מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החתונה המאוחרת

ענת קביטקו ונכדתה הילה קונין
ענת קביטקו ומשפחתה ביום החתונה בארץ
שמי ענת, אני סבתא של הילה ואספר את סיפור עלייתנו לארץ ישראל

העלייה לארץ ישראל

הסיפור התחיל בשנת 1979 כשהחלטנו לעבור מרוסייה לגור בארץ ישראל. הסיבה היא שהיינו יהודים משני הצדדים ורצינו להיות חופשיים בלי השפלה והעלבה. המקום היחידי שיהודים יכולים להרגיש בטוחים זה ארץ ישראל. גרתי עם אימא שלי, בעלי ושתי ילדותנו הקטנות. אחת בת חמש והשנייה בת שנתיים. בשביל להגיש בקשת העברה למדינה אחרת היה צריך לקבל הרבה אישורים. כדי לעבור לגור בארץ ישראל היה צריך לקבל הזמנה ממישהו שקרוב משפחה, ולכן  "הזמינו אותנו" לגור בארץ ישראל אבל לא היה לנו שום קרוב משפחה פה בארץ. היה ארגון יהודי ששלח את ההזמנות ליהודים מברית המועצות אפילו לא הכירו אחד את השני.

במשרד הפנים לא היו מעוניינים שהאנשים יקבלו את המכתבים והם פשוט זרקו את המכתבים לפח! הדבר בכלל לא היה חוקי. בסופו של דבר איכשהו קיבלנו את ההזמנה. הנהלים היו שברגע שאתה מגיש בקשה לקבל אישור לעלות לארץ ישראל, ממקום עבודתך אתה מקבל מכתב פיטורים. אני לא עבדתי בגלל בתי החולה. אימא שלי ובעלי הפסיקו לעבוד, זאת הייתה תקופה נוראית בלי כסף ובלי אוכל. בעלי התחיל לעבוד בסופר בתור סבל כי זו הייתה העבודה היחידה שאליה התקבלו אנשים שהגישו את הבקשה. אימא שלי התחילה לעבוד בקופת חולים אבל לא בתור רופאה אלא עבדה כעובדת פשוטה.

באותה שנה (1979) התחילה מלחמה באפגניסטן, שם היה ניגוד אינטרסים בין ברית המועצות לארצות הברית. ארצות הברית הייתה מאוד מעוניינת לעזיבת יהודים מברית המועצות. אך ברית המועצות רצתה לעשות בכוונה לארצות הברית ולא לאפשר את עזיבת היהודים ולכן חסמה את הגבול וענתה בשלילה לכל הבקשות. כל האנשים שהגישו בקשה בשנת 1979 קיבלו תשובה שלילית. משפחתי ואני נשארנו בלי כלום כיוון שמכרנו את כל החפצים בבית.

אחרי שנה התחלתי לעבוד במקצוע שלי. הבנות שלי הלכו בהתחלה לגן  ואחר כך לבית ספר. כל התקופה הקשה הייתה עד שנת 1989. בשנה זו הגשנו שוב בקשה לעלות לארץ ישראל. ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה, ומבין כל המסמכים הנדרשים, מסמך אחד הוא אישור מהאב שאינו מתנגד לשחרר אותי לארץ ישראל. אבא שלי איש צבא וקומוניסט, נלחם במלחמת העולם השנייה, התנגד לעזיבתי לארץ למרות שהוא היה יהודי משני הצדדים. הוא גר בעיר אחרת מהעיר בה אני גרתי ונסענו אליו עשר פעמים כדי לקבל אישור עזיבה. לאחר ניסיונות שכנוע רבים בסופו של דבר הצלחנו לקבל ממנו אישור והגשנו את הבקשה.

לפי החוק, מגיל 14 הבן אדם יכול להחליט לבד אם לעבור לגור בארץ אחרת או לא ובתי כבר הגיעה לגיל 14. בבית ספר היו המון התנגדויות נגד ארץ ישראל. היינו בחרדות שבתי לא תסכים לעבור לארץ ישראל איתנו, אם הייתה מסרבת לעבור אתנו לא היינו משאירים אותה לגור לבד. למזלנו היא הסכימה. אחרי כל התהליך הזה קיבלנו אישור ובתאריך 27 למאי התחלנו את הדרך הארוכה שלנו.

