מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הישרדות בזמן השואה

אומרי וסבא אריק בתכנית הקשר הרב דורי
הכינור של סבתא לאה - הכינור בן מאה שנה
דרך הבריחה, חזרה לפולין והגעה לישראל

שמי אומרי בכורי. אני מתעד את סיפורו של סבי, אריה קמלגרן. נושא התיעוד הוא ההישרדות של סבתא רבתא וסבא רבא בתקופת השואה. זהו הסיפור שסיפר לי סבא שלי, אריק קמלגרן, שהוא אחד מילדיהם של השורדים.

סבא רבא שבתאי קמלגרן גר עם משפחתו בפולין בעיירה בשם פרגה (כיום העיירה היא שכונה בעיר הבירה ורשה). בבית גרו אימא ושבעת ילדיה. בפרוץ המלחמה שבתאי היה בן 22 ושירת בצבא הפולני ביחידת הצלפים. שבתאי הוא בן המשפחה היחיד שניצל מהשואה, יתר בני המשפחה נספו בשואה. האחים: אברהם, יונה, שמואל, חיים, רבקה ואיטה, האם: לאה קמלגרן. האב: יעקב קמלגרן נפטר שנה לפני המלחמה.

סבתא רבתא לאה בלומברג נולדה בעיר לוד'ז בפולין וגרה בעיירה בשם סרוצק. בבית גרו סבתא וסבא, ההורים ושלושת ילדיהם. בפרוץ המלחמה לאה הייתה בת 20, היא למדה בבית הספר למוזיקה בוורשה. לאה ניגנה בכינור כבר בגיל 6. לאה ואחד מאחיה ניצלו בשואה, יתר בני המשפחה נספו בשואה: סבא אלטר, ההורים: רבקה ולייב בלומברג, האח: בנימין. ארנסט, אח נוסף, נשאר בחיים.

בשנת 1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, לאה ושבתאי היו חברים. שבתאי היה בצבא ולאה בלימודים. באותו זמן, הגרמנים ריכזו את כל היהודים שגרו באזור סביב ורשה לתוך אזור המגורים (הרובע) של היהודים בעיר. כבר אז הופצה שמועה, על הריגתם של יהודים בערים אחרות. תנאי החיים היו קשים, לא היה מזון ולא תמיד היו מים לשתייה. בחדר אחד גרו כל בני המשפחה.

בשנת 1940 לאה עזבה את הבית, ברשות אמה, וברחה לרוסיה לעיר קייב. שם התרכזו אלפי יהודים שברחו מהגרמנים. שבתאי קיבל תפקיד כצלף בצבא, להרוג יהודים המנסים לברוח מוורשה. שבתאי לא היה מוכן להרוג יהודים והוא ערק מהצבא וברח הביתה. אמו סיפרה לו שלאה הייתה אצלם וסיפרה שהיא בורחת  לקייב שברוסיה. שבתאי נפרד לשלום מבני המשפחה ונסע לקייב לחפש את לאה. כעבור כמה חודשים לאה ושבתאי נפגשו, שם הם התחתנו ונשבעו להישאר יחד עד יום מותם.

בשנת 1941 לאה ושבתאי, יחד עם עוד אלפי משפחות שהתגוררו בקייב, גורשו על ידי הסורים למחוז סיביר לעיירה בשם ארכנגלסק. זה אזור קר מאוד במקום מושלג. הטמפרטורה שם, במהלך כל השנה, בין 0 ל- 5 מעלות. בלי אוכל, בלי מים, בלי שמיכות, הם בנו לעצמם מחסה מעצים, אכלו עשבים ופירות יער ושתו מי שלגים. שם נולדה להם בת בשם איטה.

בשנת 1943 לאה, שבתאי ואיטה גורשו למחנה עבודה (מפעלי ייצור טנקים ותחמושת לצבע הרוסי) במרכז רוסיה בעיר אולינובסק בהרי אורל. במחנה, הגברים נשלחו לעבוד תמורת מנת אוכל והנשים טיפלו בילדים.  איטה, בתם של לאה ושבתאי נפטרה במחנה ממחלת הטיפוס ונקברה באחד היערות סביב למחנה.

