מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הכשרה ברומניה

אייל וסבא בבית הספר בין ההדרים
סבא מרקו בצעירותו
הסיפור של סבא מרקו על תקופת ההכשרה שלו ברומניה לקראת העלייה לארץ

סבא מרקו מספר לאייל על עלייתו לישראל:

סבא מספר: חשבתי שתהיה תקופה קצרה וסיפרתי להורים שלי – סבא וסבתא רבתא שלך – הם לקחו את זה ברגשות מעורבים, מצד אחד רצו שאני אתכונן לעלייה והם בעקבותיי יעלו לישראל ומצד שני לא רצו להפרד ממני לתקופה לא ידועה.

בסוף אני והחברים נסענו לעיר אחרת ועזבנו את בית הספר בסך הכל הייתי בין חמש עשרה… בשבילנו הייתה תקופה מאד יפה ומעניינת של חיים בקיבוץ ביחד. עבדנו במשק חקלאי גרנו בחדרים משותפים די בצפיפות עם מיטות קומותיים אבל הכל לקחנו בקלות, גם לאוכל היינו צריכים לדאוג בעצמינו – היה מטבח, חדר אוכל, עשינו תורנויות – אני זוכר שאני נהפכתי למומחה לבישול ממליגה (ממליגה היא דייסה מקמח תירס והיא משמשת כתוספת לארוחה).

התקופה הייתה תקופה של צמצומים לאחר המלחמה ועם מנות אוכל מוגבלות ואני הייתי במצב גופני לא "אי אי אי" – בגלל זה הרופא של הקיבוץ נתן הוראה שאני צריך לקבל מנת אוכל כפולה, לא הקפדנו על זה אלא רק על המנה האחרונה שבדרך כלל הייתה קומפוט שזיפים. ואתה יודע מה עשיתי? הייתי סופר את השזיפים של הצלחת של השכן לשולחן ואם יש לי כפול!

הקיבוץ היה שייך לה"שומר הצעיר" וחוץ מהקבוצה שלנו היו עוד כמה קבוצות ממקומות שונים ברומניה, כולנו היינו בערך באותו הגיל. הקיבוץ נמצא בעיר בקאו, מרחק של 4 שעות נסיעה ברכבת מעיר מגוריי, יאשי. הקשר עם ההורים היה דרך מכתבים שנשלחו בדואר ועל נסיעות הביתה לא היה מה לדבר – היה לוקסוס יותר מידי, בכל זאת בכל התקופה (שנה וחצי בערך) נסעתי פעם אחת הביתה.

ניהלנו בעצמנו את הקיבוץ, לכן נבחרו מביננו תפקידים מסוימים, חוץ מעבודות היום יום – בקיץ עבדנו בשדה תחת הדרכתו של אגרונום, איש מבוגר ממוצא בולגרי שהיה מאוד אהוב עלינו. העבודות בשדה נערכו רק בקיץ ובסתיו. בחורף לא ניתן היה לעבוד מאחר והכל היה קפוא, לכן בחורף עבדנו בכל מיני עבודות במפעלים ואפילו בניקיון רחובות בעיר.

בנוסף למדריך החקלאי שהיה שכיר, היו לנו עוד כמה מדריכים קצת יותר מבוגרים מאיתנו מטעם השומר הצעיר, לפעילות תרבותית, ארגונית וכדומה. אני נבחרתי לגיזבר הקיבוץ והיה עלי לנהל את התקציב, לשמור על הכסף, לנהל את הניירת, להגיש דו"חות מידי פעם לאסיפת החברים ולשלוח גם לארגון הגג שלנו (ממה שאני זוכר הארגון נקרא "החלוץ" בבוקרשט). כדי למלא את התפקיד הייתי פטור פעם השבוע או שבועיים מהעבודות היום יום שלנו בקיבוץ.

המצב הכלכלי הלך והידרדר עם כל העזרה במוצרים שהיינו מקבלים מהג'וינט באמריקה. באחד הפעמים ששלחתי דו"ח ל"החלוץ", הוספתי מכתב וכתבתי בו שהמצב כל כך גרוע כך שאין לנו כסף לקנות אפילו אוכל לסוסים, כתבתי: "שהרי הסוסים שלנו כמו שלכם והם ימותו". מאוחר יותר נודע לי שהם צחקו על נוסח המכתב.

