מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות של סבתא נעמי התאומה

סבתא מעבירה שיעור לכיתה
יהודי אמסטרדם בתקופת השואה
איך סבתא עברה את המלחמה והשואה

סיפורה של סבתא נעמי

סבתא מספרת:

"גרנו ליד אמסטל, נהר גדול שחוצה את אמסטרדם. היינו רואים את הספינות שעוברות בנהר הגדול. גרנו בדירה קטנה מעל הדירה של סבתא. כשהייתי בת חמש עברנו לדירה גדולה יותר בתוך העיר אבל לא ליד הנהר. אהבתי את המקום הקודם".

סבתא נולדה בתאריך 5.12.1932 באמסטרדם עם אחותה התאומה רות אחרי אחיה הגדול חנן. היא מספרת שאחיה היה מופתע מלידתן כתאומות, "הוא היה מופתע כי הוא התרגל שכולם מתייחסים אליו וכמו כולם לקבל אח או אחות קטנים זה קשה כי צריך להיות האחראי וזה שמתנהג יפה והוא קיבל שתי אחיות ביחד. הוא לא היה להמשיך לינוק כי אני ורות תפסנו את המקום". סבתא סיפרה לי על ההבדלים והשוני בינה לבין אחותה: "רות הייתה המנהיגה. היא הייתה יותר אמיצה. רות אהבה להיות בחוץ ולהשתולל עם כולם ואני אהבתי להיות בבית ולקרוא ושתינו אהבנו לשחק בבובות. בניגוד לעכשיו שנהוג להפריד בין תאומות אז שמו אותנו באותה הכיתה אחת ליד השנייה!"

תקופת בית ספר

סבתא מספרת: "בבית הספר כתבנו על לוחות צפחה עם עפרונות צפחה. בהפסקות היינו משחקים בקלאס, קפיצה בחבל, ג'ולות ועוד. ליד הבית ספר הייתה חנות ממתקים בשם "חבר הילדים". היו שם ממתקים ועפרונות צפחה, עם כל מיני עטיפות יפות, שאהבנו תמיד לבחור את הכי יפה. בחנות הייתה חבית מלאה בדרופ (ממתק הולנדי), היינו באים ועם האצבע ומורחים עליה את הדרופ, משלמים ומלקקים. זה לא היה בריא בגלל שלא היו מבקשים לשטוף ידיים לפני וזה היה מעביר מחלות. אם כתבו יפה את עבודתנו היינו מקבלים בבית הספר מדבקות. זה לא היה קל כי היה צריך לעשות קו דק למעלה ועבה למטה. היה צריך לקבל ציון של 8 ומעלה, ואם הצלחתי הייתי שמחה, כי זו הייתה מדבקת דובי שחור.

בבית הספר היה שיעור סריגה ובו  לימדו אותנו לסרוג גרב, אבל אני לא רציתי לסרוג, כי זה היה קשה ולא היה לי מה לעשות עם גרב אחת, אז ביקשתי מהמורה לעשות שק לג'ולות שלי, במקום לסרוג גרב והמורה הסכימה. בחרתי בצמר בצבע לבן לשק הג'ולים והוא התלכלך ממש מהר והפך להיות אפור. היה לנו גם שיעור לציור, אני אהבתי לצייר דגים כי זה היה קל. כשציירתי איכר המורה הוסיף לו יבלת ואני לא אהבתי את זה וזה היה מבאס מאוד. למנהל שלנו קראו מר רוח אבל אנחנו קראנו לו מאחורי הגב רוחי".

סבתא נעמי מספרת על אבא שלה:

"אבא נולד בתאריך- 24.10.1903 ג' חשון תרס"ד, באמסטרדם להוריו שלמה טל והנריאטה ון זנטן ואח לרוזטה (דודה רו שלנו). ביתו היה בית יהודי מסורתי. שמו היה אברהם אליעזר דב. כשגדל הלך לבית ספר תיכון עירוני ולמד תורה ועברית בנוסף לכל שאר המקצועות. הוא השתתף בתנועת הנוער "זיכרון יעקוב". הוא הכיר שם הרבה חברים כולל את אמא, וביחד הם הדריכו במחנה הקיץ. אחרי הבגרויות בשנת 1922, הוא התחיל ללמוד הנדסת חשמל. בגלל שהיו לו הרבה הפרעות הוא נאלץ ללמוד עוד שנה. ב-8 במרס 1927 נפטר אביו בגיל 75 ובאותה שנה הוא סיים את לימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל והוא ואמא שהייתה חמש שנים צעירה ממנו, התארסו.

