדתי בבית במושב נחלת יהודה (ליד ראשון לציון)- דור שלישי בארץ מצד אמי. אבי ז"ל עלה מתימן כשהיה בן שנה. בבית דברו עברית. גרנו בחצר משותפת גדולה, יחד עם הורי אבי.
 

1935, אחי ואני בחצר עם סבא אפרים גדסי, נחלת יהודה.

1935, אחי ואני בחצר עם סבא אפרים גדסי, נחלת יהודה.
 
החצר הייתה מוקפת פרדס עם פירות הדר מיוחדים מכל המינים, תפוז אדום, תפוז מתוק וכל פרות ההדר. לסבי וסבתי הייתה רפת פרות, ותפקידו של אבי היה לחלק חלב לתושבי המושב. באחת הפעמים, במהלך חלוקת החלב, אבי רכב על אופניים שלצדו שני כדי חלב גדולים. ג'יפ אנגלי ועליו חיילים בריטים נצמד אליו במכוון וגרמו לו להתהפך עם האופניים וכל החלב נשפך. אבא חזר מלוכלך עם כדים ריקים ואופניים שבורים. באותו היום לא הייתה חלוקת חלב.
אני זוכרת יחסים טובים עם השכנים- הערבים. ב- 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. החלו שמועות שבגרמניה מענים יהודים. למדנו לשיר:" אחת, שתיים, שלוש ארבע, מגרמניה היטלר בא. חיפשו ולא מצאו השדים אותו לקחו…"  
היותי בת 9 התייתמתי מאימא, ואבא פיזר אותנו, ארבעה אחים, למוסדות שונים. אני הייתי בבית יתומים ברמת גן. אני זוכרת שחיילים בריטים היו מגיעים ועורכים חיפושים במוסד.    
ב-1947, בהיותי בת 12, פרצה מלחמת השחרור, אבא הגיע למוסד והחזיר אותי הביתה לראשון לציון. הדרכים היו חסומות. נסענו בשיירות דרך "מקווה ישראל" לראשון. בת 13 הצטרפתי לחברת נוער בראשון לציון. נשלחנו לקיבוץ "תל- יוסף", לעבוד וללמוד. החברה התפרקה עקב אי הסכמות פוליטיות (בין מפא"י למפ"ם). הועברתי לקיבוץ "נאות מרדכי" בגליל העליון , קיבוץ צעיר של עולים מארגנטינה. שם חליתי במלריה (קדחת).
 
הסביבה הייתה מוקפת ביצות. זכורים לי עצי האקליפטוס שהובאו מאוסטרליה, לייבוש הביצות (ביצת החולה הייתה הגדולה ביניהן).   
          
חוויה נוספת שזכורה לי מהקיבוץ היא ביקורה של הזמרת "שושנה דמארי". במסגרת סיבוב הופעות בקיבוצים, הגיעה הזמרת גם לנאות מרדכי ונבחרתי ללוות אותה בשהותה בקיבוץ. המפגש היה מרגש במיוחד עקב העובדה ששושנה דמארי הייתה הזמרת הנערצת והאהובה (עד מותה…).   
משם הועברתי לחברת נוער צעירה יותר- ל"קיבוץ שפיים". בשנת 1950, אני זוכרת את השלג שכיסה  את כל הארץ. ההתרגשות הייתה גדולה להתעורר לנוף לבן. בשנת 1953 התגייסתי לשירות בחיל האוויר כמרכזנית.
 
כך הכרתתי את משה 
פעמיים בשבוע, ארגנה לחיילים "תזמורת חיל האוויר" בניצוחו של סרן אריך טייח, ערבי מוסיקה לריקודים. חיילי השריון היו מגיעים לרקוד. כך הכרתי את משה תעזי. התחתנו לאחר שנתיים חברות, בחצר הורי בראשון לציון. עברנו לבאר שבע בעקבות העבודה של משה כחבר אגד. נולדו לנו ארבעה ילדים, עסקתי בתפירה בבית. לאחר שגדלו הילדים עשיתי שינוי ועבדתי כסייעת בחינוך מיוחד, כעובדת מחלקת חינוך בעריית באר שבע. עברנו להתגורר בישוב מיתר ולאחר יציאתי לגמלאות, אני ממשיכה להתנדב בחינוך המיוחד. הצטרפתי למועדון "גיל הזהב" ביישוב, שם אני עוסקת באומנות והתעמלות.    
 