היו ארועים שמחים יותר כמו: קיץ אחד נשלחתי יחד עם עוד כמה חברים למחנה קיץ של נוער ציוני בהרי הקרפטים ברומניה. היה מאוד נחמד אבל בשבילי נגמר ברגל שבורה מאחת הקפיצות. נאלצו להחזיר אותי לקיבוץ ולגבס את הרגל. לא ויתרתי על רכיבה על סוסים למרות הרגל השבורה, אחד החברים צילם אותי רוכב על סוס ושלח את התמונה הביתה, להורי בלי לשים לב שרגלי מגובסת ובכך לגרום לדאגה נוספת להורי.

לא עבר זמן רב והמדיניות השתנתה ברומניה. הציונות הוצאה מחוץ לחוק וכל הקיבוצים נסגרו. המנהיגים נעצרו ואנחנו (קטינים בינתיים) נשלחנו הביתה. אני עוד צלעתי לאחר השבר וההורים היו מופתעים מכך ואז הבנתי שהם לא שמו לב לגבס בתמונה שנשלחה אליהם. אגב, אין לי את התמונה, כמו כמעט כל תמונה מהתקופה הזו, בגלל ששלטונות רומניה אסרו להוציא כל תמונה או מסמך ביציאתנו מרומניה בעלייה לישראל.

מיד לאחר שהגעתי הביתה חזרתי לבית הספר ומכיוון שהפסדתי זמן לימודים עברתי שתי כיתות בשנה אחת על ידי מתן בחינות "אקסטרניות". כמו כן עברתי בחינת בגרות ובחינת קבלה לאוניברסיטה. זו הייתה תקופה כמעט בלי שינה ואם ישנתי, חלמתי על בחינות וכשהתעוררתי הייתי מאוד מבולבל עדי כדי כך שלא ידעתי אם בחינה מסוימת, עברתי אותה או רק חלמתי. באוניברסיטה למדתי תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה, בחופשות הקיץ השלמתי את חובת שירותי הצבאי ברומניה ולאחר התואר עד העלייה ארצה עבדתי ככלכלן במשרד האוצר של רומניה.

הרצון לעלות ארצה היה היקר בחיינו. הגשנו בקשה לאישור עליה מיד כשחזרתי מההכשרה אבל השלטונות ברומניה נתנו תשובה שלילית (השפה המקומית: "נגטיב"). כך נמשך הרבה שנים עד אוקטובר 1963 (18 שנים!!!) עד שלבסוף קיבלנו אישור והגענו ארצה עם כל המשפחה. בתאריך 23.10.1963 הגענו לשדה התעופה בלוד. קיבלו אותנו נציגי הסוכנות היהודית ונשלחנו לגור ברמת השרון, בשכונה שהייתה עוד בבנייה. כבר למחרת העלייה התעניינתי לגבי אולפן לעברית, אבל מכיוון שרק לאחר שבועיים אמור היה להיפתח קורס לעברית, התחלתי לעבוד בזמן זה כפועל פשוט באתר בנייה. האולפן גם הוא היה באותו הקיבוץ, לאחר הקורס נקלטתי בעבודה. למרות שהיו קשיי קליטה, לקחנו הכל בקלות ועד היום אני מתגורר ברמת השרון.

 

הזוית האישית

סבא מרקו: "היה מעניין ומרגש לראות עד כמה אייל מעוניין לדעת על העבר שלי. אני מכיר מאז ומתמיד את אייל כילד סקרן, נוכחתי לחוות זאת מחדש גם בעבודה המשותפת הזו". סבא מאחל לאייל: "אייל תמשיך לגלות סקרנות ולהיות כפי שאתה היום.

אייל: "התכנית הייתה מעניינת, נהניתי לבלות עם סבא זמן נוסף ולשמוע על סיפור חייו". אייל מאחל לסבא: "תמשיך לחיות חיים בריאים וטובים, שיהיה לך כיף כל הזמן ושנמשיך לבלות ביחד".

מילון

הכשרה
הכנת נוער יהודי לאחר מלחמת העולם השנייה לקראת העלייה לארץ

ציטוטים

”"למרות שהייתה תקופה של צמצומים זאת הייתה תקופה מאושרת" “