מאגר סיפורי מורשת

בגלל שאני עברתי את השואה, אני משתדלת להעביר את סיפורי לקבוצות שמארגנים מתנדבים ב"זיכרון בסלון". אני נפגשת עם קבוצות, בעיקר נוער וסטודנטים, שאני חושבת שהם העתיד שלנו והם ימשיכו את הסיפורים שלנו על הזוועות שעברנו במלחמה. הנוער שלנו מאוד פתוח לשמוע על כל מה שקרה במלחמה ולדאוג שזה לא יקרה יותר.

הגעתי לישראל בשנת 1960 אחרי כל הסבל שעברתי עד גיל 20. הגעתי בערב יום כיפור. היה לי קשה בהתחלה כי לא דיברתי עברית, והיה קשה להסתגל.

היה לי קשה למצוא עבודה במשרד, בגלל שלא ידעתי עברית. נאלצתי לחפש כל עבודה אפשרית ואחרי תקופה למדתי ספרות במקום שאחותי עבדה בו. עד שהתחתנתי ונולד הילד הראשון. אז הפסקתי לעבוד. באותה תקופה גרתי בחיפה. ההורים עברו לקריית חיים וגם אני אחריהם לקריית חיים, בגלל שהם עזרו לי כל הזמן. מצאתי עבודה בגן ילדים בקרייה, עבדתי במשך 26 שנה בהצלחה ובהצטיינות ופרשתי כשנולדה לי הנכדה הראשונה. מאז אני גימלאית ומבלה כל הזמן בפעילות ומועדונים: הרצאות, עבודות יצירה, טיולים, עזרה לזולת והתנדבות בכל מיני מקומות שבהם צריכים עזרה. הנתינה שלי היא הירושה שקיבלתי מההורים שלי – הם היו כאלו.

אני זוכרת את יום העצמאות הראשון שלי בישראל, את השמחה ואת הגאווה שהרגשתי לראות את החיילים על טנקים, כלי מלחמה ועליהם מתנופף דגל ישראל, ולא להרגיש את הפחד שהרגשתי כשהייתי ילדה ופחדתי מהחיילים הגרמנים והתחבאתי בבית. בגלל זה בכל שנה עד היום אני נפגשת עם צעירים ומסבירה להם כמה טוב לי פה בארץ שלי ושהם צריכים לחשוב על המשמעות של לחיות בישראל, בארץ יהודית עם הנהגה יהודית ולהשתדל לשמור על הארץ שלנו, להתקדם ושהם לא יעברו מה שאנחנו עברנו בארץ לא שלנו.

יום עצמאות בשביל לי הוא יום קדוש וכך צריך להיות לכל היהודים ולא לתת לאף אחד להתערב במה שאנחנו עושים כדי לחיות בשלום בארץ שלנו. בכל שבוע אני הולכת לקבוצה אחרת לספר להם על מה שקרה במלחמה, איך הרומנים בחסות הגרמנים הרגו 14.850 יהודים מבוגרים, ילדים, נשים בתוך יומיים. גם את אבא שלי שלחו למחנה עד סוף המלחמה. זה מה שהם עשו בכל אירופה.

משפחתי, סבתא ושלוש דודות, הן ברחו לכיוון רוסיה, שם תפסו אותן ושרפו אותן בתוך היער. דודה אחת הצליחה לברוח עם תינוקת. בבריחה היא עברה ממקום למקום ברוסיה עד שנגמרה המלחמה, אנחנו חשבנו שגם היא נהרגה, אבל אחרי 16 שנה אחרי שפתחו את הגבולות חזרו אנשים מהשכונה ואז נודע לנו שהדודה חיה וקיבלתי את הכתובת שלה. התקשרנו עם הדודה ובשנת 1960 כשהגענו לישראל דאגנו שהיא גם תגיע לישראל.

הזוית האישית

רחלי: היום אחרי 58 שנים שאני חיה בישראל עם כל התקופות הקשות שעברתי, אני נהנית בכל רגע שאני חיה פה. אני מקווה לשקט ולשגשוג של כל המשפחה וכמו שטל ברודי אמר: "אנחנו על המפה ונשאר על המפה".

רחלי קיביץ השתתפה בתכנית בשנת תשע"ט בבית ספר נוסף. הנה קישור לסיפור הנוסף שלה: הישרדותי ברומניה.