סיפורה של המדינה.
השנה 1947, תקופת שהותם של האנגלים בארץ- "תקופת המנדט הבריטי". בתקופה זו, בהיותי בת 12, קמו תנועות מרי ומחתרות כמו אצ"ל, לח"י והגנה. הם "מיררו" לאנגלים את החיים: פוצצו להם גשרים ואף שמענו על חיילים בריטים הרוגים. הנוער בראשון לציון למד בסתר קפ"פ + קרב פנים מול פנים בתקווה להצטרף למחתרות. גם אחי היה ביניהם.
שני דודי, סעדיה ואליעזר עמרני, היו לוחמים. סעדיה- לחם באצ"ל ואליעזר לחם בהגנה. האצל וההגנה היו ארגונים בעלי דעות מנוגדות ובכל זאת, סעדיה ואליעזר שמרו על אחוות אחים. שניהם נהרגו. סעדיה (בועז) עמרני התגלה רק אחרי שנתיים תחת הריסת בית במשמר הירדן. שמו מופיע באנדרטה במקום. הוא נהרג לפני קום המדינה. ההורים קיוו שהוא שבוי בסוריה והתפללו לשובו. אליעזר נהרג בירושלים, בקרב ליד נוטר- דם שבוע לאחר ההכרזה על הקמת המדינה (20/5/1948).
 
 
בתקופת המנדט, נתפסו לוחמי מחתרות רבים, חלקם הוצאו להורג וחלקם נאסרו בכלא עכו. העוצר היה בעיקר בלילות. האנגלים ערכו חיפושים אחר נשק וחשודים. יהודים היו מחביאים את "הסליקים" (נשק) ברפתות, לולים ובתוך האדמה. בראשון לציון הייתה למשפחתי מכבסה ידנית שכיבסה עבור חיילים אנגלים ששרתו בסרפנד" (היום בית חולים אסף הרופא). היו מרתיחים את הכביסה בדודים מנחושת ומכבסים בידיים ובקרש. נעזרו גם בנשים ערביות. גיהוץ הבגדים והמצעים היה ב"מגהץ פחמים". היה צורך להיזהר שלא יהיה לכלוך של פחם על הבגדים. בתקופה זו היו סיפורי אהבה בין חיילים אנגלים לבין יהודיות. במקרים שבהם התחתנו, ההורים החרימו את בתם.
 
ה' באייר תש"ח, הכרזת המדינה. האנגלים עזבו את הארץ ומיד פרצה "מלחמת השחרור". בן גוריון איחד את המחתרות לצבא אחד- צבא הגנה לישראל. בראשון לציון גויסו נערים בני 17-18, שבקושי ידעו להחזיק נשק. את הגברים, ביניהם אבי ז"ל, שלחו לחפור שוחות ליד קיבוץ יד מרדכי. במהלך המלחמה, התחבאנו בשוחות או בפרדסים בזמן ההפצצות של המצרים. באחת ההפצצות נפלה פצצה בשוחה הצמודה לשוחה שבה הייתי. אני ניצלתי. בהפצצה אחרת, רצנו לפרדס והתחבאנו בין העצים. הסבתא קראה לנו בזמן האזעקה, לרוץ חזרה ולהביא את העז…
 
כבר בתחילת המלחמה נהרגו 11 מבני ראשון, שאת חלקם הכרתי. הביאו את גופות ההרוגים לבית העם  בראשון לציון, והייתה לוויה המונית. אני זוכרת את זעקת המשפחות. באותה תקופה הוכרז בארץ על "קיצוב מזון". כל משפחה קיבלה פנקס ובו תקציב לפי מספר הנפשות. בפנקס היו נקודות שאיתן עמדנו בתור לקבל קצבה. הקצבה כללה ביצים, קמח, סוכר, "אורז בן- גוריון" (= פתיתים) ועוד. בכל חצר הייתה גינת ירק. להורי היו גם פרחים, לול קטן ועיזים. אחותי ואני היינו הולכות לפרדסים לקטוף עשב לעיזים ולתרנגולות.תוצרת הגינה הייתה עבורנו תוספת.
 
בעיצומה של המלחמה הגיעו לארץ באניות עולים מאירופה, ניצולי שואה, ומארצות ערב: מצריים, מרוקו, עירק וגם מתימן ("מרבד הקסמים"). את רוב העולים שיכנו במעברת "בית דגן". העולים חיו באוהלים ובפחונים. תקופה קשה עברה בתחילת קום המדינה. הגשם היה חודר לאוהלים ומרטיב את תכולת האוהל. אני זוכרת שהצטרפתי לאיסוף בין הבתים של שמיכות, בגדים וכל דבר שעשוי לעזור לעולים. בשנת 1952, בשנים הראשונות לקום המדינה, אני זוכרת את ההסכם שנחתם בין בן גוריון לבין גרמניה, על קבלת "שילומים" על הפגיעה ברכוש היהודים בידי הנאצים. הכספים שהגיעו עזרו להתפתחות המדינה. עברו מלחמות רבות בארץ: מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור מלחמות לבנון, מלחמות "עוטף עזה".
 
עייפתי ממלחמות. הלוואי ואזכה לשלום ולמעט שקט בארץ.  כיום, אני בת 81, גרה בישוב מיתר. יש לי שלושה עשר נכדים וזכיתי לשני נינים  דור שישי בארץ. ילדי ונכדי משרתים וישרתו בצה"ל, אוהבי הארץ ואני גאה בהם.
הלוואי שנזכה בארץ הזו לשלום ולשלווה למען הדורות הבאים.
 
תשע"ו

מילון

הסליקים
נשק

ציטוטים

”אבא אמר לי "אני ממלא תפקיד של אבא ואמא"“