מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילד שאמצנו לליבנו …

הסבתא אביבה עם הנכדה אבישג וטל
סבתא אביבה בילדות
העליה לארץ והחיים בשכונה

אבי ניסים נולד בשנת 1924 במרקש שבמרוקו. אבי יצא לעבוד בגיל 12 לפרנסת המשפחה, עבד כקצב. במרוקו היה נהוג לכנות את אנשים בהתאם למקצועם ולכינויו היה ניסים "הג'זאר (קצב). אמי סימי נולדה בשנת 1928 במרקש שבמרוקו, היא עבדה בטקסטיל, כתופרת לפני נישואה. לאחר שנישאה הפסיקה לעבוד. כאשר אמי ואבי היו קטנים הם עברו עם משפחותיהם ממרקש לעיר קזבלנקה, שם הם הכירו בשנת 1948.
באותה שנה אבי היה מאורס למישהי אחרת אך כאשר פגש את אמי הוא התאהב בה וביטל את האירוסין עם האחרת. הם נישאו בשנת 1949 במרוקו. בשנת 1955 עלו הוריי ארצה יחד עם שלושת בנותיהן (אני השנייה במספר) באוניה מטעם הסוכנות היהודית ששמה "תסמניה".
 
באונייה הקפידו לשמור על משקל הילדים ואחותי דניאלה השלישית במספר הייתה רזה מאוד ולא רצו לעלות אותה לאונייה בגלל המשקל ומכיוון שאני הייתי המלאה מבין שלושתינו אבי שקל את שנינו יחד כדי שהמשקל יתחלק בינינו בלי שאף אחד יראה. עלינו ארצה כיוון שבמרוקו היו ערבים שפרצו לבתים, משעה 18:00 היה עוצר על הבתים, והערבים היו רוצחים את היהודים. והיו לוקחים את הבנות היפות בניהן ומחתנים אותם עם הערבים.
 
אבי ואמי עלו ארצה לשכונת עולים בעכו, הם גרו בצריפים. בתחילה רצו לשלוח אותם לגור בקריית שמונה אך הם סירבו, אבי ניהל איתם מאבק וסירב בכל תוקף להתפנות לקריית שמונה ואף עצרו אותו ובהתערבות של סבתי שוליקה (שולה), שוחרר באותו היום, לאחר מכן קיבל בית בעכו.
 
אמי סיפרה שכאשר עלינו ארצה, הם היו מקבלים בולים לרכישת מצרכים, באמצעותם הם היו מקציבים קפה, תה, סוכר, קמח ומוצרי יסוד. בשר הם היו קונים רק פעם בחודש. אביה של אמי (סבי) נהג לגדל בגינה נענע, תפוחי אדמה וכל מיני מוצרי תיבול. לדברי אמי גרנו עם המשפחה המורחבת. אביה, אמה אחיה ואשתו גרו איתם וכל מי שעלה ארצה, היה מתגורר עמם עד שהיה מסתדר בארץ. הם סייעו בקליטתם של בני המשפחה. בית משפחתנו היה שרוע על כדונם. בגינתנו אבי שתל עצי פרי כמו: חבושים שקדיות, מישמש, לימונים, תותים, גפן ועוד… כילדים בנינו על עץ התותים בית, בו נהגנו לשחק ילדי המשפחה והשכונה. 
גרנו בשכונת צריפים הולנדים, שכונתנו היתה שכונת עולים שעלו ארצה בשנות החמישים. רוב העולים עלו מטורקיה. השכונה היתה כמשפחה אחת גדולה. אני עד היום זוכרת את טעם הפילס והבורקס שנהגנו לאכול, מדי שבת בבוקר אצל שכנינו.
ביתנו היה ממוקם קרוב לבית ספר "רמב"ם" ומרבית ילדי השכונה התחנכו בו. עם סיום הלימודים נהגו הילדים להגיע אלינו, לטפס ולאכול מעץ התותים. כן, נהגנו לשחק בבית עץ מדי היום. בעבר המשחקים היו חברתיים ושונים מהיום, נהגנו לשחק שעות ארוכות בשכונה, משחקים כמו: 5 אבנים, קפיצה על חבל, גומי, שוטרים וגנבים, גולות ועוד…
 
חיי החברה בתוך השכונה היו מאוד מפותחים, בשנים הראשונות לא היה לנו תאורה, לא היה כביש סלול. כשהשכן הראשון רכש טליויזיה, כל מבוגר וילדי השכונה היו מגיעים לצפות בטלויזיה. כאשר התקינו תאורת רחוב, נשארנו כל ילדי השכונה לשחק באותו יום עד מאוחר בלילה. בחודשי הקיץ, נהגנו ללכת עם השכונה לקולנוע בשם "קיצי" (קולנוע שהקרין סרטים בקיץ בלבד והיה ללא גג), בד"כ הקרינו סרטים תורכים, הודים וישראלים. הילדות היתה מלאת חוויות. בחופשות הקיץ נהגנו, אחי ואני להכין תאטרון בובות, אליו היינו מזמינים את כל ילדי השכונה, מציגים הצגות ומכינים שתיה וכיבוד.
 
בית הוריי היה תמים מלא בחברים ובמשפחה, הייתה הרבה שמחה.משפחתנו תמיד אהבה לסייע לאנשים. הדבר הכי מרגש היה כאשר אחי, למד עם תלמיד אשר שהה במשפחת אומנה בעכו יחד עם אחיו. הוא לא הסתדר עם משפחת האומנה ובא לבית הספר להיפרד מחבריו. אחי שהיה חברו, הציע לו לבוא אלינו ולשאול את אמי אם היא מסכימה שיגור איתנו. כל ילדי הכיתה הגיעו אלינו הביתה, אמי מיד הסכימה וכל ילדי הכיתה מחאו לה כפיים. הוא גר איתנו 5 שנים עד גיוסו לצה"ל.

מילון

תקופת הצנע
בשנות ה-50 הונהגה תקופת הצנע בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

ציטוטים

”חשובה הנתינה והחום בין האנשים, עזרה לזולת, אהבת ארץ ישראל ושמירה על איכות הסביבה. “