מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדה מהכפר

במסיבת בת המצווה של נכדתי נעמי
סבתא עם אחותה התאומה
ילדותי והמסורת המשפחתית.

שמי זיווית עמית, נולדתי בשנת 1955 במושב קטן במרכז הארץ, יחד עם אחותי התאומה אביבית.

נולדתי באמצע שנות ה – 50 עם אחותי התאומה, ובסך הכל היינו חמש אחיות בבית. גדלנו באווירה כפרית, ובילדותנו שיחקנו הרבה בחצר. היתה לנו פרה והיה לול תרנגולות. סביב הבית היו פרדס ועצי פרי. תמיד עזרנו בעבודות המשק. בילינו הרבה עם אחיותינו הגדולות, ובנות הדודה שלנו בבית של הסבתא, והסבא. היינו מאוד קרובות אליהם. זכינו לפינוק ובעיקר לאוכל טוב.

כשהיינו בנות שבע לערך,  עברנו לאילת  וגרנו כשלוש  שנים, בתקופה שהעיר לא היתה מפותחת עדיין. נהנינו מהמרחבים הפתוחים, ובעיקר מהים והחופים, שהיו טבעיים עדיין, בתי המלון והטיילת טרם הוקמו.

החיים  פעם היו הרבה יותר פשוטים וצנועים, כלי התקשורת היו מעטים, לא היתה טלוויזיה והיו הרבה מאוד עולים חדשים מכול מיני ארצות.

כשהתגייסתי עזבתי את הבית ומאז אני גרה בצפון. נולדו לי ארבעה ילדים שלוש בנות ובן . גרנו בראש פינה, עסקנו בחקלאות, ואני הייתי מורה לספרות ויהדות .

כיום אני גרה ביסוד המעלה עם בעלי בועז ונהנית מהחיים ומהמשפחה הקרובה.

חג השבועות בילדותי

לחג השבועות  התכוננו בתשומת לב רבה, זמן רב. כל ילדי בית הספר האזורי שבו למדתי, השתתפו בריקוד בית ספרי כשהם לובשים בגדים לבנים, ולכולם היה זר על ראשם. היו מכינים לנו קשתות מעוטרות בירק וענפים, תזמורת בית הספר הופיעה, והמקהלה שרה שירי חג. כולנו הבאנו ביכורים אמתיים, מהחצרות הביתיות שלנו . חוויה שאני לא אשכח.

חפץ שעובר במשפחה

בבית שלנו היה מגש עשוי מכסף ועליו השם וילבלם קופלר ,אותו קיבל כהוקרה מהבנק שעבד בו בעיר בה חי בסלובקיה.

במלחמת העולם השנייה הוא נישלח למחנה השמדה אושוויץ, ושם מצא את מותו. כמו  הרבה יהודים אחרים באירופה.

אני עדיין לא יודעת איך המגש הגיע אלינו ואיך שרד.

מגש הכסף

 

הזווית האישית

סבתא זיוית– התרגשתי לשתף ולספר את נכדתי בחוויות מילדותי.

נעמי- היה לי מאוד נעים לבלות עם סבתא, ולמדתי רבות על חייה של סבתא.

מילון

מגש
הוא כלי שטוח המשמש לנשיאת חפצים, בעיקר מזון ושתיה.

ציטוטים

”לחג השבועות  התכוננו בתשומת לב רבה, זמן רב. כל ילדי בית הספר האזורי שבו למדתי, השתתפו בריקוד בית ספרי כשהם לובשים בגדים לבנים, ולכולם היה זר על ראשם“