מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הלוחמת מאושוויץ

אני והניצולה יחד בסיום תיעוד סיפורה
אסתר בתקופת הפלמ"ח
סיפורה של הניצולה, במהלך מלחמת העולם השנייה ועלייתה לארץ ישראל

אסתר עלתה לארץ בשנת 1945, ונמסר לה שאף אחד לא חזר מהמלחמה. לאחר שהגיעה לארץ, בשנת 1947 הוחזרה לקפריסין על ידי הבריטים. בשנת 1948 עלתה בשנית לארץ והגיעה לעיר הצפונית חיפה באמצעות אונייה, ומיד התגייסה לפלמ"ח באבו גוש חטיבת הראל/אריאל. בפלמ"ח שירתה כשנתיים. אסתר סיפרה שהפלמ"ח היה עבורה אבן דרך לחיים, היה זה שירות יוצא דופן, שהעניק לה חוויות שלקחה אותן לכל החיים. עוד סיפרה, כי באחד מן הימים בשירותיה בפלמ"ח מצאה חברה שהייתה איתה במעבורת – היא גרה בהדר יוסף בתל אביב והתחברה עמה משום שלא היה לה אף אחד שהגיע עמה ממלחמת העולם השנייה.

כשהשתחררה הלכה לגור אצל החברה בשכונת הדר יוסף שבעיר תל-אביב. כעבור מספר שנים הכירה את בעלה באוטובוס בנסיעה לפתח תקווה, במהלכה נפל לה כרטיס האוטובוס ובעלה מצא את הכרטיס וכך הם הכירו, ולימים נישאו. לבסוף, אסתר סיפרה על כמה היה לה חשוב להגיע לארץ ישראל. זאת מתוך נקודת המוצא שהינה ספגה אנטישמיות כבדה לאורך כל חייה ברומניה. היא ייחלה להגיע לארץ מבטחים בה היא תוכל לחיות בהגנה מלאה ולחיות את חייה בשקט ובשלווה. עוד סיפרה, כי היו שנים שהייתה בטראומות, והתעוררה באמצע הלילה, היא פחדה שהגרמנים יבואו לקחת אותה.

לאסתר ולבעלה ישנם שני ילדים כאשר הבן הגדול שלה גר בארצות הברית ואילו השני גר בריסל. לאסתר יש חמישה נכדים, נמרוד ודניאלה, יואל, יאן וג'יל. אסתר שיתפה אותי כי היא מצויה בקשר הדוק עם הבנים שלה ומשתוקקת לראות את נכדיה.

אסתר ילידת מדינת רומניה, שם ספגה במהלך כל ילדותה אנטישמיות, אמירות גזעניות כגון: "יהודי לפלסטין". היא שיתפה שהיה לה מאוד קשה לחיות במקום הזה, הרגישה איבה ושנאה גדולה כלפיה כהיותה יהודיה. ברומניה חיו היא ומשפחתה. אסתר סיפרה שאמה הייתה תופרת במקצועה, ותמורת התפירה ביקשה דבר אחד – שיהיה אוכל לה ולמשפחתה. בהמשך אסתר סיפרה כי הינה ניצולה שהייתה באושוויץ בסוף 1943. לפני שהגיעה לאושוויץ הייתה בגטו – "ביאמרה", כל משפחתה עלתה על רכבות של בהמות, הם הגיעו בלילה לבירקנאו ומשם ישר לאושוויץ יחד עם משפחתה המורחבת. הגרמנים אמרו "ימינה/שמאלה", כל האימהות עם כל התינוקות הלכו שמאלה, אמה ואחיותיה הלכו שמאלה ומאז אותו היום שנעשתה הסלקציה לא ראתה אותם.

אסתר כלוחמת בפלמ"ח

עוד ציינה כי את אביה לא ראתה משנת 1941. אסתר נשארה במקום, וצלחה כל סלקציה שעברה. בעניין הסלקציות סיפרה כי בחנו כל דבר אפשרי, החל משערות, צורת מבנה גוף – רזה/שמן, גיל, מקצוע וכדומה. עוד סיפרה כי שם קיבלה את המספר על היד, אותו הראתה לי במהלך תיעוד הסיפור אך ביקשה שלא לצלם אותו. במהלך החגים העבירו אותה לברגן בלזן (בגבול גרמניה עם שוודיה), שם שהתה כחודשיים ימים, במהלכם סיפרה שהיה מאוד קר, היו תנאי קור קיצוניים. משם העבירו אותה למחנה על יד העיר ברלין שבגרמניה, שם עבדה בבית חרושת  לנשק ושהתה שם עד סוף מלחמת העולם השנייה.

הזוית האישית

גפן המתעדת: את אסתר הכרתי בבית אבות גלבוע, בעיר גבעתיים. קיבלתי את המספר שלה מתוך הרצון העז שלה לספר ולשתף על סיפור חייה. אסתר כמעט בת 100, הולכת עם הליכון באופן עצמאי, מדברת עברית היטב ולאורך כל המפגש עמה חייכה חיוך מאוזן לאוזן. מאושרת על החיים שקיבלה בארץ ישראל, מרוצה מבית האבות שנמצאת בו ומברכת על משפחתה שהצליחה לגדל ביחד עם בעלה. במהלך כל תיעוד סיפורה, התרגשתי מאוד לראות אישה חזקה, שעברה הרבה בחייה לטוב ולרע עומדת ומספרת לי את כל קשייה שספגה ועברה בחיים. אסתר שיתפה אותי בהרגשותיה – כי בכל פעם שנזכרת בסיפור חייה, היא נתקפת בגעגועים למשפחתה, אשר לא ראתה אותם מאז המלחמה. אך לצד זאת, מספרת כי החיים בארץ ישראל היו כל חלומה. כל החיים היא חלמה למקום מבטחים, מדינה שתכיר בה היותה יהודיה, שלא תחשוש ללכת ברחוב פן יעליבו אותה בגלל דתה. בסוף המפגש עמה, חיבקה אותי וברכה אותי כמה כיף שהגעתי לשמוע את הסיפור שלה, ושהיא שמחה שהיא פגשה אותי.

מילון

אושוויץ
מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ (מגרמנית: Auschwitz) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אסתר זכרת מילדותה ברומניה אמירות גזעניות כגון: "יהודי לפלסטין“