בשנת 1929 חלה אבא של אמא במחלות לב וכליות וידע שלא יאריך ימים, אז  הוא ניגש לסדר את כל הסידורים והדברים למתי שכבר לא יהיה. הוא הציע לאבא לעצור לזמן מה את הלימודים להתחתן עם ארוסתו ולנהל את העסק במקומו, היה להם עסק למסגור תמונות ואבא הסכים. העסק הצליח, אבל ביום חמישי השחור (מתי שקרסה בורסת המניות של ניו-יורק) הייתה ירידה גדולה בעסקים והיה קשה לנהל את החברה. לאחר זמן מה החברה התאוששה חלקית והחיים חזרו למסלולם. עלית הנאצים לשלטון לא איפשרה לאבא לחזור ללמוד הנדסת חשמל. בתחילת שנת  1942 מונה מנהל נאצי לחברה, כדי לפרק אותה ולהחרים את רכושה. ביוני 1942 הוא פיטר את אבא, כך שהייתה סכנה שישלח למחנה בפולין. אבל חברים מהתנועה הציונית סידרו שהוא יהיה עובד סוציאלי מטעם הרבנות. לאחר כמה זמן שוב העבירו אותו להיות מורה בבית הספר, עבודה שהתאימה לו הרבה יותר.

באוגוסט 1942 ההורים קלטו לביתנו את מריון פליטה בת 14 מגרמניה שנעזבה ע"י משפחתה, שירדה למחתרת ולא יכלה לקחת גם אותה. היא השתלבה יפה מאוד בביתנו והפכה להיות בת משפחה. היא נפטרה לפני 5 שנים.

באמצע המלחמה בשנת 1943 התחיל תהליך להשגת אישורים לעלות לארץ לציונים שיש להם קרובי משפחה בישראל. משפחתנו זכתה לאישור בזכות יעקוב אחיה של אמא, שעלה ארצה בשנת 1936, ובזכות שאמא ואבא היו ציונים ותיקים. ההודעה על קבלת האישור הגיעה בתאריך 18 באוקטובר 1943, כאשר כבר היינו כלואים במחנה המעבר ווסטרבורק. המתח  אצל ההורים היה גדול עד לקבלת ההודעה. ההורים שקלו שנרד למחבוא. האפשרות הזאת הייתה קיימת, כי לאבא היה קשר עם ספק סחורה שהציע לעזור להם. הם פסלו את הרעיון הזה בגלל שהיינו נאלצים להיפרד. בערב ראש השנה 29 בספטמבר 1943 עצרו אותנו. הנאצים אספו את שאריות היהודים שעוד היו חופשיים.

במחנה, אבא היה צריך לעבוד בפירוק סוללות לשימוש הצבא הנאצי. הוא נפצע באגודל וקיבל דלקת שתקפה גם את העצם. הודות לאישור נשלחנו ב-11 בינואר למחנה השהיה ברגן-בלזן וקיווינו שמשם יחליפו אותנו תמורת שבויים גרמנים. רק סבתא נטע זכתה לזה. בברגן-בלזן לא הייתה ברירה אלה לקטוע לאבא את האצבע. אבא היה אדם רזה בעל תאבון בריא, אבל בגלל כמות האוכל  הקטנה שקיבלנו הוא הלך ונחלש.

הזוית האישית

נעה מתעדת את סיפורה של סבתא נעמי על ילדותה באמסטרדם ועל בגרותה בתקופת השואה.

מילון

פופקייס
מאפה הולנדי

ציטוטים

”היה לנו מזל“