מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים שלי על כף ידי

פאני עם ראניה ובר
פאני בכיתה א'
המשפחה שלי - היא האוצר שלי

"כל אשר ממתין לי

כבר רשום מזמן בספר גורלי.

תמנע ממני ידע אודות אשר יהיה,

ותן לי כוח לעבור את מה שנועד לי"

המשפחה שלי – היא האוצר שלי

שמי פאני פרילוצקי, נולדתי בצ'לאבינסק, רוסיה בתאריך 25.1.1955, להוריי יְפִים (אפרים) ואנה (חנה), למשפחה שעברה את מלחמת העולם השנייה, ואיבדה הרבה בני משפחה במהלך המלחמה.

אימא אנה

אמי, אנה אייזינשדט נולדה בתאריך 9 בנובמבר 1927 בעיר יהודית באוקראינה קזתין, שהייתה על יד העיר ברדיצ'ב ועיר יותר גדולה מויניצה. המשפחה הייתה גדולה ודתית, חוץ מאמא היו ארבעה אחים ואחות. בתוך המשפחה ועם השכנים דיברנו ביידיש, אבל השפה העיקרית בעיר הייתה רוסית. הילדים למדו בבית הספר יהודי – "חדר".

המשפחה של אימא לא הייתה שונה ממשפחות אחרות בעיר זו. כולם הכירו אחד את השני, כולם ידעו מה קורה בכל בית, אפילו את התפריט להיום אצל השכנים, איפה מכינים היום גפילטע פיש, או שטרודל, או דברים טעימים אחרים, שכולם שיתפו בנדיבות עם משפחות  אחרות. חילקו למעשה הכל, כי רוב המשפחות חיו בעוני. הם חיו כמשפחה אחת גדולה – בכו יחד וצחקו יחד… עד שהגיע הצרה.

ביוני 1941, הנאצים השתלטו על אוקראינה תוך שבוע ולא כל האזרחים הספיקו להתפנות. גברים וצעירים מעל גיל 18 יצאו למלחמה וחלק היו לפרטיזנים. בעיר נשארו רק נשים, מבוגרים וילדים. שני האחים של אימא שלי גם יצאו למלחמה, בסוף מלחמה ניצל רק אח אחד. אמי ובני משפחתה ברחו לעיר צ'לאבינסק. הדרך הייתה נוראה, מעייפת וקשה. מטוסים של הנאצים הפציצו רכבות לאורך הדרך. ימים רבים לא היה מה לאכול. היה קור אימים. סבתא שלי ששמה פאני נפטרה בדרך עקב רעב. סבי עם ילדיו הגיע לצ'לאבינסק, שם הם נשארו ולבסוף לא חזרו לאוקראינה. בצ'לאבינסק משפחות שלמות כולל ילדים עבדו במפעלים שבהם הכינו את כלי המלחמה.

אבא חיים

אבי, חיים פרילוצקי נולד בתאריך 15  במרץ 1925 בעיירה יהודית קטנה בשם מונסטרישי הממוקמת באוקראינה ליד העיר אומן. הילדות שלו הייתה טובה. סבי אהב לנגן על כינור – היו מזמינים אותו לנגן בחתונות יהודיות ואבי היה מתלווה וכך אבי למד לנגן על כינור ללא לימודים כלל. את אהבתו לכינור הוא שמר בקנאות עד סוף ימיו. אבי הוריש לי את אהבה לכינור וכך אני העברתי את האהבה הזו לבני. החיים של אבי היו מלאי שמחה והוא חי על פי המסורת היהודית. כל זה נפסק כאשר התחילה המלחמה.

כל הבנים מתחת לגיל 18 (אז אבי היה בן 15), נשלחו לעבוד בחרקוב במפעלים להכנת תחמושת למלחמה.

בזמנו, הנאצים כבשו כמעט את כל אוקראינה. הם הפציצו את כל הרכבות וכלי הרכב על הכבישים. אבי, בעודו ללא מסמכים, אוכל ובגדים, כשהוא מצמיד את הכינור שלו לחזה (נגד קור וגנבים), הצליח להתגבר על מרחק של 3000 ק"מ, והגיע לעיר צ'לאבינסק.

כל המשפחה של אבי (אמו, אחיו ואחותו שנשארו באוקראינה) יחד עם כל המשפחות היהודיות שנשארו בעיר, הנאצים זרקו אותם בעודם בחיים לבור ההריגה וכיסו את הבור באדמה. במקום הזה אדמה זזה כמה ימים. בזמן המלחמה הרבה יהודים שפונו מאוקראינה התקבצו בצ'לאבינסק.

לאחר יום עבודה קשה התאספו בני נוער יהודים בכל מיני פינות לשיר ביחד, לרקוד ולדבר. במסיבה כזו, ההורים שלי נפגשו.

1956 – אימא ואבא צעירים, יפים ואהובים

גרנו באזור שנבנה סביב מפעל גדול. כמעט כל תושבי האיזור עסקו במפעל או בבית חולים, מתנ"ס, גני ילדים או כל דבר שקשור להתנהלות החיים סביב המפעל. אבא שלי עבד במחלקת הבניה של המפעל ואימא עבדה כמנהלת חשבונות. אבא סיפר לי, כשהתחיל לעבוד במפעל הוא היה צריך לחפור בסיס ותעלות עבור המחלקות של המפעל. אקפוץ קדימה ואספר שבעת סיום תפקידו במפעל (לפני עזיבתו לישראל בשנת 1997),  אבי היה בתפקיד סגן מנהל מחלקת הבניה של מפעל (באותו הזמן כבר עבדו במפעל כ-30 אלף עובדים).

אודות  שמי  

כשנולדתי, שאלת השם שלי נפתרה מהר מאוד. הייתי צריכה לקבל את השם של סבתא פאני, שמתה במלחמה מרעב, אך ברגע שניגשו הוריי לרשויות כל מנת לרשום את השם, ההורים שלי נתקלו באתגר: "אין כזה שם" – זאת הייתה התשובה שקיבלו ובקשה לרישום לא התקבלה. "יש את השם פאינה, זה קרוב לפאני" – ככה אמרו להם והוציאו את השם – כך נקראתי פאינה.

הגרסה העממית של השם הייתה "פאיה", שם שהיה נפוץ בקרב המוסלמים, כי 40% מאוכלוסיית צ'ליאבינסק היו מוסלמים. בעיר נבנו כ-80 מסגדים ואף לא בית כנסת אחד.

והנה אני, פאינה פרילוצקי, ילדה שנייה במשפחה, אחות ללריסה בת השבע.

כרוניקה משפחתית בעיני ילדה קטנה 

רק כעת כשאני נזכרת בילדות שלי, אני תוהה לאיזו מין משפחה נולדתי? עשירה ?! ענייה?! השאלה אף פעם לא עלתה בדעתי כי כל המשפחות סביבי היו פחות או יותר בצורה דומה. התמזל למשפחתי המזל ובתקופת הילדות שלי הם עברו לדירה משלהם. הם לא גרו בצריפים עם שירותים, מטבח ומקלחות משותפות ועם תור גדול בבוקר לשירותים ולמקלחות. האוכל היה צנוע – כי כולם קיבלו מזון לפי תלושים בחנות.

המשפחה שלי: אבא ואימא, סבא וסבתא, אני ואחותי הגדולה

אמי ואבי עבדו המון, לכן מי שהתעסק בלגדל אותי היתה אחותי הגדולה. לא זוכרת שהיו לנו צעצועים, אבל היא הקריאה לי הרבה ספרים. תחביבה האהוב היה ללכת לספריה ולבחור שם ספרים עבורה ועבורי. היינו ילדי רחוב שהעבירו את הזמן במשחקים בשכונה עם הילדים של השכנים: כדורגל, כדורעף, שולחן טניס, סקי, החלקה על קרח, מסירות כדור, מחבואים, מטקות, קלאס וכו'.

קשה לי לזכור את עצמי עד גיל שבע. בגיל הזה הלכתי לכיתה א'. באותו הזמן גם התחלתי את  לימודיי בכינור ופסנתר. לא יכולה להגיד שהתרגשתי מאוד מהלימודים בבית ספר למוסיקה, משום שהם גזלו את רוב הזמן שהעברתי בשכונה, אבל העובדה לא הייתה ניתנת למשא ומתן. אבא שלי חלם להעביר את האהבה שלו לכינור, וגם את הכינור עצמו אליי (משום מה הם החליטו שמי שמסוגל לקחת על עצמו את הדבר הזה, היא הילדה השמנמנה והסמוקה מלידה ולא אחותי הרזה, הלבנבנה והשברירית, שתמיד חלמה לנגן על פסנתר).

