מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החלטת עלייתי לארץ ישראל

תמונה המתארת שנהנו בקשר הרב דורי
תמונה משותפת שלי של בעלי ושל ילדי
התפוז והתפוח מחליטים

שמי שרה. נולדתי בעיר סופיה שבבולגריה, בשנת 1946, אחרי מלחמת העולם השנייה, כבת בכורה להוריי, לונה וגרשון לוי.

נולדתי בחודש השביעי של ההיריון ולא ידעו אם אחיה או אמות. לאחר שבוע בבית החולים, סבתא רשל קמחי, החליטה שרצוי לקחת אותי הביתה, שאם אמות, אמות בבית [וכפי שאתם יכולים לקרוא החזקתי מעמד]!

לאחר שכל היהודים החלו לעלות לארץ, המשפחה הקרובה החליטה לתת לי להחליט אם עולים לארץ או נשארים בבולגריה ואז סבא, אברהם קמחי, לקח ביד אחת תפוז וביד השנייה תפוח [התפוז סימל את ארץ ישראל, היות שקיבלנו תמיד חבילות מארץ ישראל של תפוזים והתפוח את בולגריה]. סבא אברהם קרא לי לגשת אליו וביקש ממני לבחור בתפוח או בתפוז, הייתי רק בת שנתיים ולא הבנתי ממש את כוונתו. אני ניגשתי אליו ובחרתי בתפוז. וכולם שמחו ואמרו "שריקה בחרה בתפוז ואנחנו עולים לארץ ישראל".

בזכותי כל המשפחה המורחבת עלתה לארץ ישראל והצטרפנו לסבא בכור וסבתא קרולינה, שהיו סבא וסבתא של אמי לונה, שהגיעו לארץ כבר משנת 1935.

כשהגענו לארץ באונייה לנמל חיפה, העבירו אותנו לבית עולים בפרדס חנה ושם היינו בערך שנה וחצי. סבתא רשל, אימא של אימא שלי, היתה אחראית לבישול (טבחית) של כל העולים בבית העולים. אנחנו עברנו אחרי בערך חצי שנה ליפו והצטרפנו למשפחתו של אבא שלי גרשון שגרו ביפו.

אבא גרשון עבד בהתחלה בקטיף בפרדסים ולאחר מכן, קיבל עבודה ב"סולל בונה" בתור סולל כבישים בארץ. אמי לונה הייתה ספרית.

חוויות מהעבר:

הייתי בת 4 כשרשמו אותי לגן ולמדתי שם שנה ובגיל 5 הכניסו אותי לבית הספר לכיתה א' (בית הספר "שבי ציון").

גרנו בנמל יפו וכל הילדים בשכונה החלטנו שהולכים לים. התארגנו ועברנו דרך נמל יפו והגענו עד לחוף הים בגבעת עליה נכנסנו לים. הסלעים היו חשופים. עמדנו עליהם ופתאום התחילה הגאות ולא יכולנו לחזור לחוף, התחלנו לבכות וגבר אחד נכנס לים והוציא אותנו ואח של ילד מהחבורה לקח אותנו הביתה. אבי שחזר באותו הזמן הביתה מהעבודה וחיפש אותי. מרוב כעס שהלכתי לים בלי רשות, החטיף לי מכות בטוסיק ושלח אותי למיטה.

באותה תקופה, היה ביפו לונה פארק, שכל הילדים כמעט היו מתפלחים דרך הגדר וכשהיו תופסים אותנו היו מגרשים אותנו עם אזהרה, שלא נעשה זאת שוב.

מכיתה ג', עברנו דירה והתחלתי ללמוד בבית ספר ע"ש חיים ויצמן ביפו, שם למדתי עד כיתה ו' ואז חליתי בשפעת אסיאתית, שהרבה ילדים ומבוגרים חלו בה. היות ולא טיפלו בי נכון, השפעת פגעה לי בלב ולכן לא למדתי בבית הספר כמעט שנה שלמה, לכן הייתי חייבת לחזור שוב על כיתה ו'. בבית ספר ויצמן למדתי עד כיתה ח' ומשם המשכתי ללמוד בבית ספר תיכון סוקולוב לאור ביפו. למדתי שם שנתיים.

היות ולא המשכתי ללמוד בתיכון, דודי אלברט פרנג'י, שהיה מנהל בבנק קופת עלייה, סידר לי לעבוד בבנק ביפו ושם עבדתי 7 שנים, כשבאמצע הכרתי את בעלי דיקו כהן, ששרת בצבע קבע בקרייה בתור טכנאי טלפונים וטלפרינטרים בחייל האוויר. בגיל 21 נישאנו, בשנת 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. כעבור שנתיים, נולד בני הבכור מידן כהן. לאחר שלוש שנים, נולד בני השני גילי כהן.

מידן למד שנתיים ביפו בבית הספר ויצמן לאחר מכן, עברנו לבת ים ושם למד בבית הספר יסודי סוקולוב, משם הוא עבר לבית ספר תיכון מילטון בבת ים, שם הוא למד אלקטרוניקה מחשבים, והמשיך ללמוד י"ג ו- י"ד בבית ספר סינגלובסקי. הוא התגייס לצבא לחייל האוויר, בתור טכנאי מטוסים, והיום הוא מתקין אקווריומים של דגי נוי. במקביל לזה, כשהיה בתיכון הוא וחבר שלו בנו אקווריום ענק בחדר שלו שכנראה לא חושב נכון ולכן, יום אחד תוך כדי שישן, נשמע קול פיצוץ חזק ומתברר שהאקווריום התפוצץ והציף את כל החדר עם מים וכל הדגים התפזרו על הרצפה, לקח לנו לפחות שעתיים לנקות ולתפוס את הדגים.

גילי, בני השני, למד גם הוא בבת ים בבית ספר דוד אלעזר עד כיתה ח' ולאחר מכן עבר לתיכון רמות עד שהתגייס לצבא לחיל השריון וטיפל בטנקים. בעקבות בעיה בידיים בגלל שמן המכונות, הוא הועבר לשמש ממונה על החימוש של החיילים בבסיס. גילי אהב מאוד לגלוש בים ולדוג דגים ולכן, גם הוא ממשיך לעבוד עם פרטים שקשורים לדגים.

כיום אני סבתא גאה לארבע נכדות ונכד, איתם אני נוהגת ללכת לבריכה, לאכול ארוחות משותפות, לחגוג יחד ימי הולדת, אפיית עוגיות ועוד…

הזוית האישית

סבתא שרה: מפגשי "הקשר הרב דורי" קירבו ביני לבין נכדתי יותר מתמיד. למדנו אחת על השנייה המון דברים שלא ידענו עד היום.

מילון

העיר סופיה
סופיה היא עיר הבירה של בולגריה שיש לה כנסייה שהוכרזה כאתר מורשת עולמית, כמו כן יש בה את הר ויטושה שהוא חלק מהרי הבלקן וחלק מהרי הרילה.

ציטוטים

”"דרדריצות" - כל הזמן הנכדות מברברות...“