מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הטיול הגדול אחרי הצבא של רפי ומלכה ברום

ילדי משפחת ברום
אני ומלכה הורים צעירים
מעשה ישראלי במיוחד שאירע בעיירה אוסטרית

"אתה בטוח שזה בטיחותי?" שאלה אותי מלכה כשסיימתי להדביק את שתי פיסות הבד שעליהן רשמתי ISRAEL ואף עיטרתי בצבעים בולטים, על גבי שני ה"תד"לים" הצבאיים אשר אמורים היו להכיל את כל מה שהיה נחוץ לנו ל"טיול הגדול אחרי הצבא" אליו יצאנו כזוג נשוי בתום ארבע שנות לימודינו ב"טכניון" ובטרם נולדו ילדינו. היו אלה ימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים כאשר בארץ שררה איזו תחושת גאווה להיות ישראלי והחלטנו שזה הזמן לצאת בפעם הראשונה לחו"ל. התקציב הצנוע שהיה לנו הספיק לטיול תרמילאי ב"אירופה הקלאסית". אף כי לא היה שום דבר "נועז" בטיול שכזה, הרי שעצם הרעיון לראות את חו"ל לראשונה בחיינו – הצית את דמיוננו. אחרי טיסה נעימה של כארבע שעות נחתנו בשדה התעופה ע"ש ליאונרדו דה וינצ'י ברומא , ומשם באוטובוס ציבורי לתחנה המרכזית של רומא. בעודנו פוסעים ברגל מהתחנה אל עבר המלון בו הזמנו חדר רק ללילה הראשון, התחלתי לחוש משהו מוזר שקורה לי. אני מביט כה וכה ופתאום אני מתחיל לקבל את אותה תחושה של מנחם מנדל מהסיפור של שלום עליכם, שחשקה נפשו לראות פעם בחייו את ורשה. באחד הלילות של צעידתו הארוכה, כששכב ללינת לילה לצד הדרך, הפכה כרכרה את כיוון חרטומי נעליו, אשר את פניהן כיוון להמשך הדרך ובטעות חזר לשטייטעל שלו, ספק כפיו בפליאה והשתוממות על כך שכתריאליבקה שלו דומה כל כך לעיר הגדולה אליה נשא רגליו (ואפילו ראה בפתח בית, שדמה להפליא לביתו, אשה שכ"כ דמתה לאישתו…וכו', וכו').

בדמדומי אותו ערב חם ולח דמתה התחנה המרכזית של רומא בעיני לתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. הרציפים עם הגגות האליפטיים היו ממש זהים, קריאות הרוכלים הים-תיכוניים המכריזים על מרכולתם נשמעו לי כמעט כמו עברית, דוכנים ועליהם פלחי אבטיח הבהיקו בצבע אדום וירוק ממש כמו בארץ. מוכר ה"תירס חם" עמד מאחורי הדוד וניגב את ידיו במי האפסיים ממש כמו זה שפעם כילד ראיתי בתל אביב ומאז איני מעז לקנות תירס מבושל אצל הרוכלים הצעקניים. נבעת מעט ולא מאמין, שפשפתי עיני בפליאה ורק אחרי שהתרחקנו ונבלענו במעלה רחוב "ויא וינטו", על חנויותיו המעוצבות ובהן המותגים הידועים, חלקתי עם מלכה את התחושה המוזרה שאחזה בי. היה זה עבורי "הלם החו"ל" הראשון שחוויתי. אך לא על כך חברים רציתי לספר לכם, ולא על אכסניית הנער "קאמפו דה אולימפייה" שם ישנו בשאר הלילות ברומא בנפרד, כי היו "מגורי בנים" ו"מגורי בנות" (רצינו לחסוך…), ולא על הצביטה בתחת שמלכה חטפה, כנראה מאיזה איטלקי שישב בקפיטריה שבכיכר שלשת המזרקות של ברניני (בינינו, זה היה קצת מחוצף להסתובב ברומא עם "שורטס" שמגלה טפח…), ולא על הלילה בעיר "אינטרלקן" שבשוויץ בו העירו את מלכה ואותי צמד שוטרים בחניון ליד איזה כנסיה, שם נרדמנו בתוך מכונית המיני מיינור ששכרנו, כי לא מצאנו מלון עד אחת אחר חצות, ולא על חוויות אחרות בפריז ובלונדון  (בה נכנסנו לתיאטרון בג'ינס וסנדלים לעיניהן המשתאות של הצופים האחרים, למקומות VIP שקיבלנו מאיש שעבד בתאטרון ושהיה חבר של אבא של דוד גליקשטרן מפלוגה א'…- סיפור בפני עצמו).