כך התחילו ההרפתקאות שלי עם המפתח של הדירה על הצוואר. תקופה מלאת אחריות ומחויבות – הייתי צריכה לקבל מוצרי מזון וצריכה לפי כרטיסיות עבור המשפחה בבקרים. כבר בילדות הייתי ילדה מלאת דמיון וילדה סופר יוזמת. הרסתי מלא סירים, מחבתות ומוצרים בניסיונות להכין ארוחות הפתעה למשפחה. לא זוכרת, שמישהו כעס עליי, למרות שכיום אני מבינה כמה הכיבוש של המטבח שלי עלה אז להורים.

האוכל בבית תמיד היה פשוט, כמו גם במשפחות מסביב. היינו אוכלים מאכלים לאומיים בחגים, במיוחד בפסח וראש השנה. אימא הייתה מאוד יצירתית וחסכונית בדברים האלה. לדוגמא, היא יכלה להכין מרק מכנפי עוף, לאחר מכן להוציא את הכנפיים ממרק ולהכין מהם מנה אחרת. גם נשאר לי הזיכרון של אבא שלי שמנקה את העור של העוף – הוא היה תופר עם חוטים בצורות שקית, ואימא שלי הייתה ממלאת אותן בשאריות עוף. זה היה כל כך טעים שהיה נמס בפה. אפילו היום בהיותי מנוסה במטבח אני לא מצליחה לשחזר את המנה הזאת. היא נקראת "שייקה" או "צוואר" בעברית.

השכנים שלנו היו דייגים. הם הצליחו לדוג בהצלחה רבה באגם והם גם ידעו עד כמה אימא אהבה דגים. הם היו מכבדים אותנו כשהיה אפשר באהבה רבה. גם המשפחה שלנו עזרה הרבה לשכנים לשרוד. היה לנו שטח מחוץ לעיר בו היינו מגדלים ירקות וירק, פירות וכו'. הרבה מתוך היבול היה הולך לשכנים, שהיה נחשב לעזרה גדולה ומבורכת בזמנו. הרבה מסופי שבוע היינו מעבירים עם אחותי באותו השטח – היינו חופרים, מטפלים, משקים ומנקים את העשבים, בידיעה שללא השטח הזה, למשפחתינו יהיה מאוד קשה לשרוד.

כל הקשיים בילדות והחוסר של הרבה דברים שנידרשו. הפכו אותי ואת אחותי לאנשים חזקים. ובמשך כל החיים תמיד היינו שמחים בחלקנו ולמדנו לא לקנא אם למישהו היה משהו שהיינו צריכים או רוצים. אף פעם לא היינו "הורגים" בשביל להשיג משהו. זה חד משמעי היה אחד הכישורים שהצילו אותנו בתקופה שעלינו לארץ, כשנכנסנו לדירות ריקות עם 40 קילו משקל שהבאנו עימנו בידינו.

דירה הילדות שלנו היתה קטנה וצנועה – מורכבת משני חדרים מחוברים, לעומת זאת הבית עצמו שעמד לרגלי אגם גדול ומרשים (אגם סמולינו). כל הילדות שלי הייתה קשורה לאגם הזה בצורה כזו או אחרת. תמיד היינו שם, ילדי השכונה, מייצרים משטחים להחלקה על האגם ומחליקים עליהם, מייצרים מסלולי סקי סביב האגם כדי לעבור בהם בחברת הורים או חברים.

המסלולים לא היו קלים, היות והחורף  בצ'לאבינסק הוא כ 4-5 חודשים בשנה, ומיוחד בקשיחות שלו. הטמפרטורה יכולה להגיע למינוס 40 מעלות, אבל זה אף פעם לא הפריע לנו לנהל אורך חיים רגיל – ללכת לבית ספר, גן, לשחק בשכונה, לבנות בובות שלג וערים מקרח. הסתובבנו במגפי לבד, מעילי פרווה וכפפות צמר שמנות. כל ילד לפחות פעם בילדות חווה כוויית קור בפנים.

משפחתי והיהדות שלנו

המשפחה שלנו הייתה רגישה מאוד לדת היהודית, כי סבי היה רב, והשלטון לא הרשה בתי כנסת או קיום תפילה במניין, והוא היה שומר על המנהגים בסתר.

סבי משה רב בקהילה היהודית בצ'ליאבינסק

על פי זכרונותיה של בת דודי, הוא קנה בית  והתגורר בחדר אחד עם סבתא ובחדר השני הגברים התכנסו לתפילה. הנשים התפללו בביתן. בפסח בבית הזה אפו מצות בלילה. בגלל העבודה הקשה והזמן המוגבל כל משפחה קיבלה לא יותר מקילוגרם של מצה. המשפחה שלי שמרה על זה בצד, כדי שיספיק לכל החג. קיבלנו לראשונה מצה אמיתית ממפעל מישראל בערך בשנת 1970, גם זה היה מוגבל. החלום לאכול  מצות כמה שאתה רוצה ולהכין מהם מתכונים שונים נישאר בגדר חלום.

אחותי ואני שאלנו את ההורים מעט מאוד שאלות על חייהם. למה? אולי בגלל שאנחנו הבנו שההורים לא יכולים לומר לנו את כל האמת, שבאופן מקרי, יכולה להגיעה דרכנו לצוות בית הספר, הגן או סתם השכנים שחלקם היו קשורים לק.ג.ב.

בהיסטוריה של היהודים ברוסיה היו כתמים ריקים רבים, שלא נאמרו לילדים, היה קשה להסביר את האנטישמיות האכזרית, את חוסר היכולת של היהודים ללמוד באוניברסיטאות, לצייר תמונות, שירה, מוזיקה לפי רצונם, ולא על פי צו המפלגה. איך להסביר את הסיבות לפוגרומים, מדוע אנשים נזרקים מהאוטובוסים, רק בגלל שהם יהודים…?!

לעתים קרובות ההורים עברו לדבר יידיש, היה ברור שזה לא לאוזנינו, אם כי בהמשך למדנו בבית ספר גרמנית.

הסיפור של אבי כמטמון משפחתי

פעם בבית הספר למוזיקה שלי גנבו כסף מתיק של מורה. המורה פנתה להורי התלמידים בבקשה לשוחח עם  הילדים ולשכנע אותם להתוודות על המעשה שנעשה. אבא, במקום לדבר איתי על המקרה, בחר לספר לנו אירוע מחייו. הוא גם זכה לספרו לנכדיו, וגם אנחנו מעבירים את הסיפור הזה מדור לדור עד היום.

בסיפור זה כל אחד מוצא לעצמו משמעות ופתרונות לבעיה.

אחרי המלחמה נותרו יתומים רבים. השלטון אירגן בתי יתומים מיוחדים, בהם גדלו ילדים ככל יכולתם בתקופה הקשה. בגיל 16-17 הם קיבלו מקצוע כלשהו והלכו לעבוד. במקום כזה אבי עבד כמורה תקופה קצרה. ילדים נשללו מכל דבר – אהבת הורים, אוכל, ביגוד, בידור וכו'. אבא סיפר שאי אפשר היה להסתכל על הילדים האלה בלי דמעות. הילדים היו רעבים, מותשים ועם בגדים קרועים.

בקבוצת אבי היה ילד שאחרי יום הלימודים הסתובב כל ערב ברחובות, באוטובוסים, במקומות ציבוריים אחרים וגנב. הוא הביא את כל מה שגנב לקבוצה שלנו וחילק בין כולם. במשך שעות רבות אבא חשב איך לעזור לבחור על מנת שיתחיל חיים נורמליים ומצא פתרון: הם סיכמו, שבהתחלה במשך חודש הבחור יגנוב 5 ימים בשבוע, אחר כך 4 ימים, ואז 3 ימים וכך בהדרגה הוא הפסיק לגנוב לגמרי. מאז הרבה זמן  הם לא התראו. אבא כבר עבד במפעל, והבחור סיים את לימודיו והלך לעבוד וחי חיים עצמאים. לאחר שנים רבות, אבי ואני היינו בפתח היכל התרבות של המפעל בו עבד אבי. אדם חשוב דיבר מהבמה, היה ברור שהוא בתפקיד מכובד. לאחר ההופעה הוא ירד מהבמה, ניגש אל אבי ואלי וחיבק את אבא. קצת אחר כך אבא אמר שזה אותו בחור שגנב בבית יתומים.