במחנה היו תנאי מחייה קשים. לאה ושבתאי יחד עם עוד שלוש משפחות החליטו לברוח מהמחנה לעיר בשם טשקנט על גבול פרס. המשפחות ברחו רגלית, הם הלכו ברגל במשך כשנה, עד שהגיעו לעיר לטשקנט. בטשקנט הם פגשו יהודים נוספים שברחו מהגרמנים. מטשקנט הם נשלחו ברכבת משא של בהמות לעיר בוכרה. בבוכרה הם פגשו בקהילה יהודית שעזרה להם, במציאת מקום מגורים ומזון. שבתאי נשלח לעבוד במכרה המלח שבעיר ולאה עבדה כגננת. באפריל שנת 1945 נולד ללאה ושבתאי בן ושמו יוסף. חודש אחרי שיוסף נולד תמה המלחמה ואז החל המסע חזרה הביתה לפולין. הדרך חזרה לא הייתה קלה, עם תינוק בידיים, ללא אוכל, ללא מים נקיים וללא בגדים. לאה, שבתאי ויוסף הלכו ברגל במשך חודשים רבים. חלק מהדרך התגנבו לרכבות משא לפולין.

כעבור שנתיים, בשנת 1947 הם הגיעו לפולין. בפולין הם לא מצאו את רכושם, הבתים נהרסו במהלך המלחמה. מפולין לאה, שבתאי ויוסף נשלחו לגרמניה למחנה עקורים בשם אישווגה. המחנה נבנה על ידי הצבא האמריקאי שכבש את גרמניה ושימש את כל הניצולים ואלו שנעקרו (סולקו) מבתיהם בתקופת המלחמה. במחנה התרכזו אלו ששרדו את השואה. ביוני שנת 1948, באישווגה נולד ללאה ושבתאי בן נוסף ושמו לייב/אריה. במחנה הזה היו שני אירועים משמחים: האירוע הראשון – למחנה הגיעו עוד שלושה דודים של לאה שנפרדו בתחילת המלחמה בשנת 1939 ונפגשו אחרי שמונה שנים במחנה העקורים בשנת 1947. האירוע השני – באוגוסט שנת 1948, הגיע למחנה העקורים נציג של הסוכנות היהודית ממדינת ישראל ובעזרתו הגענו למרסי בצרפת, שם הועלנו לאוניית העצמאות והגענו לישראל ביום 2 לאפריל 1949.

באוניית העצמאות הגענו לארץ שלוש עשרה בני משפחה: משפחת קמלגרן: לאה, שבתאי, יוסף ולייב – ארבע נפשות. משפחת פוגלמן: חוה, בינם, רחל וישראל – ארבע נפשות. משפחת זלצמן: רוזה וחיים – שתי נפשות. משפחת פוגלמן: יאשה, צבי ומשה – שלוש נפשות. היום אנחנו שבט בשם זקו"ף, ראשי תיבות של שמות המשפחה של המשפחות: זלצמן, קמלגרן ופוגלמן. היום השבט מונה 120 איש.

2 לאפריל 1949 – העלייה לישראל – ההורים: לאה ושבתאי קמלגרן, מימין סבא לייב (אריה) בן 10 חודשים ואחיו הבכור יוסל (יוסף) בן 4

