מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים פעם בתוניסיה

סבתא אוהבת לתפור
---
ילדות ועלייה לארץ ישראל

 שמי פלורנס שפילר, נולדתי בתוניסיה  בשנת 1949.

יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים. כיום יש בתוניסיה כ-1,500 יהודים, רובם באי ג'רבה. רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, בנתיבות וביישובי הדרום, בהם באר שבע, אופקים, תלמים, איתן, זמרת, גילת, שרשרת, בית הגדי וברכיה.

ב 1958, עלינו מתוניסיה לארץ ישראל.

העלייה לארץ הייתה מהנה, נסענו לצרפת, והיינו שם במחנה מעבר, זהו מחנה מרסיי, שנמצא בדרום צרפת וזכה לכינוי "מחנה היהודים", על שום אלפי היהודים שעברו בו בין השנים 1944 – 1965.כאן רוכזו רוב המעפילים שיצאו לארץ ישראל על סיפון אוניית "יציאת אירופה".

כאן היה למעשה המרכז למפעלה של עלייה ב'. משנת 1947 ואילך פעל המחנה הגדול תחת חסותה של הסוכנות היהודית. תחילה נקלטו בו הפליטים ממחנות גרמניה שהתכוננו לעלייה, ומאוחר יותר, אחרי הקמת המדינה, שהו בו עולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. כחצי מיליון עולים עברו במחנה מרסיי. נכון לשנת 1965, רבע מכלל תושבי ישראל שהה בו זמן קצר או ממושך יותר. ויקיפדיה. מצרפת שטנו לארץ ישראל, באונית מעפילים.

אימא שלי ממש התרגשה מהעלייה לארץ. היה לי עוד אח קטן והוא היה מאוד מפונק, אבל ילד טוב. הוא היה ממש חכם, כשהוא היה בן שנה התחלתי לעבוד, והוא כל הזמן רצה להיות איתי, ושהוא גדל הוא נהיה מצחיק והסתדרנו טוב מאוד.

בזמנו, התקשורת בין האנשים היתה תקשורת של פנים אל פנים, לדוגמא: אם אני רוצה להזמין מישהו לאירוע, אני באה לביתו ומביאה לו הזמנה.

הייתה לי חברה אחת מתוניסיה, אבל היו גם חברות לא תוניסאיות. בבית אכלנו: קוסקוס עם ירקות, קוסקוס הוא מאכל צפון אפריקאי. המאכל עשוי גרגרי סולת העוברים התפחה על ידי מים בתהליך של אידוי. קוסקוס מוגש לרוב בתוספות מאכלים שונים, דוגמת מרקי בשר למיניו, או דגים, ירקות ו לפי המסורת של יהודי לוב וטוניסיה. ויקיפדיה. עוף ובולט, טקלה, דגים מטוגנים, וניקיטוש, שזה פתיתים בהכנה ביתית, שאפשר לשלב בחמין מיוחד.

לא שמענו שירים בבית, אבל שמענו שירים ברחוב. אומנם הם היו שירים בערבי אבל אהבנו להקשיב להם. דברו צרפתית בבית החינוך, וערבית וצרפתית בבית. עברית לא דברנו ולא הכרנו את השפה.

נאבל, הייתה עיר במרכז תוניסיה, בה גרה סבתי, ואני הייתי נוסעת לבקר אותה. הייתי אצל סבתא ועזרתי לה הרבה, הכנתי לה תבלינים בעצמי, או שהיא הכינה לחם ואני הבאתי אותו למאפיה, לא הסתובבנו הרבה ברחוב, כי לא היה מה לעשות שם. נהניתי מהשהות עם סבתי בבית.

נאבל- עיר ציורית קטנה השוכנת לחופה המזרחי של תוניסיה במפרץ חמאמת, בדרום חצי האי "כף-בון" דרומית מזרחית לעיר תוניס. העיר נאבל הוקמה על ידי הפיניקים שהם הצורים והצידונים במאה ה-11 לפני הספירה, ואומר לפני כ3112 שנה. וכ200 שנה לפני העיר קרטגו.  ראשיתה של העיר כמושבה פניקית. גם בתקופה הרומית והביזנטית המשיכה להתפתח והייתה מקום מושבו של הבישוף. אין יודעים בוודאות מתי ראשית היישוב היהודי בנאבל, אך יתכן  שהיהודים הראשונים הגיעו לנאבל במאה ה-16 יחד עם מהגרים מוסלמים אנדלוסים (שייסדו את מסורת כלי החרס המצוירים בנאבל), אך אין עדויות לכך.                    המשפחות המייסדות של קהילת נאבל בעת החדשה, היגרו אליה מדרום תוניס ומצפונה. בין המשפחות המייסדות בנאבל שהיגרו אליה מג'רבה היו משפחת חדאד, מאמו, כהן ואוזן, ומשפחות שהיגרו מתוניס היו משפחות גז וקוסקס.

כיום אני חיה בארץ ויש לי משפחה חמה ומאוחדת.

הזווית האישית

דניאל – אני הייתי רוצה להגיד לסבתא שהסיפור שלה היה ממש מעניין.

מילון

בית חינוך
בית הספר

ציטוטים

”בזמנו, התקשורת בין האנשים, היתה תקשורת של פנים אל פנים, לדוגמא: אם אני רוצה להזמין מישהו לאירוע, אני באה לביתו ומביאה לו הזמנה“