צלצול ראשון, שיעור ראשון

ההורים שלי רשמו אותי לאותו בית הספר בו למדה אחותי ובהמשך גם בני. בכיתה א' עוד לא ידעתי קרוא וכתוב כמו הרבה ילדים בכיתה שלנו. בגן הילדים לא לימדו אותנו את הכישורים האלה וההורים היו עובדים ימים שלמים אל תוך הלילה. עכשיו אני מבינה, שכבר באותם שנים היו כיתות אליטיסטיות – בהן למדו ילדים של מנהלים של מפעלים. הילדים שלהם כבר ידעו לכתוב ולקרוא בתחילת בית הספר. אבא שלי לא היה מנהל גדול באותה התקופה וגם אם היה המנהל גדול הוא לא היה הולך לבקש זאת עבורי.

היינו משפחה צנועה עם עיקרון ברור: "שיהיה לנו כמו לכולם".

הלימודים היו מתנהלים בשתי "משמרות". בכיתה א' למדתי בבוקר, ובכיתות יותר גבוהות  למדתי משעה 14.00. הייתי חוזרת מבית הספר בחושך, בהרגשה של לילה.

היינו כמו חיילי צעצוע מאולפים, קופצים ממקומם ברגע שהמורה נכנסת לכיתה. אני גם זוכרת את הצליל של השולחנות נסגרים ברגע שהמורה הייתה יוצאת. הפחד הכי גדול שלי באותה התקופה היה שהמורה תתקשר להורים שלי לעבודה, ותתלונן על איזו שובבות שעשיתי. לא היו טלפונים ברוב הבתים באותה התקופה.

כל הבנות בבית הספר היו לבושות בשמלות זהות, בצבע חום כהה, עם צווארונים וחפתים לבנים. מעל השמלה היינו שמים סינר שחור, בחגים – לבן. כל יום היה צריך לכבס ולהחליף את השרוולים שיהיו נקיים ויפים, כמו כן גם לתפור אותם למדים –  זה היה התפקיד והאחריות שלי מכיתה א'.

לא הייתה לי צמה, עליה תמיד חלמתי. לכן סבלתי כשהיו מושכים לי את ה"קוקו" בעוצמה כדי לשים פפיון. הפפיון תמיד היה נופל והייתי בוכה.

אני,"ילדת אוקטובר"

אני זוכרת, שמיד לאחר תחילת הלימודים קיבלו אותי לצופים "ילדי אוקטובר" ונתנו לי סיכה לסינר. הסיכה הזכירה לי את המגן דוד, אבל הכוכב היה מחומש, אדום, עם תמונה של לנין קטן במרכז. מטרת הצופים הייתה לחנך את כולם לערכים זהים של מוסר ופטריוטיות. הייתי מלאת אהבה למולדת, והייתי מרגישה אסירת תודה אפילו יותר אולי מאשר ההורים שלי! ממש עיכלתי פנימה את הערך שסיפקו לנו: קודם כל המולדת, אחר כך משפחה וחברים, והאינדיבידואל במקום אחרון. עד היום אני לא מצליחה להיפטר מהתוצאות של החינוך הזה. היו מלמדים אותנו בצופים להתמודד עם אתגרים, לעזור לקשישים ולצעירים ו"לדווח" מה קורה בבית – מה עושים, על מה מדברים…

מדרגה קומוניסטית ראשונה    

די מהר צברתי את הנקודות הדרושות והתקבלתי לדרגה יותר גבוהה של הצופים "הראשונים" – עברנו מבית לבית של פנסיונרים, עזרנו לנקות את הבית ולהביא מזון מהחנות ומשימות אחרות. על הצוואר הייתה לי עניבה אדומה. כשאני מסתכלת אחורה על התקופה הזאת, אני מבינה מאיפה יש לי את השאפתנות (שעזרה והפריעה לי בחיים כאחד), הרצון תמיד להוכיח שאני יותר טובה מאחרים. כל החיים ב"ראשונים" הייתה תמונה של תחרות. תחרות בין כיתות, בין החברים בכיתות, תחרות בין בתי הספר וכו'. היינו מנקים את השכונה, מנהלים את "ילידי אוקטובר", עזרנו למבוגרים ללכת לחנות, לברים, סחבנו שקיות לקומות גבוהות וכו'. בדיוק בתקופה הזאת לימדו אותי לכתוב מכתבי תלונה – אם היינו רואים משהו שלא לעניין. תמיד הייתי מרגישה נקיפות מצפון על זה שלא הייתי מצליחה "לדווח" על השכן שלנו שהיה משתכר ומרביץ למשפחתו. היה לי קשה לעשות את זה מכיוון שבן המשפחה היה חבר לי בשם אליק. היום אליק יוצר וזמר מצליח בכל רוסיה.

את הכי פעילים היו לוקחים ל"קומסומול". הייתי יושבת שעות עם העיתונים ולומדת כמעט את כל האווירה הגיאופוליטית של המדינה שלי, של מדינות אויב  כגון אמריקה, גרמניה, ישראל וכו'. הייתי צריכה לעמוד בפני ועדה גדולה של תלמידים ומורים ולענות לשאלות שלהם על חיי – מהם החסרונות באופי שלי וכיצד אני מתכוונת לתקן אותם, מי הם הגיבורים שלי, האם אני יודעת ומכירה את ההיסטוריה של המדינה שלי, מי הם המנהיגים הקיימים ואלה שכבר מתו…

לאחר המון שנים נחרדתי להבין, שכל ההיסטוריה ששיננתי הייתה שקר. את האמת התחלתי לגלות בגיל הרבה יותר בוגר, כשנפתחו ארכיונים, והורשה לאנשים לדבר ולכתוב את מה שהם היו עדים לו וחוו על עצמם.

שיגרה וחגים

הינו משפחה  ששמרה על מסורת יהודית. בחנוכה היינו מקבלים דמי חנוכה, בראש השנה אימא הייתה מכינה מאכלים טעימים כגון גפילטע פיש, צימעס, היינו לפעמים מתעוררים בלילות מלחישות של ההורים שישבו ליד הרדיו וניסו לתפוס קצוות של חדשות מישראל, שבאותו הזמן תמיד הייתה במצב מלחמה. הם היו בוכים, כשניגנו את התקווה ברדיו. היה ברור עד כמה הם סולידריים ומרגישים את העם אליו השתייכו, עד כמה הם רוצים לדעת את האמת על מה שקורה בישראל, היות וכל המדיה הרוסית רק דיברה על האגרסיה שבה ישראל מתנהלת.

החיים בעיר מעט השתפרו, למרות שעדיין לא היה כלום בחנויות, העיר גדלה. אנשים התחילו ללבוש בגדים יפים. החיים שלי היו מלאי עניין ו-24  שעות ביממה לא היו מספיקות לי. רציתי להספיק הכל: חלמתי להיות עיתונאית והייתי נוסעת לאחר הלימודים בבית הספר לארמון הראשונים, בו היה חוג לעיתונאים צעירים. הם לימדו אותנו לכתוב כתבות, היו נותנים משימות עיתונאיות אמיתיות, שאותם היו מפרסמים  בעיתונים מקומיים. כתבתי  המון כאלה, הייתי צריכה אותן כדי להתקבל לאוניברסיטה לפקולטה של עיתונאות.

מלבד החוג הזה תמיד הייתי ממהרת לחזרות של התזמורת הסימפונית, בה הייתי מנגנת על כינור. היה לי אומנם אינטרס: היו משלמים לי על זה שאני מנגנת שם. הייתי בת 15 ולפי החוק אסור היה לשלם לי. הם היו משלמים לי בכרטיסי תיירות, בעזרתם הייתי מסתובבת המון – על סירות בנחל וולגה, נחל דנפר, הים השחור, הייתי בבולגריה, הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה ועוד ארצות. הייתה לי קריירה קצרה של החלקה על קרח, חוג שהצטרפתי אליו כי קנאתי באחותי שהראתה הצלחה בתחום. המשחקים בשכונה לאט לאט הפכו לנחלת העבר. לא היה זמן לזה.