שמות בני המשפחה שניספו בשואה 

תמונה משפחתית

סיפורה של סבתא לאה על הכינור

אחד מהסיפורים של סבתא לאה היה על הכינור: פרופסור מארק היה מנהל בית הספר ומורה למוזיקה. הוא היה המורה שלי לנגינה בכינור. הפרופסור הכיר את אבי וידע שאבא מנגן בכינור באולמי הקולנוע ובתיאטרון. בימי שבת בצהריים היינו יוצאים אבא אימא ואני לטייל ברחוב הראשי של העיר ובדרך פגשנו את פרופסור מארק. אבא ואימא בירכו אותו לשלום, הפרופסור ענה "שלום גברת בלומברג ואדון הנכבד, אתם יודעים ש-לודז'ה (לאה), ילדה מאוד מוכשרת והיא מנגנת מאוד יפה, ברשותכם הייתי רוצה להזמין את לודז'ה שתנגן את מארש החתונה בטקס החתונה של בני". אבא ואימא נשארו פעורי פה והמומים. אני הייתי מופתעת הפרופסור, הוא לא אמר לי כלום כשהייתי אצלו ביום הקודם בשיעור. אבא ענה –  בוודאי, אנחנו מרשים לה לנגן, זה כבוד גדול לנו. פרופסור מארק ביקש את סליחתם על שלא אמר להם קודם אבל החתונה ביום שבת (פרופסור מארק לא היה יהודי). הייתה דממה לזמן מה ואז אימא אמרה: "אנחנו חושבים שלא תהיה בעיה, אבל אנחנו צריכים לבקש את רשותו של סבא אלטר". סבא אלטר הקפיד על שמירת השבת. כאן נגמרה השיחה וברכנו אחד את השני לשבת שלום.

כל הדרך חזרה, אימא ואבא חשבו על מה יקרה אם סבא אלטר לא יתן את רשותו, זה יהיה ממש לא נעים. בבית אימא ביקשה ממני לא לומר דבר והוסיפה: "נספר לסבא אלטר בערב אחרי ארוחת השבת". וכך היה, בערב לאחר הארוחה, כשכולנו יושבים סביב השולחן, סבא אלטר, דודה חנה, אבא, אימא, נונק, בנט ואני – היה לרגע שקט ואז אימא סיפרה על בקשתו של פרופסור מארק. סבא אלטר אמר בקול רם: "פרופסור מארק ביקש שלודז'ה שלי תנגן בחתונה של בנו, אני חושב שזה כבוד גדול לנגן בחתונה". סבא אלטר הוסיף: "זו תהיה אולי החתונה המפוארת ביותר שהייתה בעיירה. הם אנשים מאוד עשירים וחשובים ואני חושב שאי אפשר לסרב לבקשה". אבא אמר לסבא אלטר: "החתונה היא ביום שבת, מה נעשה?". שוב רגע שקט, כולנו הסתכלנו אחד על השני. סבא אלטר אמר: "פרופסור מארק הוא איש מאוד חשוב ומכובד בעיר. אם לודז'ה תנגן בחתונה זה גם כבוד גדול לנו ולכל היהודים שחיים בעיר". סבא אלטר הוסיף ואמר: "לא צריך לספר לאף אחד. אני מקווה שגם אם מישהו יגיד משהו נסביר לו את המצב בתקווה שהוא יבין".

הערת ביניים של אימא: "סבא אלטר היה איש מאוד חכם".

הכינור של סבתא לאה – היא ניגנה בו מאות פעמים

הזוית האישית

סבא אריה: תכנית הקשר הרב דורי היא חוויה אישית המקשרת אותי לדמויות במשפחה שלא הכרתי כלל, לחלק מהם, אין לנו תמונות ואינני יודע איך הם נראו. החשוב מכל הוא להעביר לדור הצעיר של המשפחה את חשיבות הקשר עם גרעין המשפחה האישית שלו והקשר עם כלל בני המשפחה כגון: דודים, בני דודים וכדומה.

מילון

עקורים
עקורים הם בני אדם שאולצו לנטוש את מקום מגוריהם הקבוע עקב נסיבות מסוימות, בעיקר עקב מלחמות, אך אינם פליטים. (ויקפדיה)

ציטוטים

”דע את שורשיך ומהיכן באת ולך לאן שעיניך צופות“

”סבא אלטר היה איש מאוד חכם“