אספר לכם כאן על מה שקרה לנו בעיירת קייט בשם "פושל-אם-זי" שבאוסטריה ומעשה שהיה כך היה. באחד מימי הטיול המופלא ומלא ההרפתקאות ההוא, כשמלכתי ואני, שני צעירים ישראלים המנסים "לבלוע" את יפי העולם שנקרה בדרכם, הגענו לאגם קסום, מוקף חורשות ובתי נופש, כיאה לעיירת קיט אוסטרית ציורית. בעודנו צועדים בשבילי הטיילת, נהנים ממשב רוח קל של שעת אחר הצהריים, מפנים מבטינו פעם אל עבר האגם ופעם אל עבר בתי הנופש, צד את עיני שלט של מסעדה המכריז  על "ערב פונדו" ! נזכרתי שפעם נתקלתי במושג זה ושמדובר באירוע קולינרי חברתי, המתרחש סביב קערה המונחת במרכז השולחן ובה תערובת רותחת של גבינה "פיקנטית" וסמיכה ביותר, בה טובלים המסובים קוביות של לחם קלוי, הנעוץ בקצהו של מזלג ארוך במיוחד המותאם לאירוע זה, תוך שהם מסובבים אותו במקצועיות מופגנת ומקרבים בזהירות בזהירות אל פיהם, בעודם מנהלים שיחות חולין על דא ועל הא. זה מה שזכרתי מהמושג "ערב פונדו". המחשבה שאני, הבעל הטרי יחסית, אקח את מלכה אשתי הצעירה מפרובינציית רמת-גן, לסעודה סביב קערת ה"פונדו", הסעירה את לבי. הנה סוף סוף נוכל לרגע קט להיות "מערביים", אנשי "העולם הגדול"… משכתי את מלכה קלות בידה אל עבר המסעדה ואמרתי לה שהערב אני אלמד אותה פרק בהלכות אירופה הנאורה, כששנינו נהנה, כך הסברתי לה, מגבינה מותכת שבד"כ נאכלת בחורף האירופאי במסעדות שבאתרי הסקי, בסיום יום מתיש של החלקה במורדות ההרים. כאמור הייתה זו עדיין שעת אחה"צ עת נכנסנו למסעדה כדי להזמין מקום לאירוע הפונדו, מה שהסביר את כמות הסועדים הדלילה שראיתי שם. "שני מקומות בבקשה לערב הפונדו" אמרתי בקול בוטח למלצר הראשי שניגש  לקראתנו, כשאני מנסה בהטייה "ייקית" משהו לשוות לאידיש שלי משפט בשפתו כדי, שהערל יבין את כוונתי. לשמחתי הבין מיד ואף רשם תוך שהוא מכריז בקול: "ברום – צווי פלעצן".

מאחר והשעה הייתה מוקדמת עדיין, החלטנו לנוח מעט בחדר ששכרנו. שמחים וטובי לב צעדנו לאיטנו במעלה הדרך שהובילה אותנו על עבר ה"צימר" ששכרנו, בקומה השנייה של בית אוסטרי מקסים, הבנוי כך שחלקו העליון עשוי מעץ צבוע בלקה חומה וחלקו התחתון בית אבן מחופה טיח לבן. בשתי הקומות הקיפה מרפסת את הבית, כשעל המעקה תלויות אדניות עם פרחים בצבעי אדום ולבן. נשכבנו למנוחת צהריים קלה אחרי שביקשנו מבעלת הבית קרש גיהוץ ומגהץ, כדי לשוות לבגדינו מישראל מראה קצת "אירופאי". עם ערב ירדנו שוב לכיוון האגם, תוך שאני מנופף לשלום לגברת שהשקתה באדיקות את הפרחים באדניות התלויות על גבי מעקה ביתה הנקי והמצוחצח. היא חייכה אלי כממתיקת סוד ולחשה לעברי, כך היה נדמה לי: "ערב פונדו עלאק?" את המרחק מהצימר למסעדה גמענו שעה שאור אירופאי של ערב, מתעקש, מתפתל ולוחם בכוחותיו האחרונים בחשכה, בטרם תעטוף זו את בתי העיירה הקסומה, שאורותיה החלו לנצנץ בינות לבתיה ה"פרחוניים".