מקצוע לחיים, חיי סטודנט

לאחר סיום בית הספר התקבלתי לאוניברסיטה. העובדה שאני  ממשיכה לתואר הייתה עובדה קיימת, זה מה שהיה נהוג לא רק במשפחתנו. כך קרה, שברוסיה למשפחות יהודיות היה מוסר גבוה ללימודים, כמו כן ההורים – שעד גיל הזקנה ניסו להוכיח למנהליהם והסביבה בה חיו, שהם טובים במה שהם עושים ומגיע להם להתקדם בסולם התפקידים,להשתתף בפרויקטים נחשבים, להתקבל לאוניברסיטאות, לבצע תפקידים בתיאטרון וקולנוע, להמציא פטנטים וכתיבת כתבות מדעיות וכו'. לכן רוב הילדים היהודים, שהיו מסיימים את  בית הספר עם מדליות, או תעודת בגרות מצטיינת, היו מבינים, שהם לא יכולים לבחור במוסדות לחינוך גבוה כל תפקיד שבא על רצונם, כי בתעודות שלהם בשורת הלאום היה "גזר דין" – "יהודי". הייתה רשימת תפקידים ומקצועות, שלא היו מקבלים אליה יהודים.

1972  – סטודנטית שנה א' באוניברסיטה

החלום שלי כילדה היה להיות עיתונאית. אבל בצ'ליאבינסק  לא היה מוסד גבוה עם לימודים בתחום. המוסד הכי קרוב היה בעיר סברדלובסק, שהיה ממוקם כ 300 קילומטר מביתי. הוריי התנגדו והייתי חייבת לציית. המשפחה הציעה לי לבחור או רפואה (חלום של אמי), או הנדסה ובנייה (איפה שלמדה אחותי ) בתחום הנדסת המים והגנה הטבע. רפואה הפחידה אותי אז הסכמתי על ההנדסה.

החינוך באוניברסיטאות ברוסיה היה חינם. אלה שלמדו בהצטיינות קיבלו מלגות מהממשלה. אומנם גרושים, אבל לא הייתי צריכה לבקש מההורים כסף להוצאות יומיות. הייתי תלמידה מצטיינת  וקיבלתי מלגה כפולה ממה שנהוג.

חייו של סטודנט ברוסיה – הוא הזמן הכי מעניין בחייו של איש צעיר. כמה חודשים בשנה עזרנו לחקלאים לאסוף יבול (בעיקר תפוחי אדמה). החיים היו מלאי רומנטיקה, לינה באוהלים, הכנת אוכל על המדורה. מהערב עד הבוקר היינו מול האש עם הגיטרה, שירים, ריקודים, בדיחות וכמובן … אהבות ראשונות. הלחץ של הלימודים היה מורגש לפני  המבחנים – תקופה בה ימים ולילות הייתי משננת את כל החומר שהיינו לומדים שנה שלמה.

כך חלפו להם חמש שנים. הודות לזה שהייתי ילדה מוכשרת והקשרים של אבי, הצלחתי לקבל תפקיד ראשון במכון פרויקטים נחשב שמו "גיפרומז". לעבוד שם היה חלומם של רוב הסטודנטים שסיימו את הלימודים.

משרה ראשונה, אהבה ראשונה, שיעור ראשון לחיים

במכון עבדו הרבה יהודים כל אחד מהם היה דמות יוצאת דופן גם בתחום המקצועי, וגם בחייהם. שם קיבלתי את הניסיון  הכי גבוה שאפשר לדמיין בתחום בו בחרתי, השתתפתי בפרויקטים  מיוחדים, שגם קיבלו לבסוף גם הכרה לאומית ופרסים. "גיפרומז" היה מרכז התרבות של העיר.

העובדה שיכולתי לנגן על כינור עזרה לי מאוד. בתקופה הראשונה היו מזמינים אותי להשתתף בלהקה, קבוצה שבה התרכזו האנשים הכי מוכשרים, יצירתיים ויזמים שהיו מארגנים הופעות ומופעים, תערוכות ונשפים, תחרויות וחיפושים בעקבות הכשרונות בין עובדי המכון. אנשי העיר היו מתעוררים לפני האירועים שהיינו מארגנים והיו רצים בעקבות הכרטיסים. האולמות יכלו להכיל עד 500 איש.

הייתי מרותקת לעבודה במכון לחקר (גיפרומז) ולחיים של הצוות. שכחתי לגמרי על קיומם של החיים אישיים, משפחה, ילדים… הייתי עובדת 24 שעות 7 ימים בשבוע.

זה היה זמן של "התחממות אביבית", זמן בו כבר לא חייתה שליטה קשיחה על משוררים, ציירים, מוזיקאים מהצד של ה-KGB. זאת הייתה תקופה של המון יצירות, שהיו אסורות לפרסום שהיו מספרות את האמת על דברים בחיינו שהיו תחת הכותרת "סודי". חלק מהיצירות היו משוכתבות בכתב יד, חלקן על מכונת כתיבה ורק חלק קטן במגזינים ועיתונים. כל הספרים האלה היו נמסרים בין אחד לשני – בדרך כלל היו נותנים את הספר ללילה אחד לקריאה, ואז זה היה עובר להבא בתור. הייתה זאת תקופה שלא היינו מפספסים אף בכורה בתיאטרון.

היינו יוצאים בקבוצות מאוחדות ל"צעידות ספורט" ומחליפים דעות על דברים שחווינו ממה שקראנו או ראינו.

פעם במסיבה של חבר ותיק הכרתי את בן דודו. הוא ישר מצא חן בעיני. אני מצידי עוררתי בו סקרנות רבה כי לא הייתי דומה לבנות שהוא הכיר. לאחר אותו הערב התחלנו לצאת. באותו תקופה כבר חייתי בנפרד מהוריי, דבר שהיה מאוד יוצא דופן. בדרך כלל הבנות היו גרות עם ההורים והסבים, ולא פעם לאחר החתונה גם החתן מצטרך ואז היו מצרפים את הילדים ומעבירים חיים שלמים על ה 2-3 מטר לבן אדם ולפעמים גם פחות.

ההיכרות והקשר הזה גרמו לי לחשוב על ילדים ומשפחה שהייתי רוצה להרכיב. אבל לא היה בינינו דיבור על חתונה, ואני לא היה לי האומץ לפתוח על זה בשיחה. הייתי מכינה באהבה רבה את כל מאכלים האהובים עליו, מגהצת את החולצות וחליפות  לעבודה, מחכה עם ארוחת ערב, מתעניינת בדברים שהוא עובר וכו'.

ועדיין… בעיני זאת לא הייתה משפחה אמיתית.

תפקיד חדש – אימא

בגיל 30 נולד לנו בן. זה היה היום הכי מאושר בחיי, כמו כן בחיי הוריי. בעלי האזרחי נתן לי בן מדהים ועל זה אני כבר אסירת תודה. (חיינו יחד עד שעליתי לארץ ישראל, הוא לא רצה לעלות..)

השתמשתי בחוק שקיים ולקחתי חופשת לידה בתשלום כדי לדאוג לבני בשנה הראשונה. היו לי חיים סטנדרטיים למדי, כמו לרוב הנשים עם ילדים קטנים. היום יום לא היה קל והצריך הרבה מאמצים פיזיים, זמן וסבלנות….

מכונות כביסה עוד לא הומצאו, היינו מכבסים עם סבון מיוחד, שהיה ניתן לקנות רק עם קשרים מיוחדים. לכן היה חשוב מאוד לגהץ את החיתולים. תמיד היינו חושבים על מה אפשר להכין, כי לא היה באמת מצרכים לקנות בחנויות. המדפים בחנויות היו ריקים ומבריקים מניקיון. כאמא צעירה הייתי כל הזמן קשורה לבני ולא היה דיבור על ללכת למוזיאון, להופעה, לשבת עם החברות או לנסוע לחופשה. לא היינו יכולים אפילו לדמיין את זה. זה היה מעבר לגבול האפשרי.

הילד גדל, והייתי שמחה לשן ראשונה, צעד ראשון, אבל השגרה חנקה אותי והייתי חייבת לשנות את השיגרה שלי.

הבן שלי – האושר הגדול שלי

חב"ד, התחדשות הקהילה היהודית

השנה כבר 1989, היהודים התחלקו לשתי קבוצות: אלה שהחליטו לעזוב לישראל והכינו מסמכים, ואלה שהתלבטו האם שווה לעזוב או לא. הרבה מכרים, חברים וחלק מהמשפחה התכוננו לעזיבה. הלכנו להיפרד מאנשים קרובים מבלי לדעת האם נתראה עוד.

