מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות בקיבוץ

אני יחד עם "נכדי" המאומץ דניאל
חבריי ואני במשק חי בבית הספר היסודי
חוויות מחיי הקיבוץ בתחילת דרכו

שמי יהונתן יסעור, נולדתי בחדרה. כיום אני פנסיונר פעיל נשוי עם נכדים.

הוריי עלו לארץ בשנת 1939 מפולין. משפחתו של אבי התפצלה, אחותו הגדולה עלתה כמה שנים קודם לארץ, ההורים ואחות נוספת נרצחו בשואה, והאח הצעיר ברח לרוסיה במלחמה ועלה לארץ בשנת 1949. הוריי עלו כציונים מתנועת נוער במטרה להקים קיבוץ. משפחתה של אמי גם התפצלה, האבא עלה לארץ בשנת 1935 בחיפוש אחרי פרנסה. סבתי (האימא של אימא) ושני האחים של אמי הוגלו לרוסיה. בדרך נפטר אח אחד. הסבתא והדוד שלי עלו בשנת 1949 לארץ ואיחדו את המשפחה.

אני בילדותי

הקיבוץ נוסד בשנת 1942 ואני נולדתי בשנת 1948, בן שני במשפחה. בגיל חודש פרצה מלחמת השחרור ופוננו הילדים והאימהות. האבות נשארו לנהל את המשק והקיבוץ ולשמור על הגבול. אנחנו גדלנו בבית תינוקות אליו האימהות היו באות לכמה שעות בלבד ביום, בשלב ראשון להניק ואחר כך לבלות איתנו. אחרי בית התינוקות עברנו לפעוטון של שישה ילדים – "שישיה". עד היום יש לנו קבוצת קשר של השישיה.

כל תקופת הילדות חיינו בפנימיה בבית הילדים, כאשר פגשנו את ההורים רק שעתיים ביום, וגם זה לא ממש ריגש אותנו כי שיחקנו בחצר ולא פעם ההורים היו עסוקים בעבודה גם בזמן שלהם איתנו. עברנו לתיכון למוסד חינוכי 'מבואות עירון' בקיבוץ השכן, עין שמר וגם בתיכון חיינו בקומונה. כל הזמן ישנו בנים ובנות ביחד באותו חדר. בשעה שש וחצי הייתה השכמה של המטפלת ובשבע וחצי נכנסו לכיתה. בשעה שמונה וחצי הלכנו לארוחת בוקר בחדר האוכל ואחרי כן חזרנו ללימודים עד 12:30. אחרי בית ספר יצאנו לעבוד, חלק בבית הספר בגינון ובמשק החי, וחלק נסענו לעבודה בקיבוץ בענפי המשק השונים. מנהל הגינון בבית הספר היה אומר: "עבודה היא לא ארנבת, היא לא בורחת". לאחר שעתיים של עבודה הגענו לבית ההורים. היינו מגיעים לבית הספר בחמש, שיחקנו כדורגל ואחר כך אם הייתה פעולה היינו בפעולה, ואם לא – הלכנו לישון. בחופש פסח ובחופש הגדול היו מגורים בנפרד בנפרד מההורים.

חבריי ואני במשק חי בתיכון

חוויה הזכורה לי מהמשק: באחד מימי הגשם הסוערים הלכנו לואדי מייסר, דרומית לקיבוץ אחרי היער. במענית יש יערות גדולים מסביב. ירדנו לנחל השוצף שעלה על גדותיו ונרטבנו, כשחזרנו לבית הילדים כעסה עלינו המטפלת והתחילה מלחמת בוץ שלכלכה את כל בית הילדים. כתוצאה קראו להורים שלנו שיעזרו לנקות וננזפנו קשות, אבל היה שווה את זה.

חווית הגדילה בקיבוץ היתה שונה כי זה אזור פתוח, יש לי אחיינים שגרים בקיבוץ ושם הכל פתוח אין מגבלות, ויש להם הכל בתוך הקיבוץ כמו בעידן הרגיל. בקיבוץ כולם כמו משפחה אחת וכולם מכירים את כולם.

ספורטיאדה בתיכון מבואות עירון

הזוית האישית

יהונתן: התכנית נותנת לנו במה להיזכר או לשחזר את תקופת הילדות או העבר שלנו וזה מעלה זיכרונות נעימים. לצורך התכנית "אימצתי" את דניאל, פגשתי ילד שהוא כבר כמעט נער, בעל ידע רחב מאד בתחומים רבים. היה כיף לעבוד עם דניאל והייתי רוצה לאחל לו שילמד, יצליח, ירחיב אופקים וימצא עניין בכל מעשיו. נהניתי מכל רגע והיתה לי חוויה מרגשת.

דניאל: נהניתי מאד להיות בתכנית עם יהונתן, אהבתי ללמוד על הקיבוץ ועל הילדות של יונתן, לשמוע את הדעות שלו במגוון תחומים והחקירה שלי איתך את תחום הקיבוצים ובמה שהיה בעבר, עניינה אותי מאד.

מילון

בית ילדים
ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי.

ציטוטים

”כל תקופת הילדות חיינו בפנימיה בבית הילדים, כאשר פגשנו את ההורים רק שעתיים ביום“