"יאא ?" שאלה אותי עלמה בלונדינית צעירה שקיבלה את פנינו, כשהיא עוטה עליה לבוש אוסטרי מסורתי, חולצת מלמלה לבנה בעלת מחשוף "נדיב" שלבשה מתחת לבגד ירוק מעוטר בסרטים עדינים פרחוניים, ולמתניה סינר אופייני למקום בצבע טורקיז, קשור למותניה בשני שרוכים עבים מוצלבים. "ברום" אמרתי בקצרה כדי שלא אכשל בלשוני במשפטים ארוכים מדי בשפתם של המקומיים, אך בחיוך רחב מפגין ביטחון עצמי. "ביטע קומן זי" אמרה כשהיא מסמנת לנו שנכנס פנימה, לאחר שבדקה וזיהתה את שמנו ברשימה. בעודנו צועדים אחרי העלמה בשער הצהוב, הבחנתי שהמסעדה כבר כמעט מלאה בסועדים. קולות שקשוק כלי האוכל נשמע מסביב וצחקוקים בשפה המקומית ובקולי קולות, שאף הפתיעו אותי מעט. "זה כנראה בגלל הבירות שהם שותים" ניסיתי להסביר לעצמי את הרעש שסביבי שלא הסתדר לי כל כך עם הנימוס הייקי. בטרם הושיבה אותנו ליד שולחן לשניים , אשר לאכזבתי היה במרכז המסעדה, דבר שגרע מעט מתחושת הפרטיות, הספקתי ללחוש למלכה "פור אליז" כשאני מצביע קלות אל עבר הפסנתרן שהנעים את הערב בצליליו המרגיעים של בטהובן, אותם הקדיש לאחייניתו אליזה.

"האבן זי אטוואס צום טרינקן ?" שאל אותי המלצר שניגש אלינו מספר דקות לאחר היעלמותה של "הצהובה" ותהה מה נשתה. את המלצר האוסטרי הזה לא אהבתי מהרגע הראשון. היה זה איש חמור סבר וגדל ממדים, עטור שפם שהזכיר לי את ההוא ימ"ש מהמדינה ההיא. "אנטישמי" חשבתי בלבי תוך שאני מתגעגע לבלונדה החייכנית שהביאה אותנו אליו…(אף שהרהור בזק רמז לי שיכול מאד להיות שהסבא שלה היה זה שהוביל את סבי ע"ה למשרפות…). ביקשתי יין למלכה ולי תוך שאני בוחר מתוך הרשימה שהביא לנו "חמור הסבר". הבעיה היא שאצלי היין "יורד" מיד לרגליים ואני נוטה לחוש כבדות ורעב. ואכן, מרגע זה ובבת אחת תקף אותי הרעב, מה גם שלא אכלנו דבר מאז הצהריים, מצפים לגבינות של "ערב פונדו". כאשר אתה רעב, הזמן מתארך להכעיס, אך הפעם נראה היה לי שהאנטישמי "הריח" שאנחנו יהודים ודאג שהזמן יתארך שבעתיים. סוף סוף, אחרי ציפייה ארוכה, הופיע מלצרנו המשופם עם מתקן לא קטן ובמרכזו משהו שדמה למאפרה מוכספת ו….נעלם. חלפו עברו דקות רבות והלה שוב הופיע והפעם שם בתוך ה"מאפרה" חומר צהבהב אותו הדליק בעזרת מצית שהיה לו – ושוב נעלם לזמן ארוך במיוחד, כשהאש מהבהבת לפנינו בתוך ה"מאפרה". אמרתי למלכה שאני "מת" מרעב ואוטוטו אבלע מזלג או סכין! אך בטרם עשיתי זאת, שוב הופיע האנטישמי והפעם, לא תאמינו למה שאספר לכם: צלחת עם רצועות ב ש ר (!). כאן כבר עלה החשד שלי לרמות על. "מה הוא זומם" האיש הזה ? ציפיתי לקערת דמוית חצי כדור כשהיא מלאה בגבינה מותכת והנה – בשר ?! מה שלא שמתי לב מרוב הפתעה, שיחד עם הבשר, הניח המשופם שיפודים קטנים ממתכת כשבקצה כל אחד מהם ידית עגולה ומעוטרת. טוב, תתארו לעצמכם את המצב הבא: יושבים להם שני ישראלים מורעבים, לפניהם שלהבת אש בוערת, מביטים ברצועות הבשר הטרי אשר לידם מונחים שיפודי מתכת נאים. מה הדבר הכי טבעי שעלה לשנינו בראש ?…..נכון ! פשוט נפלנו על "ערב פונדו בשרי". ומה מצפים מאיתנו לעשות ? – נכון, "לעשות על האש"…. שני הישראלים לא מפסידים יותר זמן ומתחילים במלאכה. לוקחים ביד אחת נתח בשר, נועצים אותו על גבי השיפוד שמוחזק ביד השנייה ו – יאללה, צולים בשר "על האש", תוך סיבוב אטי בתוך האש, כדי לא לשרוף חלילה רק באזור אחד…מלכה יושבת וצולה בשר מצד אחד של השולחן ואני מצדו השני, בטוחים שהתעלומה נפתרה ואוטוטו ננעץ שינינו בבשר העסיסי שייתרכך מייד…וכאן החלו החושים שלי להתחדד. פתאום הבחנתי שקולות הסועדים סביבנו נעשים אט אט שקטים יותר ויותר, צליליו של הפסנתר התארכו ונחלשו לאיטם, כל העיניים במסעדה החלו לפזול לעברנו. הייתה באוויר תחושה של שקט מסתורי, אליו הצטרף העשן שהיתמר מה"מנגל" שלנו בעודו מספח אליו טיפות שמנוניות ומדיפות ריח לא כל כך נעים של בשר שרוף שהחל מתפזר ברחבי המסעדה… ואז, אחרי שנעלם לכל כך הרבה זמן (שייתבייש לו!), הופיע מלצרנו הענק, כשהוא אוחז בין כפותיו הענקיות, המוגנות מפני החום ע"י מגבת משובצת בצבעים של אדום ולב – חצי כדור גדול מזכוכית ובתוכו מבעבע שמן רותח, אותו התכוון להניח על האש שקודם לכן הצית….כשראה את שני ה"אזייתים" צולים בשר על האש, נעתקה נשמתו, החווירו פניו ומרב תדהמה הוא נתקל בכיסא המיותר שהיה צמוד לשולחן שלנו. בנס לא מעד ולא שפך עלינו את השמן הרותח.