עם הזמן עלה הדיבור על העזיבה גם בקרב משפחתי, אבל בגלל מעורבותי בתוכניות סודיות לא הייתי מצליחה לקבל אישור לעזוב לישראל. נאלצתי להתפטר ולעבור לעבוד כראש המחלקה לאיכות הסביבה של מפעל מכונות גדול. הייתה זו תקופה, בה למפעל, כמו כן לממסדים גדולים אחרים לא היה כסף לשלם לעובדים. היינו מקבלים משכורת בצורת שקי קמח, סוכר, שאותם היינו צריכים או לחלק, או למצוא קונים, שיש להם כסף או משו בר קיימא להחליף במוצרים שקיבלנו.

באותה התקופה הגיעו לצ'ליאבינסק שלושה חברה דתיים. הם היו נראים סביב גיל 18 והגיעו מבית חב"ד. אנגלי, אמריקאי וישראלי. הגעתם הייתה נס של ממש, משום  שבעיר אפילו לא היה בית כנסת פעיל. הבניין שנבנה לפני 80 שנה והיה אמור להיות בית כנסת, תיפקד כל השנים כמחסן. אף אחד לא דאג להם לבית בעיר, לא היה להם מושג מהי סיביר והם הגיעו לא מוכנים וללא אוכל (לא הרבה בעיר היו בכלל יודעים מהו אוכל כשר). הם אפילו לא דיברו רוסית. רק עברית, יידיש ואנגלית. אנשים שרצו לעזור סיפרו להם על הרב משה אייזנשטט (סבי), שכבר ניפטר, ונתתי לכם את המס טלפון של הוריי.

המשפחה שלי היו בשוק, כשהם קיבלו מהמונית את האורחים הקפואים, רעבים והצעירים שלהם  שסיפרו להם על מטרת הגעתם (להחיות את החיים של היהודים בעיר כולל בית כנסת, בית ספר, גנים ומחנות קיץ ליהודים, חגים וחתונות לפי המסורת היהודית ואוכל כשר, התארגנויות נוער יהודיים וכו'). אפילו הפטריוטים ואופטימיים כמו שהיו הוריי לא היו יכולים להאמין באותה התקופה לתוכניות שהם דיברו עליהן, אבל התחילו לעזור להם בכוחות עצמם וכמובן קישרו אותי לנושא.

רוב המעמסה להגשמת התוכניות נפלה בחלקי ואלה היו שנים בלתי נשכחות של תוצאות שלא היה אפשר לדמיין. בשמונה שנים (לפני עזיבתי לישראל) הצלחנו להחזיר את הבניין ששימש כמחסן, לתפקוד של בית כנסת, שהפך למרכז התרבות של היהודים בעיר. מקום בו הזקנים יכלו להתפלל, לפגוש ולחגוג שבת, לארגן בתי ספר יהודיים ראשון ובימי חול, בגנים, מאפיות של לחמים כשרים, קווים בחוות ציפורים (מקום בו היינו מגדלים ושוחטים תרנגולות כשרות).

כל חיי היו מסודרים פר דקות. מפעל בבוקר – ועזרה לחבדניקים לאחר הצהריים. היינו מארגנים מועדי חג בבתי תרבות מקומיים, מקומות שיכול להכיל כבר כ 800-700 איש. היינו מכבדים את האורחים כמיטב המסורת היהודית: חותכים סלטים בלילות במטבח קטן אך כשר (בדירה של החבדניקים). בקיץ הייתי כבר טרודה בלארגן את המחנה לילדים. כעבור חצי שנה התיירים שלנו כבר דיברו רוסית, והופיעו כבר מקרים ראשונים של בנים שעברו ברית מילה. הייתי מאושרת וגאה בתוצאות של העבודה שעשינו. העבודה הגיעה לטורים של העיתונים והפכה לנושא השיחה בעיר של מיליוני תושבים.

בני ואני בחג חנוכה בבית הספר היהודי

גל האנטישמיות. לעלות או לא לעלות לישראל?

לצערי הגל של האנטישמיות הגיע גם לצ'ליאבינסק, והתחילה הפשיעה. לאחר 9 בערב היה מפחיד להסתובב בחוץ. ברחוב  היו יכולים לרצוח בן אדם בשביל להוריד מהראש שלו את הכובע פרווה או להוציא מהכיס כמה גרושים אחרונים.

אני זוכרת שהתחילו לדבר בעיר על הפוגרומים הקרבים. זה היה מפחיד. הייתי שומעת מהוריי על פוגרומים דומים שהם חוו ועל כמות היהודים שנרצחו כתוצאה מזה. ובכלל לא היה ברור איפה אפשר להתחבא כי הוריי היו יהודים ידועים בציבור. הכנתי סכינים וגרזן, והתחלתי לחשוב איך למקם מחדש את הרהיטים כדי לחזק את הדלת הקדמית. אתם יכולים לדמיין מה הרגשתי?

ואז פתאום התחילו לדפוק בדלת השכנים מהקומה שלי, וגם בקומות אחרות. אנשים שהכרתי היטב ופחות. כולם הציעו להתחבא בביתם. הבנתי כבר אז שאותם האנשים מסכנים את חייהם, אבל לא הרגשתי שיש לי ברירה. מקרים כאלה גרמו לי לחשוב יותר ויותר על העזיבה לארץ. הממשל היה מייצר אינסוף בעיות לאנשים שרצו לעזוב. הם היו מונעים מהם אישורי עזיבה ואנשים היו נשארים ברחוב ללא עבודה או בית, ולפעמים גם בלי היכולת להתקיים מבלי לדעת כמה זמן זה ימשיך. חלק מהאנשים נאלצו לשלם הון על החינוך הגבוה שקיבלו, על אף שהחינוך היה ניתן בהגדרה – חינם. הייתי מאוד מבוהלת מהשתלשלות הדברים ואי אפשר היה להמתין עוד עם המסמכים. בת אחותי (האחיינית שלי) שחיה שנה שלמה בישראל והתגעגעה להוריה, השפיעה על ההחלטות בחיינו. חוץ מזה אמי הייתה חולה מאוד וכולנו האמנו ברפואת הפלא של ישראל. מישראל היינו רק מקבלים מכתבים על החיים הקשים של העולים ואיך הם מתארים שאין דבר להשיג עבודה בתחומם. לא פחדתי מאתגרים וקשיים וכבר אז הבנתי שמישהו מהמשפחה יהיה צריך לקחת,אחריות ולדאוג לעליה, ולעבור את כל הקשיים הקשורים אליה.

בשנה הבאה בירושלים

בגיל 42, משפחתי ואני קיבלנו את ההחלטה לעלות לישראל. לא לקח הרבה זמן לאסוף דברים. הכי קשה היה להחליט מה יהיה באותם ה-45 קילו, שכל אחד יכול היה לקחת איתו לטיסה. זה כלל בגדים וכלים, כלי מיטה, כריות, ספרים חשובים וכו'. באותו זמן החורף קרב ובא והיה נדמה, שהדברים החמים נחוצים לנו. בתוך המזוודות הבאנו גם מילונים ואנציקלופדיות נוער ששקלו טונה. דרך אגב הבן שלי לא נגע בהם פעם אחת – הוא הסתדר מדהים עם האינטרנט במחשב הראשון שלו, שכבר קנינו בישראל. כל הפריטים שנצברו לאורך השנים (רהיטים, ספרים, שטיחים, פסנתר, מעילי פרווה ואור וכו') חילקנו תוך 2-3 ימים לקרובים, חברים, שכנים וסתם אנשים שלא הכרנו. לא ניסינו למכור כלום, כי לאנשים לא היו כסף באותה התקופה.

ב-6 לנובמבר 1997, בבוקר יצאנו לסוורדלובסק. היה רק נמל תעופה אחד שממנו היה ניתן לטוס לתל אביב. לפני האוטו שלנו ומאחוריו נסעו שורות של מכוניות עם אנשים, שהחליטו ללוות אותנו עד הגבול. אף אחד לא ידע אם יצא לנו לראות אחד את השני עוד. היו דמעות בעיניים. לא הייתה הרגשה של אושר. הייתה התרגשות ומיליון ואחת שאלות: איך נתחיל את חיינו מאפס!?