התחלנו בנסיעה באוטובוס עם עוד שתי משפחות שלא הכרנו ולכל משפחה היה מלווה. אתנו היה אחיין של בעלי. הגענו לגבול עם סלובקיה, בגבול הייתה בדיקה מאוד קשה וטראומטית. חשבו שאנחנו מסתירים מהם יהלומים וזהב אבל לא היה לנו כלום. אך הם חשדו בנו. אחרי כל הבדיקות המשכנו את המסע והמלווים חזרו הביתה. התחנה הבאה הייתה הבירה של סלובקיה, בראטיסלבה.  כל הלילה ישבנו באוטובוס ולמחרת לקחנו את הרכבת עד הבירה של אוסטריה, וינה. שם פגשו אותנו נציגי הסוכנות היהודית ובישרו לנו שאנחנו לא יכולים לעבור לגור בארץ ישראל כי לא כל יום היו מטוסים לארץ רק פעמיים בשבוע ולכן גרנו בינתיים בדירה.

אחרי שבוע לקחו אותנו לשדה תעופה ובתאריך 4 ליוני נחתנו בשדה תעופה בן גוריון. אחרי שעברנו את כל האישורים והמסמכים וביררו שאין לנו קרוב משפחה בארץ ישראל לקחו אותנו למרכז קליטה בעיר אשדוד. גרנו בבניין בן חמש קומות, קומה שנייה עד חמישית שימשו למגורים ובקומת הקרקע היו כיתות שבהם למדנו עברית. הייתה לנו מורה מאוד מקצועית וקראו לה מרים. כשהתחלנו ללמוד לא ידענו אפילו אות אחת ואחרי חצי שנה ידענו די טוב את השפה. לכל משפחה בבניין הייתה מתנדבת שעזרה להתנהל וגם לנו הייתה אישה מקסימה שידעה קצת רוסית ואידיש. היא רשמה את הילדים לבית ספר, רשמה אותנו לקופת חולים, פתחה איתנו חשבון בנק, עזרה לנו במשרד הרישוי.

חגיגות בת מצווה

באותה שנה, 1989, ראש הממשלה היה יצחק שמיר והכריזו על חגיגה של כל בנות המצווה של העולות החדשות. הבת הקטנה שלי חגגה בת מצווה. אני, בתי ומנהלת מרכז קליטה בשם יהודית קיבלנו הזמנה. ונסענו מאשדוד לירושלים.

החגיגה הייתה באולם מאוד גדול ומפואר. היו שם יצחק שמיר ואשתו. כל בת מצווה קבלה מתנה – שעון וספר תורה. בהמשך הערב היה קונצרט וארוחה חגיגית. חגיגת בת המצווה הייתה מאוד מרגשת עבורנו. בנוסף הסוכנות היהודית לקחה אותנו לכל מיני טיולים בשביל להכיר קצת את ארץ ישראל. אחרי חצי שנה סיימנו את האולפן ללמידת עברית והתחלנו לחפש עבודה. בעלי מצא עבודה בנתניה בתפקיד אח מוסמך בבית חולים והחלטנו לעבור לגור בנתניה, קרוב יותר למקום העבודה. בתי הבכורה התחילה ללמוד בתיכון שרת ובתי הקטנה התחילה ללמוד בבית ספר יסודי בנתניה.

חתונה בארץ ישראל

בשנת 1973 כשבעלי ואני נישאנו לא עשינו אירוע וכמובן שגם חופה לא עשינו מכיוון שזה היה אסור ובלתי אפשרי. אחרי שלוש שנים בארץ, בשנת 1992, החלטנו לעשות חתונה נוספת עם חופה כדת משה וישראל. הלכתי למקווה והייתה חופה בבית כנסת. בעלי חתם על הכתובה עם הרב וזה היה מאוד מרגש. היו שם אימא שלי ז"ל, הילדות שלי והשכנים שלנו.

ענת קביטקו ומשפחתה ביום החתונה בארץ

אנחנו כבר שלושים שנה בישראל, הילדות שלי התגייסו לצבא, ילדו ילדים וכיום יש לי ארבעה נכדים: שתי בנות ושני בנים. אני מאוד מודה למדינת ישראל שאפשרה לי לגדל ילדים נכדים ומשפחה. אני גאה מאוד בארץ ישראל ואוהבת אותה ומאחלת לכולם שלום, הצלחה, בריאות ואושר.

הזוית האישית

הילה: היה לי המון כיף בתכנית ולמדתי דברים שלא סיפרת לי בעבר.

סבתא ענת: גם לי היה כיף איתך ושמחתי לספר לך דברים חדשים וחשובים שלא ידעת על חיי.

מילון

צבא קומוניסטי
הצבא האדום - צבא הקבע של ברית המועצות

ציטוטים

”אני גאה מאוד בארץ ישראל,  אוהבת אותה ומאחלת לכולם שלום , הצלחה בריאות ואושר.“