בתנועה חדה מלמטה למעלה טפחתי על מצחי…ו"האסימון נפל"…איזה אידיוטים אנחנו !!!…ושנינו פרצנו בצחוק היסטרי בלתי נשלט ולא יכולנו להירגע שעה ארוכה. את הערב ההוא ואת עיניו של המלצר אשר כמעט יצאו מחוריהן לא אשכח כל חיי. בסיום הארוחה, כשסיימנו לטגן בתוך קערת השמן הרותח את רצועות הבשר שהיו דווקא מאד טעימות (לא פלא, היינו רעבים…) קינחנו עם שטרודל וינאי שסייע לסיים חוויה בלתי נשכחת של שני "סברס מכנען"…

המשפחה שהקמנו

נעה, ילידת 1975. שירתה כקצינה בחיל ההנדסה, למדה תולדות האומנות באונ' העברית בירושלים. מתגוררת כיום בהולנד עם בעלה קווין (סקוטי שהתגייר) ושלשת ילדיהם: תמר, רונה (בנות) תום (בן). נעה התמחתה באימון אישי ("קאוצ'ינג") והקימה שם לפני שנה בי"ס לנושא זה. יעל, ילידת 1979. שירתה בצה"ל בהתנדבות (קיבלה פטור מטעמים רפואיים) ביחידה שתפקידה להפנות את המתנדבים לצה"ל לתפקידים משמעותיים שיתאימו למגבלותיהם. למדה הנדסת תעשייה וניהול באונ' בן-גוריון בב"ש ומנהל עסקים באונ' בר-אילן. מנהלת כיום את מחלקת או"ש של חברת הביטוח "מנורה". יעל ובעלה אורן גרים במושב "בית אלעזרי" ומגדלים שם את שלשת ילדיהם: נעם, עפרי (בנים), גילי (בת). עדו חיים, יליד 1984. שירת כלוחם בנח"ל.למד כלכלה ויהדות באונ' העברית בירושלים ומנהל עסקים באונ' בר-אילן מדריך תיירים מוסמך. עשה הסבה לחינוך וכיום משמש "מנהל בית" בביה"ס "ברנקו ווייס" בבית שמש. נשוי ליערה, מגדלים את עילי, עומר (בנים), עידן (בת) במושב "מסילת ציון" ובעתיד  ב"צור הדסה".

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 2: התפוח לא נופל רחוק מהצנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

רפי ברום תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן

איור של אריה טופור

מילון

פונדו
פונדו (בצרפתית: Fondue, פירוש: "מותכת") הוא מאכל שווייצרי המורכב לרוב מגבינה מותכת, הנאכל בצורה שיתופית על ידי קבוצת אנשים. הפונדו נחשב למאכל הלאומי של הקנטונים דוברי הצרפתית של שווייץ, ומסמל את המטבח השווייצרי. הסועדים טובלים מאכלים בסיר שבו יש נוזל חם באמצעות מזלגות ארוכים. מתחת הסיר מונח מתקן חימום (לרוב החימום מתבצע באמצעות נר או פתילייה כוהלית). סוג הפונדו הידוע והנפוץ ביותר הוא פונדו גבינה, בו מתיכים בסיר גבינה והסועדים טובלים בגבינה קוביות לחם יבש. סוגי פונדו אחרים כוללים טבילת קוביות בשר בשמן רותח לטיגונם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשראה המלצר את שני ה"אזייתים" צולים בשר על האש, נעתקה נשמתו, החווירו פניו ומרב תדהמה הוא נתקל בכיסא“