הכבודה שלנו עברה מכס במהירות. שמעתי את אחד עובדי המכס אומר לשני: "פעם ראשונה שאני רואה, שכל הכבודה זה רק שמיכות וספרים…". ועדיין הם הצליחו לייצר לנו אתגרים במעבר. לבני היה כינור, שעליה הוא למד לנגן בקונסרבטוריום. זה היה כינור רגיל, פשוט וזול. בצד הפנימי של כינור מצוין מחיר בה היא נקנתה – 125 רובלים (1.5 דולר של ימינו). היוצרים של הכינור היו מפעל כלי נגינה בעיר לנינגרד. בגבול הכריזו לנו, שיש לכינור "ערך לאומי" וצריך להציג מסמכים מיוחדים מאנשי המקצוע הרלוונטיים בתחום האומנות כדי להעביר אותה בגבול לישראל.  לא היה לנו כזה אישור, והכינור נלקח. לעומת זאת את הכינור של אבי, שאכן היה לו ערך היסטורי ותרבותי רב, הצלחנו להעביר ללא אתגר, היה לנו אישור מיוחד.

לא זוכרת איך הגענו למטוס. כל מה שאני זוכרת מהרגע ההוא זה את הפרצופים הבוכים שלנו ושל המלווים. בקפיצה קצרה לעתיד, הקבוצה של המלווים בחזור לצ'ליאבינסק נכנסו לסערה. היא התחילה פתאום בגלל רוח חזקה וסופת שלגים. הכביש היה חלקלק, בגלל השלג, אי אפשר היה לראות את הדרך. אחד הרכבים התהפך, אבל אף אחד לא נפגע.

סטטוס עולים. אתגרים חדשים.

לאחר כחמש שעות נחתנו בתל אביב. אנשי משרד קליטה ונציגים אחרים פגשו אותנו. הם קיבלו אותנו בפנים שמחות והעבירו לאולם מיוחד. באותו הזמן הגיעו אתנו המון עולים מכל העולם, לכן כל עניין המסמכים לקחו זמן. כבר בנתב"ג קיבלנו את תעודת עולה, אשר הפכו אותנו תוך שניה לאזרחי ישראל. הגיע החושך, עזרו לנו להעמיס את הכבודה למיני בוס ויצאנו לרמת גן. קרובי משפחה שלנו שכרו שם דירה, שהייתה באותה כניסה איתם. בדרך לשם הנהג שם שירי ארץ ישראל. בחלון הכול היה ירוק וראינו מרחוק אורות של עיר. הכול היה מואר והרגשנו מלאי אהבה לארץ מולדת החדשה וההיסטורית שלנו, שפגשה אותנו בצורה כל כך חמה, יפה, מכובדת ונדיבה.

בכניסה לבניין, בה שכרו לנו את הדירה הראשונה שלנו, עמדו חבורה שלמה של קרובה משפחה. כולם חיבקו ונישקו את ההורים שלנו. לאחר מכן הרבה מאנשים שפגשו אותנו התחילו לעבור ולהכיר אותנו. חלקם הכרנו ושכחנו, כי לא ראינו אותם שנים. חלקם אף פעם לא הכרנו. לא היה סוף לשמחתנו. הרגשנו בגן עדן.

עלינו לדירה של הקרובים, בו היה שולחן ערוך, גדול ומהמם. היו מלא מאכלים, סלטים, פשטידות, גבינות וכו'. הכי אהבנו את הפיתות, שראינו לראשונה, מלאנו אותן בחצילים במיונז וירקות למיניהם. זה היה הכי טעים שאכלנו. לאחר הארוחה עלינו לדירה החדשה שלנו. הייתה זאת דירה שלושה חדרים, בה חדר היה מתוכנן להוריי, חדר לי ולסאשה בני, בסלון ישנה אחותי. לא הייתה לנו יכולת כלכלית לאכלס את כל משפחה בדירה.

לאחר 3-4 ימים של ריצות במשרד הפנים, ביטוחים רפואיים, רישומים לבית ספר וכו', התחלנו להבין שגם בגן עדן יש בירוקרטיה. סיימנו עם הרישומים והתחלנו את השגרה. בני הלך לבית ספר. הודות לאנגלית המעולה שלו הוא יכול  היה לתקשר ולדבר עם תלמידים ומורים. אנחנו הלכנו לאולפן ולמדנו עברית. אבא להפתעתנו היה הראשון שמצא עבודה והיה הולך לאביה של מורה באולפן. הוא דיבר איתו יידיש, שיחק איתו שח וסיפר על החיים ברוסיה. אבא היה איש אינטליגנטי ומעניין. איש שיחה וסיפור. כל יום היינו מקבלים מחמאות על אבינו מהמורה באולפן.

1997- באולפן ללימוד עברית בישראל

טרגדיות ראשונות

החיים התחילו להסתדר. אימא, שהייתה מאוד חולה ברוסיה, פתאום קיבלה נשימה שנייה. היא אהבה את ישראל וניסתה מוצרי צריכה חדשים. ביום שישי ושבת היינו נוסעים לבקר קרובי משפחה. עשתה קניות ושמחה שיש כזה מבחר של ירקות ופירות גם בחורף. אימא אהבה את זה שהפירות והירקות לא היו יקרים ויכולנו להרשות לעצמנו לקנות אותם בכמויות. היא ניסתה לחסוך ולנהל את המשק הביתי. לא אשכח בחיים איך אימא הייתה מכינה מרק בשר, מוציאה את הבשר ומכינה ממנו מנה אחרת. מזג אוויר בנובמבר ודצמבר היה כמו קיץ שהכרנו בצ'ליאבינסק. גם את זה אהבנו. לא היה לנו בדירה רהיטים, כלים, סירים ועוד דברים שהיו חסרים ביום יום, אותם קיבלנו מהקרובים והשכנים, שהיו מוכנים לעמוד על הראש ולעשות פנטומימה כדי להעביר לנו מידע וערך על ההתנהלות החדשה בישראל.

לא היה לנו מספיק כסף לכלום, והיינו צריכים לחסוך על הכול. אני ואחותי קידמנו את ה"קריירות" שלנו, דבר שליווה את רוב העולים החדשים. לאחר האולפן היינו רצות לנקות דירות – עבודה עליה קיבלנו שכר מינימום ואושר מוחלט על זה שהרווחנו כסף. הבנו שהשגרה הזו היא זמנית ולא חשבנו מה יהיה. פשוט חיינו!

היחיד בינינו שניתח את המציאות והשווה אותה לעבר – היה בני. בן 11 בזמנו. הוא באמת לא הצליח להבין: למה כולנו גרים בדירה אחת משותפת? ברוסיה להוריי, לאחותי ולמשפחתי, לכל אחד היו דירות מכובדות – כ-500 מטר אחד מהשני, על חוף האגם היפה "סמולינו". למה אמא ודודה מנקות דירות של אחרים? ברוסיה הן היו בדרגות גבוהות בקריירה – במפעלי ענק ולשתיהן השכלה גבוהה.

למה הוא, תלמיד מצטיין, הולך לשיעורים, בהם התלמידים שנה מתחתיו, הרמה שלהם כמה רמות מתחתיו, הוא משועמם ולא לומד שם משהו חדש. למה הילדים מתחילים איתו ואז רצים להתלונן למורה? למה החברות המקומית היא כזאת "מסחרית" ולא דומה למה שהוא מכיר? למה ילדים בבית ספר לובשים גופיות ומכנסיים קצרים, ולא חליפות כמו ברוסיה? מורה יושבת על השולחן וכולם קוראים לה בשמה הפרטי? ועוד מיליון שאלות, שלנו כמבוגרים היה קשה לענות עליהם. מהי הציונות, האנטישמיות ולמה אנחנו בישראל? אף אחד לא ציפה שהמכה עוד לפנינו.

בחודש רביעי של חיינו בישראל, הבן שלי חזר מהלימודים כרגיל. בדרך כלל סבתא הייתה פוגשת אותו. הפעם הוא דפק בדלת, אבל אף אחד לא פתח. בני הלך לקרובי משפחה בבניין ולקח מהם את המפתח ספייר. כשהוא נכנס, סבתא שכבה על הרצפה במטבח, היא הייתה מתה. זה היה נראה בזמן שהכינה ארוחת צהריים… וכנראה שקיבלה התקף לב. איך הכל קרה באמת ניתן רק לנחש. ככה היא נשארה בזכרונו: חיה ומאושרת, שמחה ומושיטה בבוקר לכל אחד מאיתנו אוכל כדי לקחת לאולפן.

