מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המאבק על הפרנסה

אני ונכדתי ליאל
יוסף עמרני בצעירותו
הזמנים המשתנים

העלייה לארץ

שמי יוסף עמרני. עליתי לארץ עם הוריי מאיראן, בגיל 6 חודשים, בשנת 1949. בתקופה בה עלינו לארץ שלט מלך (שאה) איראן ושמו מוחמד רזא שאה פהלווי. המלך הזה אהב מאוד את היהודים. הוא היה השאה האחרון באיראן.

החיים במעברה

אין לי זיכרון בתור ילד קטן על החיים במעברה בכפר נחמן. כפר נחמן היה כפר קטן באזור רעננה. החיים בכפר נחמן היו מאוד קשים. אבא שלי, יהודה, היה צריך לקום מוקדם מאוד לעבודה. הוא הלך ברגל מכפר נחמן עד סיבוב רעננה כדי להגיע לעבודה בתל אביב. הוא עבד בחברת החשמל בתל אביב. וכך כמה שנים אבא שלי היה צריך לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת ברגל לעבודה.

המעבר לאבו כביר

לאחר תקופה מסוימת עברנו מכפר נחמן לאבו כביר. ככה לאבא שלי היה יותר נוח מפני שהעבודה שלו הייתה קרובה. כשגדלתי, בגיל 4 או 5, ההורים שלי (יהודה, נגר) התגרשו. אני נשארתי עם אימא, סבתא ואחותי.

זכור לי שהחיים היו קשים, לא היה כסף אך היו תלושים לאוכל במכולת לפי גודל המשפחה. היה קשה מאוד במדינת ישראל, קשיי מחיה, תנאי מחיה, לא הייתה פרטיות לאף אחד, לא היו מקלחות ושירותים בבית. בתקופה ההיא היו פתיליות לבישול ופרימוס לחימום דודי הכביסה. הרבה עולים חדשים עלו לארץ שלנו. כשהגיעו לארץ ריססו אותם בדי די טי.

אני זוכר שאבא שלי קנה לנו בית באבו כביר עם חדר אחד ושירותים.

לימודים

עליתי לכיתה א' בבית ספר "ברנר" על שם יוסף ברנר. למדתי שם שמונה שנים. הייתי תלמיד בינוני. למדתי עם הזמר אביהו מדינה ואבא שלו אהרון היה שמש בית הספר. מההורים למדתי לדבר בשפות פרסית, ארמית ועברית.

כאשר סיימתי את בית הספר היסודי עברתי לתיכון אורט ברמת גן. למדתי שם במשך שנה מכונאות רכב. היו לי המון חברים טובים. היינו מתאספים בלילות אצל חברים ושיחקנו בהמון משחקים.

בבית היו קשיים, לא היה כסף להמשיך ללמוד, בקושי היה כסף למכולת. אימא שלי הייתה חולה ולא יכלה לעבוד. אבי פרנס אותנו (עם חובות במכולת). לא סיימתי את הלימודים בבית הספר כי הלכתי לעבוד כדי לפרנס את המשפחה שלי.

צבא

לאחר מכן, בגיל שבע עשרה וחצי הלכתי לצבא. רציתי להתגייס למרות שבצבא לא רצו לגייס אותי בגלל המצב המשפחתי. לאחר שהתגייסתי ביקשתי שיתמכו בהורים שלי והצבא לא היה מעוניין. לאחר מכן היו ויכוחים בצבא, ואמרתי להם שאם הם לא יתמכו בהורים שלי אני עוזב את הצבא. לאחר תקופה מסוימת שחררו אותי מהצבא.

העבודה בחברת החשמל

יצאתי לעבודה ואבא שלי אמר לי שאני אבוא לעבוד איתו בחברת החשמל. שם עבדתי בין השנים 1970 – 2008. התחלתי לעבוד בתור פועל. לאחר שלוש שנים עברתי קורס מלגזנות והתחלתי לעבוד בפריטי חשמל לעבודה. במשך שנים הייתי מנהל העבודה בחברת החשמל ברחוב גיבורי ישראל בתל אביב. לאחר עשרים שנות עבודה בחברת החשמל היה מכרז על ניהול של כלים כבדים. זכיתי ועברתי למחסן גדול בבית דגן. הייתי אחראי על כ – 80 עובדים. שוב לאחר מספר שנים היה מכרז על ניהול מחלקה. שם זכיתי להיות סגן מנהל מחלקה עד 2008. בגיל 59 החלטתי לפרוש לגמלאות.

חיי משפחה

בתקופת עבודתי התחתנתי עם אסתר נהנגי והבאנו שלושה ילדים (שתי בנות ובן). בעבודה בה עבדתי היו משכורות קטנות והיה קשה לפרנס חמש נפשות. אשתי לא עבדה והיה מאוד קשה לפרנס משפחה. היינו צריכים לשלם לגן ולבית הספר. תקופה ארוכה וקשה מאוד לפרנס משפחה. החלטנו שנשאיר את הילדים בבית עם אשתי. כשהילדים גדלו אשתי הלכה ללמוד קורס קוסמטיקה. אחר כך, החיים שלנו התחילו להיות יותר טובים ויותר נעימים.

מאז שפרשתי אני נמצא בבית ומטפל בנכדים שלי ובילדים שלי ונהנה מהפרישה יחד עם אשתי.

לסיכום

החיים לא היו קלים והיה קשה מאוד בארץ עד שהחיים הסתדרו. עכשיו יש לי שלושה ילדים גדולים ונשואים עם הרבה נכדים.

הזוית האישית

ליאל: הבנתי ולמדתי שצורת החיים בשנות החמישים היה שונה לחלוטין מחיינו היום. שההורים הגיעו לארץ כיצד החיים היו שונית לגמרי והיו ירודים מבחינת חוסר חשמל וחוסר בבתים. חיו בצריפים ובאוהלים. החיים היו מאוד קשים. לא היה מקור פרנסה לכולם. תקופה זאת היו מקבלים מזון לפי תלושים שהיו מחלקים למשפחות לפי מספר נפשות המשפחה. לא הייתה אפשרות לקנות לבד. היו פתיליות להכנת אוכל, לא היה גז. החיים השתנו מקצה לקצה בכל התחומים האפשריים… אין ספק שלא ניתן להשוות בכלל את הזמנים.

אני וסבא מאחלים אחד לשני תמיד רק טוב… סבא מאחל לי לנצל את המשאבים האפשריים לקיום החיים ולהצלחה מירבית כי בזמנו לא היה ניתן מחוסר מפאת חוסר משאבים, ואני מאחלת לסבא שתהיה לו בריאות איתנה ושיזכה לחיים ארוכים וטובים.

מילון

מלגזה
מלגזה היא כלי רכב מנועי המשמש להעמסת מטען והובלתו למרחקים קצרים באמצעות זרועות פלדה המוכנסות מתחת למטען. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”החיים השתנו מקצה לקצה בכל התחומים האפשריים, אין ספק שלא ניתן להשוות בין הזמנים“