המוות של אימא פגע קשה בכל אחד מאיתנו. אבא נשבר ולא התאקלם עד סוף חייו. ההורים שלי חוו אהבה שמקורה בשמיים, כשעוזבים את העולם הזה באותו היום ואותה השעה. אבא חי עוד שבע שנים מאז. המצב הנפשי של סאשה בני, גרם לדאגות רציניות. כולנו התחלנו לדאוג גם לאבא, כי היינו מאוכזבים מהרפואה הישראלית וכבר פחדנו לסמוך עליה. נאלצנו להיחשף למנהג נוסף של היהדות, עליו לא קראנו ולא שמענו: שבע ימים המשפחה יושבת בבית, לא עובדת, לא יוצאים החוצה, לא מכינים אוכל…. השיבעה. כל הזמן היו נכנסים אלינו אנשים, שכנים, אנשי אולפן ומוריו… היה לנו מוזר. רצינו להיות לבד, לשתוק, לבכות, לחשוב רק על אימא, מה שלא הספקנו לעשות,  מה שלא הספקנו להגיד, מתי העלבנו וכו'…. רצינו לרחם על עצמנו. רק כעבור זמן הצלחנו להעריך ולהבין את הערך של המנהג הזה. היינו צריכים ללמוד לחיות ללא אימא. לתמוך באבא ובבן, שלקח הרבה זמן עד שהצליחו לחזור לקדמותם.

כרוניקה של 23 שנות חיים בישראל

חלפה חצי שנה. סיימנו את האולפן והיינו צריכים לחשוב על מציאת עבודה. היה ברור – עם הרמה הנמוכה של השפה העברית לא נוכל להתחרות על משרות בתחומים שהתמחנו בהם, אך המזל היכה בזמן ובמקום שהכי פחות ציפינו: בזמן שעבדתי בערבים בטלמרקטינג, נתקלתי בלקוח ש"מרח" אותי תקופה בבקשות להתקשר למחרת. בשל היותי תמימה, או אולי עקשנית, הייתי ממשיכה להתקשר. פתאום הוא הציע לי עבודה שהיה קשה לסרב לה. הלקוח אמר שנדבר על הפרטים כשניפגש. כל החברים והמשפחה התחננו שלא ניפגש, אבל כל כך רציתי עבודה נורמלית. לאחר שנקטתי כמה אמצעי זהירות (דאגתי שניפגש במקום מרובה אנשים ובשעות הבוקר) הסכמתי למפגש.

הבחור הציע לי להיות רכזת קורס ברוסית בנושא "כל סוגי השקעות וניירות ערך". זה היה קורס ראשון מסוגו בישראל. גם ברוסיה לא הכירו את הבורסה לניירות ערך. מה זה? איך מארגנים כזה קורס? מי יכול לעזור? ביקשו ממני לייצר תוכנית  טכנית וכלכלית  לקורס ונתנו לי 6 ימים. עבדתי על זה 24 שעות ביממה. סוף סוף הגענו ליום בו הצגתי לבעלים של הקורס את הפרויקט. הם לקחו אותי לתפקיד, וכל השנים שעבדתי איתם  התייחסו בכבוד רב. הבעלים נתנו לי בעבודה חופש מוחלט.

המזל שיחק לי. אלה היו ארבע שנים מעניינות ומרגשות. שנים מוצלחות ומלאות יצירה. שנים של חיפושים ופיתוחים של שיטות עבודה חדשות, פגישות מעניינות, גילויים, הצגות, עבודה עם רדיו, טלוויזיה וכו', אבל היה מינוס גדול  – הקורס היה ברוסית וכמעט שכחתי את העברית המינימלית שלמדתי באולפן. הייתי בתחושה של אופוריה ולא רציתי לחשוב על זה באותו העת. היה נדמה שלא יהיה סוף לתקופה הזאת.

אבא היה מחנך את הבן שלי. היה מכין את האוכל, פוגש אותו מבית הספר, מכין איתו שיעורי בית ופותר את כל הבעיות שלו. הייתי מגיעה מאוחר מהעבודה בידיעה שמישהו צריך להכניס פרנסה לבית. העולם הצטמצם ל"עבודה-בית". באותו הזמן החברים שלי מיהרו לסיים קורסים וחנכו מקצועות חדשים, שהיו מבוקשים בשוק העבודה.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי בסרט הזה, ללא להסתכל לצדדים, בלי לחשוב על העתיד, בלי לחשוב על התפקיד שלי בחיי אבי ובני, שהיו צריכים את הגיבוי שלי. הכל נגמר בצורה פתאומית וטרגי ב – 11 לספטמבר 2001. לא לגמרי הבנתי מה אני רואה במסכים של טלוויזיה, שהיו מקשטים את הקירות, עד שלא הבנתי על מה מדבר הקריין ולא ראיתי איך בנייני התאומים במנהטן נופלים. לא עיכלתי באותו הרגע איך הטרגדיה הזאת תשפיע על חלק מהתלמידים שלנו בקורס ואיך זה ישנה את חיי.

הקורס נסגר כעבור חצי שנה, היות והבורסה הישראלית תלויה באופן ישיר בבורסה האמריקאית, לא התאפשר לנו יותר להעביר משחקים וירטואליים – דבר שהיווה את רוב התוכנית החינוכית.

מכאן אפשר להפוך את הסיפור שלי לקורות חיים. היות והאירועים התפתחו בצורה סטנדרטית, לוגית ומהירה – לימודים במכינה, חיפושי עבודה, השתתפות במכרזים לתפקידים ספציפיים… ושוב הצלחה!!! לאחר תהליך סינון כבד ורצף ראיונות התקבלתי למחלקה להגנת הסביבה של משרד הבריאות, אבל המזל שלי החליט שלא מספיק לתת לי ניצחון בקריירה ובערך באותו הזמן הכרתי אדם, ששינה את הסטטוס המשפחתי שלי. הוא התאהב בי ובמשפחתי ואנחנו חיים כמשפחה מזה 23 שנים.

אני ובן זוגי מיכאל, כבר 23 שנה

היות והתפקיד שלי היה אמור להתחיל רק בעוד חצי שנה. הרופא הראשי של סניף הציע לי להתחיל בהתנדבות עד אז. הם הקצו לי משרד עם שולחן ענק, שתמיד היה מכוסה בשרטוטים לאישורים ודיונים, שכל המחלקה הייתה מפילה עלי ברצון רב. קיבלתי רישיון נהיגה, דבר שהיה אחד מדרישות המעביד, והתחלתי לצבור ניסיון גם בנהיגה.

לא היה לי מספיק כסף לחיים והלכתי לחפש השלמת הכנסה או עבודה זמנית. כך הכרתי את התלמידים והצוות של בית הספר הרצפלד.

אני עם חבריי בצוות בית ספר הרצפלד

מגיל צעיר לימדו אותנו ברוסיה לתכנן את החיים שלנו. תוכנית לשנה, תוכנית ליום, תוכנית לחמש שנים. רק בישראל הבנתי איזה התעסקות חסרת תועלת זאת. כל התוכניות, אפילו היומיומיות התרסקו כל כך מהר שלא היה זמן להתאכזב וליפול לתסכול. הייתי צריכה או לתקן את מה שעשיתי או לחפש כיוון חדש.

רק לאחר חצי שנה, כשנשאר שבוע לתחילת העבודה המצופה במחלקה להגנת הסביבה, יצא מכתב ממשרד הבריאות שמצמצם 2000 עובדים. כל ההקצאות של האנשים שיוצאים לפנסיה הוקפאו. כך נשארתי מחוץ לגבולות משרד הבריאות, עוד לפני שהספקתי לטעום את ה"מתיקות" והמשכורת של התפקיד המבוקש.

כולם במחלקה התחננו שאחכה, שאמשיך לעבוד שם, היות והייתי המהנדסת היחידה בין רופאים, שבחיים לא החזיקו שרטוטים בידיים. הרופא הראשי המשיך לשלוח מכתבים להנהלה שלו בניסיונות לשכנע להשאיר את המשרה עבורי, אבל המשפחה שלי שכנעה אותי לא לחכות לתוצאות ההתכתבות ולהתחיל לעבוד איפשהו במשרה מלאה בתשלום.

באותו הזמן הנהלת בית הספר הרצפלד ביקשה ממני להיות סייעת זמנית. כך התקבלה ההחלטה, שכאופציה זמנית, אתחיל לעבוד בבית הספר ואמשיך לחפש משהו במקצוע, כך התוכנית הזמנית שלי התארכה ל 18 שנים. כל הזמן הזה העניינים התפתחו ולא רק במגרש שלי. האחיינים שלי, הילדים של אחותי, יצרו משפחות מהממות, למדו לתפקידים מדהימים של אדריכל ואחות. הבן שלי סיים בית ספר פיזיו מתמטי ויחד עם בני גילו הלך לשרת שלוש שנים בצבא, כבשלושת השנים האלו ישראל חוותה שלוש מלחמות – כדי להעביר את החוויה של הדאגה בתקופה זו צריך לכתוב סאגה שלמה.

לאחר הצבא הדאגות שלי לא נגמרו וטסו ביחד עם בני לדרום אמריקה. קניתי מפות של ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה, פרו, ברזיל ולאחר כל שיחה עם בני בסקייפ מבית קפה עם אינטרנט שהיה בסביבה, הייתי רצה לסמן בנקודה שמנה את מקום המצאותו במפה. כך הייתי יכולה לעקוב אחרי המסלול הכמעט רגלי שלו ביבשת.

2020 – אני ובני סשה

היום החיים שלי מלאי מגוון התרחשות והתרגשות למרות הגיל ונסיבותיו. הדברים, שתמיד חלמתי עליהם, קורים לנגד עיניי – ללמוד שחייה מקצועית או לנגן על פסנתר אלקטרוני. אני מתחילה לשכוח מילים ברוסית. בקושי נזכרת בשמות של רחובות בהן היה ביתי או בית ספרי. אני כבר מזמן לא אומרת "אצלנו ברוסיה…", כי "אצלנו" – זה כבר בישראל.

רק בארצי הקטנה ישראל יש שבע רצועות אקלים!! רק בארצי ישראל 60 שניות מבדילות בין היום הכי מצער בישראל לבין היום הכי שמח (יום העצמאות)!! רק בישראל בדייט ראשון הבחור ישאל את הבחורה באיזה חיל היא שירתה בצבא. רק בארצי ישראל יש את מדידת הזמן היהודית "אני אגיע בין 11 בבוקר ל 18 בערב".

אני כל כך אוהבת את ישראל שלי!

תוכנית "הקשר הרב-דורי" גרמה לי להסתכל אחורה. משהו שלא עשיתי במשך 20 שנה בהיותי בישראל. ניסיתי לא להשוות ולא להיזכר. קשה להגיד שהתאקלמתי בישראל, כנראה בעיקר בגלל השפה העברית החלשה שלי. לא הסכמתי לקבל חלק מהתרחשויות חיינו, מחיי התרבות או חינוך, אבל חד משמעית קיבלתי את המנטליות המקומית, החגים והדת היהודית של המדינה, את המצב הביטחוני, את המסורת והאוכל.

הודות לתוכנית זו הבנתי, שפספסתי רגעים חשובים בחיי. לא שאלתי וחקרתי דברים את אבי ואמי אף פעם. כיום, כשאני עוברת על תמונות מהאלבום של הוריי – אני שמה לב להמון פרצופים שאני לא מכירה ואין לי כבר את מי לשאול. הם יכלו למלא את המידע  החסר. רק שנחשפתי לתוכנית התחלתי לשאול, לאסוף ולתעד את השורשים שלי.

אחר המסקנות הגדולות היא שכנראה בכל זאת – הייתי צריכה לקחת על עצמי את העבודה החשובה הזאת ולכתוב רצף זכרונות יותר מפורט אודות משפחתי.

הזוית האישית

פאני: תודה לכם, מארגני התוכנית החשובה והבלתי נשכחת הזו. תודה מיוחדת לאור שינה, שהיא נושאת את התוכנית הזו על כתפיה. בשנה הראשונה, כשהפרויקט רק התחיל, לא חשבתי שתוכנית כזו אפשר לממש בבית הספר שלנו. היום אפשר לכתוב ספר נפרד על התפקיד של אור בתוכנית – מציאת אנשים לתוכנית, מציאת פתרונות לבעיות של התלמידים ושל האנשים המבוגרים במהלך התוכנית. בית ספר שלנו אינו רגיל, אבל סוף סוף הגענו לקו הסיום ושוב אור ניצחה בפעם הרביעית.

תודה לך אור על האופי האופטימי שלך. תודה לך אור על ההתמדה שלך. תודה על אהבתך למקצוע ולאנשים. בהצלחה בפרויקטים עתידיים.

תודה לתלמידים – משתתפי התוכנית, שכתבו, ערכו, התרגשו והראו המון סקרנות וסבלנות בעבודה המשותפת. הם חוו יחד איתי את סיפור חיי, דמיינו את התיאורים שנתתי, והשוו לחייהם כיום.

תודה אישית לראניה פקיה ובר סהלו על הסבלנות, העניין, הסקרנות, השאלות וההתרגשות. אני חושבת שההשתתפות בתוכנית היתה ניסיון חשוב ומעניין גם עבורם.

חשבתי המון מה צריכות להיות המילים האחרונות בסיפור הזה: לא הייתה לי כל כוונה לפרט את כל התרחשויות משפחתי לאורך 66 שנותיה. הדגשתי והתעמקתי אך ורק ברגעים שנשמרו ולא נשכחו על גבי זכרוני. בארץ אומרים שגיל 60  זה רק אמצע החיים. אם זה נכון, כנראה שמצופה ממני להוציא פרק שני. מכם, קוראים יקרים, רק אבקש להתעזר בסבלנות ולחכות בהמשך.

ראניה: מאוד נהנתי לשמוע את הסיפור חיים של פאני. למדתי דרך הסיפור, שאנשים מתמודדים בחיים עם הרבה דברים ולכל אחד יש את הסיפור שלו ומה שהוא עבר בחיים.

בר: זו היתה חוויה מדהימה ונהנתי מאוד.

מילון

צֶ'לְיָאבִּינְסְק
היא עיר רוסית מדרום-מזרח להרי אורל על נהר המיאס, יובל של נהר אורל, כ-210 ק"מ דרומית ליקטרינבורג. העיר היא בירתו של מחוז צ'ליאבינסק.

ק.ג.ב
בעברית מתועתק גם בצורת: קג"ב, קרי: קָה-גֶה-בֶּה, ומוכר בישראל גם בראשי התיבות הלטיניים - KGB - היה הגוף המרכזי שעסק בריגול והיה ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות, החל מ־13 במרץ 1954 ועד 6 בנובמבר 1991. המפקדה הראשית של הק.ג.ב. הייתה בכיכר דזרז'ינסקי 1 (כיום לוביאנקה) שבמוסקבה. תפקידי הק.ג.ב. כללו ריגול נגדי, מודיעין חוץ, חקירת פשיעה חמורה, אבטחת אישים ומתקנים רגישים, אבטחת הגבולות, פיצוח צפנים, ריגול אלקטרוני ומאבק בחתרנות ובמתנגדי המשטר הסובייטי.

הקומסומול
(ברוסית:, ראשי תיבות של "קומוניסטיצ'סקיי סויוז מולודיוז'י" ברוסית:איחוד הנוער הקומוניסטי) הייתה תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הקומסומול נוסד ב-29 באוקטובר 1918 ומשנת 1922 שמו המלא והרשמי היה "וססויוזני לנינסקי קומוניסטיצ'סקי סויוז מולודיוז'י" (איחוד הנוער הקומוניסטי הלניניסטי של ברית המועצות,להאזנה לחצו כאן. בשנת 1977 היו בארגון מעל 36 מיליון חברים.הקומסומול היה מסגרת הנוער של המפלגה הקומוניסטית ונועד לצעירים מגיל 14 ועד 28, כאשר לעיתים נדירות היו בכירים בארגון בגיל מבוגר יותר. ילדים צעירים יכלו להצטרף לפיונירים. כגוף פוליטי הייתה לקומסומול השפעה מועטה על המפלגה הקומוניסטית והמשטר בברית המועצות, אך הוא מילא חלק חשוב ביותר בלימוד ערכי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לנוער וכמסגרת ראשונית לשילובם בחיים הפוליטיים. עם זאת, היה הארגון מקור של כוח עבודה ומאגר פעילים נייד. חברי קומסומול פעילים במיוחד זכו להעדפה וקידום בשורות המפלגה, יורי אנדרופוב למשל, עלה לגדולה פוליטית גם בעקבות פעילותו הנמרצת בקומסומול באזור קרליה.

ציטוטים

” אשר ממתין לי כבר רשום מזמן בספר גורלי ... אשר יהיה ותן לי כוח לעבור את מה שנועד לי“